מתי זה קורה?

מתי זה קורה, שאתה מבין שהגוף שלך בוגד בך, שאתה כבר לא צעיר יותר, לא סוחב כמו פעם? איפה בדיוק הנקודה הזאת שבה זה מתחיל, שאחרי שעברת אותה אתה יודע בוודאות ש.."ואוו..אך הזדקנתי פתאום.." ?
ומתי זה קורה שאתה מביט לאחור ורואה שאיבדת את עצמך? שמרוב הרצון לשרוד השתנת ונהיית למישהו שלפני 10 שנים נשבעת שלעולם לא תהיה? ואיפה הרגע הזה שאתה יודע שחצית קו אדום שלא התכוונת לחצות? שוויתרת יותר ממה שהיית אמור על מימוש חלומות שלך והדרך בחיים?
למה הגבול הזה תמיד אפור כל כך, למה אי אפשר לשים גבולות ברורים יותר, למה כל ויתור בפני עצמו הוא לכאורה קטן נסבל וכן מקדש את האמצעים?
הרי אנחנו לרוב לא יודעים מתי כל הדברים האלה קורים, אנחנו לרוב מגיחים ממערת השגרה ומגלים שחצינו את הגבולות מאיפה שרצינו להיות לאיפה שהגענו בפועל, רק ברטרוספקטיבה רחבה רבת שנים ומרחיקת לכת, מתי שזה כבר מאוחר מידי אם לא בלתי אפשרי לחזור ולתקן
אז איך נדע אם זה לא קורה לנו כבר עכשיו?

5 תגובות
  1. משה לייבוביץ
    משה לייבוביץ says:

    זה נכון. אבל מה שצריך לזכור הוא שלפני שהשינויים חלים ולפני שאתה מזדקן לומר לעצמך " מה שלא יהיה ומי שלא יהיה לא יגרום לי לשנות את עצמי , אלא רק בתנאי שזה מביא לי תוצאות חיוביות ולא פוגע בשימחת החיים שלי".
    5 שנים בלימודי התואר עם 95% בנות יכול לגרום לגבר לצאת מדעתו ואני מניח שיצא לך הרבה פעמים לראות אותי צוחק גם כשלא צריך.
    המטרה שלי הייתה לי ברורה וצלולה מלכתחילה- יתכן שאני לפעמים מתנהג כמו פסיכי אבל כשאסיים את התואר אני ארגיש שבצונאמי של הלימודים , כשאתה עמוס ולא חושב צלול, נאחזתי חזק ביתד שהיה תקוע עמוק באדמה.
    ראיתי הרבה אנשים "אטומים" ואינטרסנטים ואמרתי לעצמי " אני לא אהיה כמוהם".
    בנוסף התחלתי לשחק כדורסל עם ח'ברה בגילי ( 30+) ואני רואה איך שהגוף שלי בוגד בי ושקשה לי לנשום והברכיים כבר לא כמו שהיו בפעם האחרונה ששיחקתי בחופשת השיחרור מצה"ל כשקפצתי כמו איילה ולומר לעצמי לאחר 13 שנים בחדר כושר שהעלתי 35 קילוגרמים ואני כבר לא ניראה כמו שהיו "מכנים"אותי "שוורצנגר" ושפעם שהייתי לובש מידות "L" הייתי לובש חליפות עם עניבה כשביליתי והיום אני לובש "XXL" ולובש סתם סמרטוטים שיסתירו את הבטן.
    אני יודע דבר אחד שלימודו אותי בשיעור היסטוריה- ההיסטוריה חוזרת על עצמה ואני אוריד את 35 הקילוגרמים שמקשים עלי לרוץ כמו איילה ואני אחזור ללבוש חליפות עם עניבה וכשאסיים את התואר בעוד שלושה חודשים אני אגיד לעצמי ששרדתי.
    …ומה שהכי חשוב הוא שכשאתה אומר לעצמך שהלכת במסלול הלא נכון והפכת להיות מי שאתה לא רוצה לקחת רוורס ולבחור את המסלול שכן מוביל אל המטרה שרצית להגיע- אל אותו אדם שאמר "אני לעולם לא אהיה" ופשוט להיות.

    הגב
    • דורון
      דורון says:

      כל עוד מצליחים לזכור את מה שכתבת פה אז זה עובד וממשיכים לחייך
      אבל כששוכחים, נכנסים לעצבות ואז קורה שכותבים כל מיני טקסטים קצת דיכאוניים כמו זה שיצא לי פה למעלה, אבל ב"ה זה מאחורי, תודה! 🙂
      ותדע לך שאני מעריץ שלך ושל שמחת החיים שלך 🙂

      הגב
  2. לימור
    לימור says:

    הגוף מתעייף, הנפש לא! מתי מגיעה ההשלמה עם הדרך בה בחרת ללכת, וההבנה שבחרת במה שהתאים לך באותה תקופה. תחושות שגורמות להרהר, מזכירות לנו איפה אנחנו נימצאים, ועוזרות לנו להמשיך עם בחירות שמצריכות וויתורים…אני שמחה שלעיתים הן קופצות לביקור 🙂

    הגב
    • דורון
      דורון says:

      אני חושב שגם נפש יכולה להתעייף, לפעמים אפילו דווקא הנפש ולא הגוף, מתעיפת,
      במיוחד אם היא מפנה ראש לאחור ורואה מאחורי גבה שובל ארוך של ויתורים שהביאה אותה למקום בו היא נמצאת היום, כמו כל ויתור על חלום כזה או אחר הוא אגרוף אחרי אגרוף, ששובר אותך יותר ויותר מבחינה מורלית,
      אין ספק שהרבה יותר בריא להשלים עם ההחלטות ולהגיע למסקנה שבחרת בדרך הנכונה ביותר שהייתה בפניך בכל שלב ושלב כי אחרת אפשר להשתגע,
      אבל לפעמים.. רק לפעמים, נידמה לי שכן נכון להרים איזה חלום ישן שנזנח בצד הדרך והתכסה באבק וכן לנסות לממש אותו, לפחות כדי שתהיה לך ההרגשה שאתה חי ומכוון את דרך חייך לא רק בשביל לשרוד אלא גם טיפה גבוה יותר

      הגב
  3. משה ליבוביץ
    משה ליבוביץ says:

    לפני יומיים פגשתי חבר שהיה מתאמן איתי תקופה מאוד ארוכה עד לפני שנים מעטות.
    שבוע שעבר היתי בחדר כושר וניזכרתי בזמן שהתאמנתי בתקופה של החבר'ה הטובים והצוחקים ומלאי שמחת החיים שהתאמנתי איתם ועכשיו אינם , נזכרתי בו- בחור יפה תואר עם בלורית וחטוב שתמיד רק חיוך היה על הפנים שלו ( וגם שיחק בפרסומת של "יש מכבי -יש חברים" שמראים שם בחורים חטובים משתוללים שכל אישה תחשוק בהם ).
    בקיצור פגשתי אותו ברחוב ולצערי שמתי לב ששמחת החיים שלו אבדה, הבלורית נעלמה ובמקומה יש גלח ובידו החזיק חפיסת סיגריות בתנוחת ערס ודיבר בשפה של כאילו החיים בגדו בו.
    החלפנו טלפונים כדי לצאת לשתות ביחד בירה ואני לא מתכוון לוותר עליו. אני אחזיר לו את החיוך שהיה לו פעם ואת בלורית הסופרמן שלו והוא יתעורר.
    עיקר ביאוסו היה שהוא בן 34 ועדיין לא מצא אישה.
    עם הבלורית והחיוך שיוחזר לו הוא ישג את האישה שהוא חפץ בה.
    חיוך עושה את האדם צעיר בכמה שנים ועצב מבגר אותו.
    מקווה שאצליח לראות את החיוך מלא השימחת חיים שלו בחזרה
    🙂

    הגב

השאר תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
הרגש חופשי לתרום!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.