געגועי למשקפיים…

יש דברים שרק בעלי משקפיים יבינו.. מעין אחוות משקפופרים שכזו
העיוורון החלקי שמתחיל יחד עם גשם פתאומי בגלל הטיפות שמכסות את הזגוגיות,
וממשיך גם כשבורחים הביתה בגלל האדים שמכסים את המשקפיים כשנכנסים פנימה מהקור
הסנוור המעצבן והבוהק שמסתיר לך את העיניים בכל התמונות שצילמו אותך עם פלאש..

אבל גם בתוך קהילת המשקפופרים יש כל מיני מעמדות ומגזרים שונים ומשונים
לדוגמא רק אנשים עם מספר משקפיים גבוה, לרוב, מבינים…

..רק אנשים עם מספר משקפיים גבוה, לרוב, מבינים
למה אנשים כמוהם לא כל כך אוהבים ללכת לים או לברכה
למה לפעמים אפילו במיטה עד שלא נכבה האור אי אפשר להסיר את הזגוגיות הארורות האלה ממקומם הקבוע שם על האף
למה לפעמים לשאול מישהו מה מספר המשקפיים שלו, זה לא מנומס בדיוק כמו לשאול אדם מבוגר מה גילו
זאת רק רשימה חלקית כמובן..

תשאלו כל משקפופר ממוצע מה הוא מוכן לתת על מנת להיפטר מהמשקפיים שלו
לא… זה לא פוסט פרסומות לניתוחי לייזר, להפך..

ממש לא ממזמן עברה מישהי קרובה אלי ניתוח להסרת משקפיים
דבר שגרם לשנינו להחליף חוויות בנושא ולראות (תרתי משמע)
את כל הדברים שנזכרו לעיל בחדות מדהימה ובאור לגמרי אחר
אור חיובי דווקא

כן, לא להאמין אבל אני מתגעגע באמת למשקפיים שלי
כי גם עם כל היתרונות של חיים נטולי משקפיים, עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים זה באמת נהיה חלק ממך, חלק מהזהות,
חלק מהפנים שאתה מראה לעולם,
זה לא רק שגם היום, באופן אינסטינקטיבי, אפילו שברור שהם לא שם, אני עדיין לפעמים מנסה להוריד את המשקפיים לפני שאני הולך לישון,
אלא..
זה פשוט גם מה שאתה משדר ..וזה גם סוג של איבזר אופנתי לכל דבר..אולי זה גם לפעמים משהו להסתתר מאחוריו,
כבר המון זמן מאז שתיקנתי את הראייה שלי שאני מבטיח לעצמי לעשות את זה אבל אף פעם לא מוצא זמן,
מי שלא 'נולד עם משקפיים' כמוני וניסיתי להסביר לו לרוב לא מבין,
זה חלום שלכאורה כל כך קל להגשים ובכל זאת איכשהו עדיין לא מצאתי את הזמן לעשות את זה
ללכת לחנות משקפיים ולקנות שוב מסגרת ועדשות למשקפיים רק שהעדשות עם מספר אפס
וללכת איתם, ככה, מידי פעם, רק בגלל הלוק, בגלל הגעגועים, בגלל..
בגלל שכשיש לך משקפיים אתה יכול לשבת מול מישהי שאתה מאוד אוהב פנים מול פנים
קרוב קרוב קרוב להחזיק את הידיים מעל ספל קפה חם כשבחוץ ירד גשם
ואז המשקפיים שלך מתמלאות באדים ואתה (או היא) מוריד לך אותם ואתם מתנשקים
ואם אין לך משקפיים אז.. אז היא לא מורידה לך אותם ואולי בכל זאת אתם מתנשקים
אבל זה כבר בכלל לא אותו הדבר..נכון?

דורון עם משקפיים ודורון בלי משקפיים כבר לעולם לא יהיו אותו בנאדם
ומנגד, הילד המתולתל הקטן עם המשקפיים העבות והמראה הגיקי-תמים-ילדותי
..איפשהו תמיד יישאר בפנים ויקרין החוצה לא משנה כמה אנסה לעקור אותו..

הערה לסיום – המשקפיים שלי, למען הסר כל ספק.. אין יום שאני לא מברך על כך שנפטרתי מהם
פעם בקושי יכולתי ללכת מכות ברצינות בלי לפחד שהמשקפיים יתעקמו ישברו ואני אתעוור לשבוע עד שיקנו לי חדשות,
אבל היום סוף סוף אני יכול!
..אחחח החיים הטובים…

לחצו כאן לפוסט ישן יותר בנושא דומה

4 תגובות
  1. רוני
    רוני says:

    כל כך קולע… אכן, רק בעלי משקפיים או בעלי משקפיים לשעבר יוכלו להבין זאת באמת… ואולי גם אחרים שהצליחו לתקן איזה פגם בדרך זו או אחרת יוכלו להזדהות עם התחושה המוזרה של געגועים למוגבלות שלך.
    רק בנקודה אחת אני חולקת על הנאמר כאן: בנושא הנימוס של שאלת מספר המשקפיים. בעיני זו דרך נפלאה לשבור את הקרח בין שני משקפופרים- שאלה שיוצרת מעין אחוות מוגבלויות, ובכלל- אין כמו להשוויץ: "שלי יותר גדול!". (בעצם, גם בפני כאלה שאינם ממושקפים תמיד אהבתי לחשוף את המספר שלי, תוך שאני בוחנת את ההבעה המהורהרת והמרוכזת על פניהם המשתאות כשהם מנסים להבין איך יכול להיראות העולם כשכל כך כל כך לא רואים… תנסו, זה מרתק).

    הגב
  2. דורון
    דורון says:

    תודה!
    ואכן התכוונתי שזה לא נימוסי מצד אנשים ללא משקפיים ולא מצד משקפופרים אחים לצרה
    לצערי אצלי בגיל צעיר ברוב הפעמים שחשפתי את המספר הגבוה שלי בפני מישהו ללא משקפיים
    התגובה הייתה משהו בסגנון "..הממ.. לא רק סתם חננה.. חננה עיוור!" וכדומה..
    ילדים הם עם מאוד אכזר וחלק מהם לא משתנים גם בגיל מבוגר
    איפה שאני הסתובבתי מספר גבוה במשקפיים היה לא יותר מחולשה ומבוכה
    אני גם דיי בטוח שבנים מגיבים אחרת לבנים לעמות בנות ולהפך
    אבל אולי זה באמת הצלקות ילדות שלי ולא אצל כולם זה היה כך

    הגב

השאר תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
הרגש חופשי לתרום!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.