מכתב 2

אורית!..
את יודעת שממש עוד מעט אנחנו מכירים בעצם כמעט… 3 שנים!
אבל אך הגעתי לזה? אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון ..
חושב שעבר כל כך הרבה זמן וזה עדיין בכלל לא נתפס אצלי שעזבת ואת שם…
גם המודרניזציה לא מנחמת אותי, רציתי לשלוח לך בדואר רגיל אבל את התעקשת דרך האינטרנט


 

– נו כן.. עדיין מתגעגע אל המכתבים של פעם,
מה שמביע כתב יד על נייר מחוספס לעולם לא יוכל להביע פונט קבוע על פני מסך שטוח..
אני מנסה להגיד לעצמי שזה פשוט מן סוג של sms ארוך אבל לא משתכנע..
מביט בסמן שמהבהב על המסך ותוקף אותי פרץ של נוסטלגיה..
לאן זה יגיע בסוף? שום דבר כבר לא נשאר פיזית, הכל נשמר בזיכרון של איזה מחשב וגם שם כשמתחיל להיות קצת צפוף אז מוחקים את הישן לטובת החדש..
משהו כל כך שגרתי מהיר, חסר כל מאמץ וייחודיות….זה מאבד את כל הטעם

…אני לא ממציא פה את הגלגל, אמרו את זה כבר רבים וטובים לפני,
אי אפשר לפתח תלות ריגשת בשום דבר כי מהר מאוד חייבים להתקדם הלאה, אם לא תיישר קו, פשוט תישאר מאחור..
אז הנה נכנעתי, כותב לך פעם ראשונה מייל …מנסה להתרגל, אין יותר מעטפות, מכתבים שנשמרים במגירה מסודרים עם גומייה,
נפתחים מידי פעם ונקראים בנוסטלגיה, כאלה שאפשר ממש למשש.. זהו, נגמר..
..ואני לא יודע כמה עוד נשאר מקום לאנשים כמוני בעולם שכזה – אבל זה חזק גם ממני,
מכולנו, גם אני נשאב לשם לאט לאט פנימה וכבר עכשיו מרוב שעות ליד המקלדת מול המסך אני כבר לא תמיד מזהה את עצמי בבוקר מול המראה…
אז.. כן… משהו פה בהחלט נגמר..

האמת? מה אומר ומה אספר?
..ומה אם פתאום אומר שיותר לא בא לי לספר? …..שאני כועס? שנשבר?
שנכוויתי מהמין הנשי פעם אחת יותר מידי? ..אני יודע מה יקרה- עכשיו את תגיד לי שאת עוד יותר רוצה לשמוע…
ואני ישאל אותך 'גם אם זה דברים רעים?' ואז את עוד יותר תתעקשי – אבל זה בדיוק העניין.. סוף סוף נפל לי האסימון.. נגמר..
הבנתי.. דברים רעים תמיד יש, אבל..עדיף להדחיק, להגיד שהכל בסדר, לא להאמין לכן שאתן באמת רוצות לדעת כי אכפת…
אתן רוצות לדעת קודם כל בגלל הסקרנות, בגלל הרכילות.. וגם כשבאמת אכפת לכן, עדין יש לזה מחיר…
כי אתן לא באמת מתכוונות למה שאתן אומרות,
גם כשאתן אומרות שאתן מתכוונות למה שאתן אומרות אתן עדיין לא באמת מתכוונות למה שאתן אומרות,

מאיפה אני יודע את זה? כי אולי את תכעסי או תעלבי שאני לא פתוח בפניך עם הרגשות שלי אבל את תתנהגי אלי כמו אל רכרוכי כשאני אסיים להיפתח,
אולי יותר גם את לא תפחדי לבוא ולחלוק איתי דברים, תצחקי כשיהיה לי בדיחות מוצלחות, תציעי לי לפעמים לצאת איתך לשופינג, לבוא לתקן לך את המחשב…
אבל אני כבר לעולם לא יהיה האביר על הסוס הלבן בשבילך..
כי גברים שבוכים הם לא אביריים..

..מה לגבי דברים טובים? את עדין פה?, עדין קוראת? ..דברים טובים?
כנראה שהם גם שם רק שבאופן טבעי צריך להתאמץ קצת יותר כדי לראות אותם…
הנה אחד לדוגמא…..לדוגמא כרגע הקיום שלי כמו כל גבר ממוצע מתמצא בעיקר בנשירה חד כיוונית של שערות מהראש
וכדי לאזן, גידולם מחדש באזורים אחרים פחות חיוניים בגוף….אבל לפחות כבר פחות קר לי בחורף..
מה עוד? מה עוד…
אתמול למשל…במחשב מצאתי משחק ישן ישן נושן, מאותם אלה שהיו פופולאריים פעם,
את יודעת נו!, אה.. האלה . ..שיורים בתלת מימד ויש דם וחתיכות אברים בכל מקום..
לא חינוכי בטרוף אומנם…אבל זה פורק את העצבים באופן כזה פשוט נפלא!…
בעצם גם היום המשחקים האלה פופולאריים ולצערי כנראה שהם תמיד יהיו…
אה… וגם…התחלתי עכשיו משהו חדש ואני עדיין ממש לא סגור כמה זמן אני עוד אשרוד בג'וב הזה…אבל עוד חזון למועד!
כל החבר'ה איתי פה צעירים (בנפשם גם אם לא תמיד בגופם), סך הכל דיי סבבה ויש קטעים ודאחקות לרוב
…..
…את יודעת שמתקשרות אלינו כמעט רק נשים מבוגרות?
רק נשים מבוגרות שהבעלים של הם נפטרו אבל לעולם לא ההפך!
– זה מוכיח את המחקרים!! אתן! הנשים!, אתן אלה שהורגות אותנו!…
טוב די זה לא משעשע אותי יותר…. עדין לא הבנת?
אני צריך להאכיל אותך בכפית?
זהו חמודה,
זה נגמר,
ביי.

0 תגובות

השאר תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
הרגש חופשי לתרום!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.