אתמול

כמעט צוהרים,
שמש, שממה, חול…
…הוא עמד ליד הספסל החצי שבור בצבע כתום פלסטיק דהוי והעמוד החלוד,
הוא עמד שם כבר חצי שעה לפחות,
הוא עמד בתוך השטח הלא מוגדר שאותו החשיבו תושבי המקום כ"תחנת האוטובוס",
הוא עמד שם ותיק הגב המרופט שלו מונח ברישול על כתפו הימנית,
הוא יכל לשבת אבל הוא עמד, הוא יכל להניח את התיק אבל הוא לא הניח,
על פניו מתיחות, כאילו אם לא יראה נכונות כל הזמן וינוח לו לרגע אחד,
דווקא אז, בדיוק אז, בגלל זאת, יחלוף האוטובוס על פניו ולא ייעצר…


אבל הוא עמד שם כבר שעה עכשיו ושום סימן לציוויליזציה אנושית נראה באופק,
הנה הוא עומד כבר שעה ושלושת רבעי ורוחו מתחילה להישבר,
הייאוש מחלחל… אולי לחזור לישוב ולהישאר שם?, אבל…..
כבר כמעט שעתיים תמימות, רגליו החלו להציק לו אך הוא בשלו, הוא יחכה.
….חם, הוא מזיע, לא קל לעמוד 3 שעות במקום עם תיק כבד בלי לזוז…

השמש יוקדת וצידי חולצתו כבר רטובים לגמרי מהזעה הרבה שניגרת מבית שחיו,
לא להתייאש ! ….
4 שעות והוא מתחיל לאבד את התחושה ברגלים…
הרוח השיאה עננים והשמש התכסתה במעטה לבן וצמרירי, עכשיו כבר פחות חם לו
אבל נידמה לו שהספסל כבר לא כל כך כתום…
הוא צמא ובעצם גם קצת רעב – כבר 5 שעות שלא כל ולא שתה דבר,
כן, אן ספק שהספסל הוא צהוב כמו כל הצהוב של החול שמסביב,

…. בעצם חוץ מהשחור אפור משהו של כביש האספלט הסדוק ישן שנמתח
מהאופק, עובר ליד מקום עמידתו זה 6 שעות וממשיך הלאה לעבר אופק הזהה לראשון,
אה, ..ובעצם גם חוץ מהאפור שחור של השמים, כי כבר דיי מחשיך….

הוא מעפעף רק לעיתים רחוקות, רחוקות מאוד,
שפתיו יבשות, הוא לא מגולח ומצחו מלא קמטים…
הוא עומד כבר 7 שעות….
ואז הוא הרגיש את כל נשמתו צורחת מתוך עצמות רגליו והוא נכנע והתיישב
ואז האוטובוס עבר והוא שוב פספס אותו,

בדיוק כמו אתמול…

0 תגובות

השאר תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
הרגש חופשי לתרום!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.