פוסטים

איך פייסבוק הרג את הבלוג (שלי)

תחזיקו חזק.. רגע קל של פיהוק היסטורי – אי שם בשנת 1998, עוד טרום עידן הפייסבוק, התחלתי לראשונה להעלות בצורה מסודרת טקסטים שלי לאינטרנט, ורק מתישהו בשנת 2007 גיליתי את עולם הבלוגים בכלל ואת וורדפרס בפרט כפלטפורמה נוחה לכתיבת וסידור פוסטים בפורמט של בלוג.
מאז כמובן זרמו הרבה טקסטים באוטוסטרדת האינטרנט ומתי שהוא ב 2005 פייסבוק נפתח לקהל הרחב (ולא רק לאוניברסיטאות) אבל כנראה שפחות או יותר רק ב- 2015, לפחות מבחינתי, האיזון בן שיתוף טקסטים אישיים בבלוג לבן שיתוף טקסטים בפייסבוק השתנה והכף הוכרעה לטובת הפייס,
אם בהתחלה בשבילי הבלוג עדיין היה העיקר או לפחות עדיין שימש לטורים ארוכים/רציניים ופייסבוק היה מעין גימיק או מקום לטקסטים קצרים בלבד, לפתע, גם בגלל רמת האינטראקציה הגבוהה שטקסטים קיבלו שם מול חברים וגם בגלל רמת הזמינות (ורמת המחויבות הנמוכה יותר לאיכות הטקסט) נהיה יותר ויותר קל לשגר טקסטים בעיקר לפייסבוק,
אבל כמובן ש"עבירה גוררת עבירה" ועם הזמן גם הרגיש יותר קשה ומופרך לכתוב טקסטים ארוכים בכלל וכך הבלוג התייבש פחות או יותר ונעצר במקום.
הטקסט הזה כאן הוא לא ממש כתב אישום מול פייסבוק אלא סתם תחושת ייאוש של 'יחסינו לאן', כי מה שעוד יותר עצוב בכל הסיפור הזה הוא שגם בפייסבוק אני כבר לא כל כך ניהנה לכתוב,
במשך תקופה ארוכה הבחנתי שהרבה מחברי משתמשים בפייסבוק להתגוששות פוליטית מנומסת יותר או פחות (או פחות מפחות) וזו כמובן זכותם וגם ייתכן שחלק מהם בינתיים כבר נרגעו וחזרו להעלות רק פוסטים של חתולים אבל כך או כך בשנים האחרונות מצאתי את עצמי ממעט להיכנס אפילו לפייסבוק.
גם בזמן האחרון כשכבר יש לי משהו להגיד זה לרוב אנימציה או ציור חדש שעשיתי ואז הוא כבר נשלח אחר כבוד ובזריזות אל חשבון האינסטגרם שלי (ואולי גם לפייס אבל באמצעות שיתוף אוטומטי אגבי),
שוב, זה יותר קינה מאשר האשמה, ואם זו כן האשמה אז זו האשמה עצמית, כי אני ממש לא חושב שפייסבוק הרג את עולם הבלוגים, בסופו של דבר זו מאוד תלוי בבעל הבלוג ובמטרות שהוא רוצה להשיג ובייעוד שהוא מיעד לבלוג שלו, גם בימים אלה אני עדיין עוקב אחרי בלוגים בארץ ובעולם (חלקם של חברים טובים שאני מכיר אישית) שמעלים תוכן חדש על בסיס כמעט יום-יומי ומשגשגים ביותר גם מבחינת איכות החומרים וגם מבחינת כמות העוקבים וכן הלאה.
…אגב, יכולתי גם, עדיין יש לי במגירה לא מעט טיוטות של פוסטים בעיקר בתכנים מקצועיים אבל גם חוויות די מעניינות שקשורות לעבודה שלי בעיצוב, שתכננתי להעלות על בסיס שבועי, אבל איכשהו הדרייב שהיה לי בעבר לשבת ולהשקיע בטקסטים התמוסס

אז מה בשורה התחתונה?

האמת.. אני עוד לא בטוח, אבל הייתי חייב להכיר בזה וגם לפרוק את זה, את הקינה הזאת על גסיסתו של עולם הכתיבה כמו שהכרתי אותו פעם, הייתי חייב לכתוב את זה איפשהו, ואז שנייה לפני שרצתי לרשום את זה בפייסבוק, חשבתי, רגע… עצור .. זה יכול להיות דווקא אחלה פוסט לבלוג..
אז נכון ששנייה אחרי שאני אפבלש את זה כאן, כנראה שאני עדיין ארוץ ואשים לינק לזה בפייסבוק, אבל אולי יש פה גם צוהר לתקווה שאני אצליח שוב לחזור מידי פעם ולכתוב פה כמו בעבר,
נו טוב.. תחזיקו לי אצבעות ולהתראות בבלוג פוסט הבא …שיהיה בטח כנראה רק בעוד שנתיים או משהו כזה אבל בינתיים אני אופטימי  🙂

5 אחרי הצהרים

..במיוחד אני אוהב בשבת אביבית את השעה 5 אחר הצהרים,
אם יש רוח היא מלטפת וקלה וגם אני אחרי מנוחת צהרים, כמוה, יותר רגוע ושקט,
עוד מעט מתקרר אבל בינתים עדיין נעים, עוד מעט יחשיך אבל יש עוד אור נהדר,
העולם נשטף בצהוב בהיר עדין והכל יותר ברור, החמה מתחילה לשקוע והצללים מתארכים,
פתאום קונטרסט נהדר בין צבע לצבע, אור לחושך, קודש לחול,
ואני חושב על יום ראשון ואומר לעצמי – אתה יכול

יום הולדת 33

אם חיוך אמור לעשות אותך יותר צעיר
למה כשאני מחייך כל הפנים מתמלאות לי בקמטים?

כשאהיה זקן

רציתי לספר לך… כשייתי קטן לעיתים קרובות הייתי שוקע בפתאומיות לתוך דמיון כלשהו, להמשך קריאה

עכשיו זה רשמי! אנחנו אבא ואמא!!!

זה קרה, אנחנו הורים! תמונות עדכונים והרחבות יבואו בע"ה בהמשך
🙂

אני ולא אחר

תמיד מנסה לצור משהו כל כך אחר
ובסוף זה יוצא לי מאוד 'אני'
אולי דווקא אם אנסה לצור משהו לגמרי 'אני'
סוף סוף ייצא לי משהו באמת אחר

מזיסיקרן..

יש לך טעות
כי זה בטח לא בגלל היופי,
לכן זאת לא התאהבות
אלא דווקא הקושי,
הקושי, כל פעם מחדש להתרגל,
להשלים עם הפער בין הדמיון למציאות, להסתגל,
אז את מבינה יקירתי?
זה אולי פתטי, אולי נוראי,
אבל זה בדיוק ההפך מנרקיסיזם,
כל השעות שלי מול הראי…

נדודי שינה

חייב להיות איזון קוסמי בעולם, אחרת איזה הסבר יש לנדודי השינה שלי?
כלומר.. בוודאי ישנו שם למעלה מישהו… איזה "אחראי חלוקת שעות שינה" שכזה.. בטח עם משקפיים עבות ופיהוק תמידי, שעומד ערב ערב מול טבלאות אקסל אין סופיות ומנסה לארגן חלוקה צודקת בין כולם ..ופשוט כרגע כנראה יש לו קצת מחסור בהקצאות
אז הוא לוקח ממני ומעביר למישהו אחר, מישהו עם יום מחר חשוב יותר, יותר מיום המוחרת שלי,
מישהו שגורל העולם על כתפיו, ובגלל זה מעבירים שעות ממני אליו
כדי שהמישהו האחר הזה יישן חזק וטוב, הוא בטח צריך את זה יותר ממני..

..ככה מידי כל כמה לילות בעת ששנתי שוב נודדת ממני והלאה ועיני הכלות צופות במחוגי השעות שמתקדמים באיטיות אין קץ אבל ללא מעצורים, בשעות האלה שכבר קשה להגדיר אם זה מאוחר בלילה או ממש מוקדם בבוקר אני לוחש לעצמי בחרש "..פשוט לא יתכן הסבר אחר..זאת חייבת להיות הסיבה..
כנראה שבאמת מחר יש לו יום יותר חשוב משלי.. גורל העולם על כתפיו..שישן טוב הבחור, זה בסדר, אני כבר אסתדר, העיקר שהוא לא יעשה טעויות מחר.."
וככה מנחם את עצמי אחת לכל כמה לילות
אבל בשאר הלילות?
בשאר הלילות אני לא יכול להפסיק לקלל את הבן זונה..

לא גדול, לא ירוק…ולא נוסע רחוק!..

קנינו מכונית חדשה!
כלומר..לא ממש חדשה..
קצת חדשה..
כלומר..
האמת דיי ישנה..
האמת… ישנה מאוד..
האמת.. דייטסו שרייד שנת 91 שזה..
שנת 91 זה קצת.. זה.. אך אומרים.. זה דיי ממזמן..
אנחנו יד רביעית כנראה..
אממממ..
אבל יש לזה 4 גלגלים וזה נוסע!
פשוט מגניב..

פעם אחרונה שנסענו על אוטו?.. זה היה לפחות לפני שנתיים, באנגליה, ושם בכבישים כידוע הכל הפוך!
ולכן העובדה שמאז הרכישה החדשה (שבסתר לב אנחנו קוראים לה 'בובו') עדיין לא עשינו אפילו תאונה אחת היא לדעתנו דיי מרגשת!

מי?
מי?
מי נתן לנו רישיון?
להתראות בסיבוב..
🙂

אנשים מופנמים הם איים בודדים

יש פעמים שאנשים מופנמים הם קצת כמו איים בודדים
כי רק לפעמים, אם הם כן היו מכירים אחד את השני, ייתכן והיו מסתדרים מצוין
אני לא מדבר רק על סימביוזה, מסוג "אני פותר את בדידותך ואת את בדידותי" אלא אולי אפילו חברות אמת של ממש
אבל כמו מלכוד 22, בשביל שזה יקרה, הם צריכים בעצם בעצמם..להיות קצת לא עצמם,
לצאת מעורם ולגשת אחד אל השני ולהתאמץ ולחקור ולגעת ולהשתחרר
ומכוון שברוב המקרים הם לא יכולים לפרוץ את המעגל הם נשארים רוב הזמן בגפם
כמו איים, אולי רואים אחד את השני מרחוק אך לעולם לא מתקרבים

חנית כתבה בבלוג שלה משהו שכל כך צבט לי בלב וגם קצת מאוד הזכיר לי את עצמי
..הוא גם השלים עבורי כמה פיסות תובנה שהיו חסרות לי להסבר המלא לרגשות שגרמו לי לכתוב את הפוסט ה"צנוע" כאן ממש לפני כמה ימים
כי זה אכן לא רק אינטלקטואל שגורם לי (או לאחרים מסוימים) להרגיש נבדל ו"צנוע"…אני הרי לא באמת חכם כל כך..לפחות לא רוב הזמן,
זה גם האופי, החינוך מהבית, הביישנות, העכבות, שגורם לאנשים כאלה ואחרים תמיד להיות יותר..בצד, נבדלים
יש נבדלים כלפי מעלה בפופולריות ויש שכלפי מטה, אבל בכל אופן, תמיד..קצת בודדים יותר

בתקופת הילדות וההתבגרות זה אפילו צורב יותר, כשאתה לא מבין מה לא בסדר בלהיות פשוט אתה
ורק עם הבגרות חלק ממוסכמות החברה אתה מקבל ומשתנה אבל הגרעין הקשה של הפנימיות על פי רוב נשאר כמות שהוא ובהתאם אליו גם כמות החברים והידידים
שכמו שגם חנית ציינה, לרוב הולכת ומצטמצמת עוד יותר ככל שמתרחקים מהתיכון

אז נכון שצריך להתאמץ ולהשתדל, אם מרגישים בכך צורך, לפעול כך שלמרות הכל לא נהיה בודדים, ובכל אופן בטח שלא סתם לשבת ולהתמלא ברחמים עצמיים,
אבל אסור להתנצל אם כמות החברים הטובים באמת שלנו נספרת על פחות ממספר האצבעות בכף יד אחת
..כי זה יהיה כמו להתנצל על מי שאנחנו

אז זהו, מעכשיו אני לא.