מכנף נאה

פחדתי זה לא מילה, אני זוכר, כמעט בכל פעם שהייתי עובר שם, הלב שלי היה מפרפר כל כך
כאילו עוד רגע הוא הולך לפרוץ מתוכי מבין הצלעות של בית החזה
ממש על סף התקף, אימה מטורפת!

זה היה עוד בתקופה שהיה לסבתא שלי בית גדול וישן בשיכון הישן לא פחות
וכל המרחק מתחנת האוטובוס ועד לפתח הדלת שלה היה רצוף אספלט אפור ומבוקע בכל נקודה אפשרית
כאשר מצידי רוב הדרך היו מפוזרים עצים מסוג ששכחתי מה שמו,
אני רק זוכר שהיו להם עלים מאוד מיוחדים אולי אתם מכירים, את העלים האלה שבגלל הצורה האווירודינמית שהטבע נתן להם והג'ולה הזאת שבקצה שמרכזת לשם את מרכז הכובד שלהם, הם נופלים בצורה סיבובית ממש כמו פרופלור,
בסתיו כאשר הם מתיבשים ומתחילים לנשור מקבלים אותם עלים גוון אפור מאוד חולני ואותו שטח היה פשוט מכוסה בהם כמעט כמו מרבד,

למה בדיוק חשבתי כך, זה עד היום לא לחלוטין ברור אבל משום מה הייתי בטוח שהם יצורים חיים לכל דבר
וגם אלה שכבר שוכבים על המדרכה, הם לא מתים.. הם גוססים!, אלה הם הפגרים שלהם,

נשמע ממש מטומטם נכון? אבל נסו להסתכל על זה בעיניים של ילד קטן, קטן מאוד,
שזה עתה ירד מאחת מנסיעות הסולו הראשונות ביותר שלו באוטובוס, הוא עדין בהלם מעצם זה שהוא ירד בתחנה הנכונה
ואז הוא מסתכל היכן שרגליו ניצבות כעת ומיד מביט להיכן שהבית של סבתא עומד במרחק מולו וקולט שבינו ובין סבתא ישנו בית קברות ענק ואין סופי,
שדה מוקשים צפוף צפוף של העלים האלה שהוא פשוט מפחד מהם כל כך!, פחד מוות!!

אחרי המון היסוסים (בעיקר בגלל שאם הוא יישאר להתלבט פה עוד קצת אז עוד מעט השמש תשקע) – הוא מנסה ללכת בניהם,
ממש על קצות האצבעות, אבל זה קשה כי הוא עם סנדלים, הסנדלים של פעם מעור ממש לא גמיש פשוט וגס שחותך את הבשר,
"העלים" כל כך צפופים עד כדי שהוא לא מצליח למצוא מקום לשים את כף הרגל, מאבד את שיווי המשקל והנה הוא ישפשף אחד מהם
ונידמה לו שאחד שוב זז ומתפצח תחת עקביו בדיוק כאשר נושר מעליו עוד אחר מהעץ מסתחרר במהירות ופוגע לו בכתף או אז כל העצים,
הוא כבר בטוח, מתנענעים ברוח שבאה פתאום והלב שלו שולח הודעת חרום למוח על עומס יתר,
הוא פשוט לא יכול יותר ופותח בריצת אמוק מטורפת לעבר הבית של סבתא, לא אכפת לו שעכשיו הוא רומס בכל צעד עשרות מהם תחת כפות רגליו
ופעמיים כמעט נופל ושובר את הראש מרוב תנופה כשלפתע ….הנה.. …………..הוא עבר את העלה האחרון, יצא מבית הקברות שלהם,

עכשיו הוא עולה את המדרגה הנמוכה והיחידה של מרפסת הכניסה, פותח את דלת הרשת נגד זבובים
שבכלל מלאה חורים ומיד אחריה את דלת העץ החורקת בצבע לבן מתקלף ועובר חדר חדר והזמן כמו נעצר
…כל החדרים מלאים אבק באוויר …הוא כבר לא שומע את צעדיו כי שטיחים פרסיים עבים
שללא ספק לא נשאבו כבר כמה חודשים בולעים כל רחש כלא היה …

הוא סוף סוף מגיע אל חדר השינה של סבתא כדי למצוא אותה שוכבת נינוחה במיטתה מכוסה שמיכה כמעט עד הצוואר..

ומשום מה היא ניראת לו קצת כמו זאב…

0 תגובות

השאר תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
הרגש חופשי לתרום!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.