מונולוג

יש אמירה מאוד שחוקה שכזו.. ששמעתי דיי ממזמן ..משהו כמו…
"בחיים מתים רק פעם אחת"..
….תמיד רציתי לדעת איך ארגיש רגעים ספורים לפני מותי
– בחיים לא דמיינתי לעצמי שאני אמות ככה..

 

…אני מרגיש.. כוחותיי האחרונים עוד רגע קט עוזבים אותי,
"רק עוד קצת" אני מנסה לשכנע אותם,
נותן מבט חטוף למטה – תהום ענקית,
אם אפול המוות ודאי לחלוטין,
אבל פשוט לא יכול יותר, לא יכול…
האחיזה שלי הולכת ומשתחררת, אני מרגיש את זה,
זה כבר עניין של כמה רגעים ולא יותר,
והרגעים האלה חולפים כמו נצח, קשה להאמין
אבל מסתבר שזה בדיוק כמו שמספרים,
פתאום כל חייך הקצרים עוברים ביעף מול פניך,
פניהם של אחי ואחיותי, אך הם יעכלו את זה?,
מחשבות על רגע הנפילה וכמה זמן אחרי החבטה בקרקע אשאר עוד בחיים,
אפרפר ביסורי גסיסה נוראיים או שבכלל אולי אמות מייד במקום?..
על סף עילפון חושים ההגיון הולך ונוטש אותי גם הוא,
הזיות מחלחלות לאט לאט,
הקשר עם המציאות הולך ומתרופף,
ואז משהו אחר פתאום צף לו.. מפעפע..
זיכרון ישן..
על איך שהוא אמר לי אז, כששנינו עוד היינו קטנים,
..הוא אמר בקול בוטח:
"כשהעולם מפנה אליך את הגב, תפנה אתה את גבך אל העולם בחזרה!"
-" לא נכון!" אני זוכר שהתוכחתי איתו אחוז אמוק,
"אתה יודע שזה לא מה שלימדו אותנו" צעקתי אז לעברו…
ועכשיו… פתאום כל הלהט שהיה לי כנגד דבריו פג
ורק המילים שלו חוזרות במחשבותי שוב ושוב
חדורות אט אט שוברות כל מעט התנגדות קלה שעוד נותרה בי,
ולבסוף אני נשבר,
משחרר את האחיזה,
מרפה,

נופל….

שקט מוחלט מקיף אותי

ופתאום אני שומע קול אומר
"היי אמא, 'סתכלי,
עוד עלה נשר מהעץ…"

0 תגובות

השאר תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
הרגש חופשי לתרום!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.