הרצאות ונאומים

אני שונא כשזה קורה…
שעומד מולכם נואם שמרצה בהתלהבות גורפת על איזה מסר או תיאוריה חדשה שהוא מנסה להעביר והוא בונה אותה בשלבים שלבים,
טיעון על גבי טיעון וכל טיעון נשען ותלוי על קודמו וכל כמה דקות ישנה קפיצת מדרגה
ואתם, כמו כל מי שסביבכם, עוקבים אחריו בדריכות אין קץ, המומים מהתבונות החדשות שהוא גורם לכם מרגע לרגע להבין,
נהנים מסימני השאלה האדירים שהוא מציב מפעם לפעם במיוחד בגלל שאתם יודעים שהנה עוד כמה דקות הוא יפתור אותם כבמטה קסם וחוזר חלילה
..אולי אפילו בדמיונכם אתם ממש מתחילים לחוש מבנה הגיוני של טענות שחותרות למסקנה מדהימה אלא שכרגע היא עדיין חומקת מראשכם ואתם צריכים את המרצה כדי שישלים את החסר …וככה ההרצאה מתקדמת לה הלאה והמרצה ממשיך לבנות את התאוריה שלו,
סומך נידבך על גבי נידבך, עד שלפתע, עוד לפני שהסתיים אפילו השליש הראשון של הנאום, טראח!, קצר חשמלי… כמו רעש של …שריטה בתקליט,
כל הקסם פג
למה?

כי פתאום הטענה האחרונה שהנואם הציג כרגע לא ניראת לכם, לא השתכנעתם, אבל הוא בשלו,
ממשיך לבנות את הטענה האחרונה על גבי הטענה קודמת, כלל לא מרגיש במבט המאוכזב שלכם, שיודע שהשאלה שלכם לעולם לא תיפתר,
לא.. הוא ממשיך הלאה, בטוח עדין שכל הקהל שלו ..וככה זה גם ניראה, פתאום, כמו התעוררות מחלום בהקיץ, את מסתכלים על הכל מהצד,
לא יכולים להמשך יותר, איבדתם את כל החשק, עד שלא יפתרו לכם את הקושיות שיש לכם על הטענה ההיא שבעינכם לא נראתה נכונה,
בגלל שכל הנאום בנוי טענה על גבי טענה, כמו מגדל קלפים, בשבילכם הוא פשוט קרס..
ואתם מביטים על כל הקהל שממשיך לבהות בנואם בעיניים מרותקות ואתם מרגישים פתאום בכלל בצד של האולם, משתעממים בכיסא שלכם שמתחיל להיות עוד יותר לא נוח, מחכים רק שההרצאה תגמר
אם ההרצאה הזאת הייתה ספר ..כבר ממזמן הייתם זורקים אותו הצידה והולכים לישון

0 תגובות

השאר תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
הרגש חופשי לתרום!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.