…זה תמיד אותו סיפור,
יושבת מולי בחורה יפה ואני,
אני פשוט לא מסוגל לעשות כלום, אם אני אפנה אליה אולי יקרה משהו,
אולי אפילו סטירה בפנים אבל לעזאזל לפחות שכבר יקרה משהו!
היא הרי עולם ומלואו ! כל אדם הוא הרי עולם ומלואו ועם פנים כאלה היא בטח בנאדם מדהים..
אבל אני פשוט לא מסוגל..
..רק כתבתי את השורה הזאת והיא קמה לרדת..
הגיעה התחנה שלה.. הרכבת מאטה והנה היא יורדת…

…כל פעם בדיוק אותו הדבר…

תמיד לנסיעות ארוכות, אני חייב לקחת איתי דיסק או קלטת
חייב מוזיקה שתשתיק את המחשבות או אולי כדי שתהווה תחליף בחסרונם – רק שלא יהיה וואקום, פשוט אסור שיהיה שקט!
שקט יהיה פשוט בלתי נסבל, כמעט לא בגדר אופציה
…חוץ מפעמים מאוד מסוימות ועכשיו זאת בדיוק עוד אחת שכזאת,

חזרה הביתה מהדרום חסר הלחות אל אזור המרכז המיוזע, הנה, כאילו רק במקרה המקום הפנוי היחידי שמצאתי ברכבת היה דווקא של כיסא לא זוגי אלא בודד
ובנוסף על כך- נגד כיוון הנסיעה,
דווקא עם הפנים על מה שכבר חלף ולא על מה שעוד יבוא, כיסא שמכריח אותך לחשוב על העבר שזה עתה עזבת.. כיסא שגורם לי עכשיו להתפתל..

אז מה כבר אפשר לעשות? רחמים עצמיים חמימים קרירים מרירים מתוקים שכאלה, כל כך קל ומפתה לשקוע ולהתעטף בתוכם כמו שמיכה מפנקת..
אבל גם קשה, בכלל לא נעים להודות, להכיר בזה שעוד פרק בחיי הסתיים והפעם זה באמת, הפעם זה לתמיד..
כל השנים האלה, כה רבות, של התנדנדות בין תקווה לייאוש, בין ידידות התאהבות חוסר הדדיות ובדידות..
ובכל זאת דיי ברור עכשיו פתאום שגם אם אי פעם אעשה שוב את הדרך ה��את אליה בחזרה, מתל אביב לבאר שבע, הכיוון ההפוך מהכיוון הנסיעה שלי עכשיו, כדי לפגוש אותה שוב
(ואני הרי אעשה זאת ובטח הרבה יותר מפעם אחת, אני הרי מכיר את עצמי) אז סוף סוף זה כבר יהיה בתור.. בתור סתם! עצמי, פשוט אני, באמת בתור סתם ידיד…

אבל.. מצד שני, את כל זה, בדיוק בדיוק את כל מה שרשמתי פה עכשיו,
אמרתי לעצמי גם בפעם שעברה..

זה מוזר כשאני חושב על זה..
בעצם כמעט כל הנסיעות שלי ברכבת הם או לשני החברים ההם מפרדס חנה או לידידה ההיא שליד באר שבע… קצת מצחיק, לא?,
כאילו הם שני ניגודים,
כאילו יש תיאום בין מיקומם הגיאוגרפי למהות שלהם, הם בצפון והיא בדרום…
ואני באמצע מדלג בין שניהם ומעולם לא רואה את שלושתם יחד…

[av_content_slider heading=" columns='1' animation='slide' navigation='no' autoplay='false' interval='5' font_color=" color=" custom_class='my-slider' av_uid='av-hiji2']
[av_content_slide title=" link=" linktarget=" av_uid='av-b27ay']
החבר'ה בפרדס חנה הם כמו בסיס הגבריות – אני בא לשם משחקים כדורסל מדברים על צבא ובנות…
ובעצם גם על כל החיים בכלל אבל גם כשמשתפים לבטים אז לפעמים מצניעים את החולשות ומציגים אותם אחרת…
ושם, אי שם הרחק הרחק בדרום – הנציגות הנשית, היא תמיד תבין וגם תמיד תבריק, תהיה חכמה יותר ממני באותו הדבר שבו אני מתקשה,
תראה הכל פתאום בזוית אחרת שבכלל לא חשבתי עליה ואני אעמוד שם מוקסם.. וגם אם היא לא תמצא פתרון עדיין תביא עימה איזה סוג של מזור

אבל..
אבל היא לא תבין הכל כמו מזווית הראיה הגברית
אבל גם הם לא תמיד רואים את הזווית של הצד האחר
אבל גם מולה יש חולשות שאסור שיצאו! שאני לא מעז לחשוף
אבל גם איתה אני משחק סנוקר
אבל גם הם מראים לי זוויות שלא חשבתי עליהם
אבל גם היא יכולה להיות קשוחה
אבל גם הם נותנים לי כוח ואהבה וחיבוק בטפיחה על השכם כמו שאף ליטוף נשי לעולם לא יוכל לתת
אבל גם היא נוגעת בי כל כך עמוק
אבל הם מעודדים את נפשי ואיתם אני צוחק כמו שמעולם..

אבל

אבל..

אבל לא צריך לבחור בניהם.. אני לא בוחר, אני לא מוותר על אף אחד מהם
אבל.. כנראה שהם אותו הדבר.. רק.. רק כל אחד עם השטיקים והקונצים שלו, כל אחד מדבר בשפה קצת אחרת..
אבל הם אף פעם לא ביחד למרות שהשילוב בניהם ניראה לי לפעמים כמו השלם העגול האחד,
…אולי בגלל זה תמיד כשאני נוסע ברכבת אני מרגיש שזאת רכבת של געגועים,
…כבר שנים.. מנטאלית ופיזית.. מביא לזה קצת מזה ולהפך ..ממשיך לדלג בין שניהם.. צפון לדרום דרום לצפון

..ונידמה לי שהלב שלי שואל אותי..אם לא הגיע הזמן לחזור קצת גם למערב.. או למזרח…
[/av_content_slide]
[/av_content_slider]