או ׳גילוי נאות׳ שכזה – אני מכיר את אסף, למדנו יחד בתיכון.. אז רגע.. זה פוסט מכור? לא, להפך,
את חטאי אני מזכיר היום, אסף ואני לא היינו חברים קרובים בתיכון, (..ובכלל דווקא היה זכור לי שהוא טוב בציור), אחרי התיכון כל אחד המשיך לדרכו וכדרכו של עולם, קשר טוב הצלחתי לשמור רק עם כמה חברים בודדים, אסף לצערי לא היה אחד מהם,
קניתי את הספר מסקרנות גרידא אבל אני שמח כל כך שעשיתי זאת

אז ת׳כלס, איך הספר?

טוב, טוב מאוד לטעמי, פתחתי את הספר בשישי בערב והנחתי אותו רק כשסיימתי במוצ״ש, הדמות הראשית בסיפור (שירה) מרגישה אמיתית ומוכרת אבל דווקא באופן מסקרן שמדביק אתכם לעלילה,
שירה, שבאה מבית דתי אבל בוחרת להתגייס לצבא, עוברת חוויה שמוכרת ללא מעט מבני ובנות הכיפות הסרוגות, אבל תהיה מעניינת ומרתקת לא פחות ואולי אפילו יותר לקוראים מהמגזר החילוני,
הסיפור שאולי נשמע מוכר, מפתיע שוב ושוב, כי השיבוץ של שירה בצבא מוביל ליחידה משטרתית החוקרת נעד��ים שהתיק שלהם התיישן (ומכאן השם ׳נעדרים קרים׳) ומשלבת את החקירה הבלשית כבסיס שמוביל את ההתרחשויות ואת הגיבורה בנופים מקומות שמות ודמויות שכולן כל כך מוכרות לנו בארץ ובחברה הישראלית מצד אחד ולמרות זאת קשורות ומתחברות לתעלומה בלשית מותחת מצד שני

סוף הסיפור

כמו כל סיפור טוב באמת, חלק מהתעלומות נפתרות אבל חלק גם נשאר פתוח ומשאיר טעם של עוד, כמובן לא אספר פה כדי לא להרוס לכם, רק ממליץ, בפעם הבאה שאתם בסטימצ׳קי/צומת ספרים או כל חנות ספרים אחרת ומחפשים את ה׳פיקס׳ מתח הבא שלכם אצל הרלן קובן, ג׳פרי ארצ׳ר או דיוויד באלדצ׳י וכדו׳, עצרו רגע ונסו את ׳נעדרים קרים׳ של אסף קוגלר, אני לא אתפלא (ומאוד מקווה) אם גם אצלו זה יהפוך לסדרה..

אני לא יכול, אבל רוצה להאמין שכך גם הייתי חושב אם מדובר היה בבן שלי ולפני שאתם קופצים ואומרים "חצוף! קל לך להגיד.." אענה לכם שאתם צודקים ב 100% אבל בכל מקרה, רוה"מ צריך להפעיל שיקולים המתחשבים בבטחונם של כלל האזרחים ולא לחשוב מנקודת המבט של הורי החטוף, לא משנה כמה קשה הדבר

אני שמח שגלעד חוזר הביתה לא פחות מכולם, אבל ביום הזה אני גם עצוב, מתוסכל מהקרקס התקשורתי, שרק מתחיל עכשיו וילך ויתפח עד לזרא בימים והשבועות הקרובים, שבו סביר להניח שלא יהיה אף אחד עם אומץ לצעוק "המלך הוא עירום", מאוכזב מהמדינה ובמיוחד מהשלטון שלנו כמו שמעולם לא הייתי בחיי

סבבנו ביחד את החדר וקירצפנו במרץ במשך כשעה
"מתי התגיסת לסדיר?" הוא לפתע שאל,
נקבתי בפניו את היום החודש והשנה,
"פאק!.. נידמה לי שהייתי אז בכיתה ח' !.." הוא פלט
"ונידמה לי שפספסת שם איזו פינה.." הצבעתי על האסלה שמולו
אבל בתוכי נצבטתי, זה מחלחל עמוק יותר ויותר בתודעתי מאימון לקו ומקו לאימון
וחוזר חלילה..

כי כשהייתי בשיריון הסרבל חסנ"ש ישב עלי פיקס, הכרתי את הטנק ואת תפקידי מלפני ולפנים, הייתי בעזה והשתתפתי בפעולות מסוכנות תחת אש כמו לא מעט חיילים שעושים זאת בימים אלה וכנראה גם ברגע כתיבת שורות אלה ממש.
ועכשיו במילואים, אפילו שמידותי בבגדים לא השתנו, תמיד כפות במדי ב', יותר מידי גדולים (או קטנים), מהוהים, מעביר את הימים בן תורנויות מטבח לשמירות באיזה מוצב נידח,

אז כן, אני יודע.. מאז "פרוץ השלום" במחוזותינו השתנה לצה"ל התו"ל, הוא עשה הערכת מצב וגילה שכבר אין לו צורך בכל כך הרבה שיריונרים במצבת המילואים,
השאלה היא, האם אז בו ברגע של הארה לוגסטית מופלאה זו אמר אותו בעל דרגות לעצמו:
"מה הבעיה? פשוט ניקח להם את הטנקים ובמקום זה ניתן להם M-16 ארוכים..אבל נשאיר אותם עם הנעליים הכבדות בצבע השחור ונגיד להם שמעכשיו הם חי"רניקים! סגור!
ניתן להם לעשות תרגילי חי"ר, חוליה ומחלקה פלוגה וגדוד – מלאים! לא משנה שחלק מהם כבר נושקים לגיל 40, שירוצו קילומטרים על הג'בלאות ויירו על מטרות קרטון שוב ושוב ושוב ושוב (ושוב!), נקרע להם את הצורה לפחות כמו בטירונות של חרוב!
נאמן אותם כאילו הסורים על הגדרות! עזוב אותך עכשיו שיורים על שדרות! ואחרי כל זה בכל מקרה גם אם זה מילואים וגם אם זה צו 8 תמיד תמיד ת-מ-י-ד נזרוק אותם בגב ההר באזור חברון, אני גאון! כי זה מקום שבכלל צריך לקראתו לאמן אותם בלש"ב, אבל לעולם לא נבזבז אימון כזה עליהם עכשיו, כי אני כבר בשוונג של חרוזים כמו פגז..יא!, איזה כשרון מבוזבז…"

וכן, אני יודע שיש כאלה שמושכים קשרים ומצליחים לעבור חזרה לפלוגות שריון במילואים שעדיין נשארו והאמת היא שגם אני אך עד כה ללא הצלחה
וכן, אני יודע שגם יש כאלה שחושבים שאני בר מזל והיו שמחים להחליף איתי מקום מילואים ולעשות מילואים שקטים, אני גם לא חס וחלילה שוחר מלחמה – אין לי שום שאיפה לפתוח לצה"ל עוד חזית, הלוואי שיישאר פה שקט (..ליתר דיוק הלוואי שגם שם בעזה וגם פה יהיה א��תו שקט וכולנו עם בני דודינו נהיה מאושרים ודביקים יחד happy happy joy joy),
וכן אני יודע שהורי ומשפחתי וחברים רבים אומרים לי במופגן "תשמע אנחנו יודעים שזה אגואיסטי מצידנו אבל טוב לנו לדעת שזה לא אתה שם בעזה עכשיו",
וכן, אני יודע, גם מה שאנחנו עושים עכשיו הוא חשוב, גם אותו מישהו צריך לעשות, חייב לעשות, זה משחרר כוחות סדיר מאומנים יותר להיכנס לעזה (ולשלום עכשיו ושמאלנים קיצוניים אחרים לקלל ולהפגין גם נגד החיילים שם וגם נגדנו),
היי! בדיוק כמו שב"התנתקות" שחררנו באותו אופן פלוגות סדיר כך שיוכלו לעקור אנשים נשים וטף מבתיהם בגוש קטיף (ולפעילי ימין קיצונים יותר ופחות לקלל ולהפגין גם נגד החיילים שם וגם נגדנו).. המממ..
כן..אני גם יודע שאם אעלם יותר מידי זמן ממקום העבודה שלי אני עלול למצוא שהמחליף שלי יהפך לקבוע (ואני יודע שזה לא אמור לקרות ושהחוק מגן עלי אבל אתם לא יודעים שהמציאות במקומות עבודה מסוימים קצת יותר מורכבת)..

ועם כל זה והמוטיבציה המפוקפקת שהנ"ל מעורר בי ללכת למילואים, אז ..כן, אני יודע, שמילואים הבאים, בין אם זה קו או אימון ובוודאי במקרה נוסף של צו 8, אני שוב אתייצב בשעה ובמקום שנקבע, עמוס ציודים ושיפצורים ופק"לים מיוחדים כאילו אני לוחם קומנדו לא פחות ולמרות כל אותם עשרות פעמים בהם קראתי את 'המדריך לטרמפיסט בגלקסיה' אני שוב, בדיוק כמו הפעם, אשכח להביא איתי מגבת.

יש עוד קצת זמן, אבל בכל זאת
לקראת השנה החדשה הממשמשת ובאה אני מאחל לכולם שתהיה להם גם קצת שגרה
ברוכה ונעימה והמון נחת ושלווה

– "…די נו.. קדימה! עכשיו תורך…תזכור! הבטחת!….."
זהו..שאני מנסה להיזכר למה לעזאזל הבטחתי …העיניים שלך.. כנראה..לא מוצא שום סיבה אחרת…. אבל תבטיחי לי את שאת לא מספרת את זה לאף אחד.."
– " כן , כן נו…"
– "…את מבטיחה? זה משהו שמעולם לא סיפרתי אני…"
– "נו.. אולי פעם אחת תספר משהו בלי מיליון הקדמות לפני?, ירון תסתכל עלי, זאת הרי אני ..אין לך מה לדאוג"
– "…כן אבל……….טוב… "

ב 2003 הייתה תקופה ארוכה בה התרחשו לא מעט פיגועי ירי בלילות על כביש 443 בדרך לירושלים, חלקים נרחבים של הכביש נחלשים ע"י הגבעות והמישורים שמצידיהם וישובים ערביים נמצאים בקטעים מסוימים במרחק הליכה או נסיעה קצרה בלבד
בין אם מתוך ניסיון אמיתי לתת מענה לבעיה או שמא רק בשביל הביטחון היחסי שמראה הטנקים בצידי הדרך יכול לנסוך בתושבים, הוחלט לפרוס מחלקת שריון במקומות אסטרטגיים שונים בצידי הדרך – באופן כללי הטנקים היו אמורים לבצע מארבים ולנצל את אמצעי ראית הלילה המיוחדים שלהם כדי לסכל התקרבות וירי על הכביש. ….אחת מהנקודות על הכביש הייתה לא רחוק ממודיעין, במקביל למחסום "מכבים"

"..הייתי אז בצוות קצין ושמו אותנו בעמדה שליד מחסום מכבים ..וזה היה דיי יתרון להיות ליד המחסום כי בדיוק היה חנוכה ובעיקר בשעות היום כשלא היינו בפעילות, אזרחים היו מתרגשים עוצרים והרבה פעמים עולים ומצ'פרים אותנו בסופגניות..
..לקראת סוף חנוכה, אני זוכר, הגענו כבר למצב שהיה לנו כל כך הרבה סופגניות באוהל שלא ידענו מה לעשות איתן וירדנו אנחנו מהאוהל אל הכביש כדי לחלק אותן לחיילים ולמכוניות שהאטו כדי לעבור במחסום…

• כדי לשמור על כשירות מבצעית גבוה של הטנק הכרחי לבצע בו מס' טיפולים קבועים לפחות אחת ליום, הטיפול הבסיסי לפני פעילות מבצעית נקרא בעגה הצבאית טל"ת (טיפול לפני תנועה) והוא כולל בתוכו סידרה של בדיקות הכרחיות תיאום כוונון וכיול של המכשירים השונים, תיאום כוונות בדיקות של המנוע הצידוד של הצריח והתותח, מצב הדלק השמנים וכדומה,
• בין השאר נבדקת בטל"ת גם תקינות הדקי הירי שבבקרי הצידוד של התותחן, ההדקים שבבקרים עובדים על זרם חשמלי וכדי למנוע פליטת כדור/פגז בגלל לחיצה מקרית ישנה תיבת בקרה ובה מתגים שגם קובעים איזה סוג ירי יתבצע, כלומר, לא ניתן, לדוגמא, לבצע ירי של המקלע המקביל לתותח כל עוד המתג של המקלע המקביל בתיבת הבקרה מכובה (מורד כלפי מטה) אבל, גם אחרי שהמתג הורם, שום ירי לא יתרחש עד אשר תבוצע לחיצה על ההדקים – התיבה ממוקמת מעל בקרי התותחן.
• לרוב צוות הטנק עצמו מתחזק את הטנק ומטפל בתקלות אבל תקלות טכניות מרמה מסוימת והלאה, גם אם יש ללוחמים את הידע והכלים, עדיין, אסור להם לבצע תיקונים על דעת עצמם ועליהם לחכות שהחוליה הטכנית תבוא לבצע עימם/בלעדיהם את התיקון,
• למקרה שהדקי הירי החשמליים לא יעבדו, ישנם הדקי גיבוי חירום שעובדים בצורה מכאנית ללא תלות במקור חשמלי.

– " ..ואז בטל"ת שלפני אחד מהמארבים הראשונים שלנו שם, ראינו שהדקי הירי של התותח עובדים אבל של המקביל לא, כלומר כנראה שהבעיה במתג שלו, פגזים אנחנו לא בדיוק אמורים לירות פה אבל המקביל הוא דיי קריטי לירי מדויק במקרה הצורך וזה לא מסוג התקלות שאנחנו יכולים לתקן בעצמנו
ולא משנה כמה נבקש, החוליה תגיע במקרה הטוב רק מחר, בטח אפילו רק מחר בערב,
לבטל את המארב דווקא מאוד מצא חן בעיני כולנו, סוף סוף לישון בשעות הלילה כמו בני אדם במקום לנסות לישון מיוזעים בשיא החום באמצע היום עם כל הזבובים באוהל שהיריעות פלסטיק שלו רק מעצימות את הטמפרטורה שבחוץ, אבל אלעד, הקצין שלנו אמר וכולנו ידענו
שהוא צודק, שיש את הדקי הגבוי וחוץ מהמא"ג מקביל גם תמיד יש את המא"ג מפקד ומא"ג טען ואת ה – 0.5 ובקיצור הלילה אנחנו עושים את המארב כמו גדולים, שום דבר לא השתנה, מחר החוליה תבוא וכבר נסדר את זה…
…מה שיצא מכל העסק הוא שמבחינה טכנית הייתי לכאורה יכול לסחוט את ההדקים אפילו כשמתג המקביל מורם והמא"ג דרוך וטעון וכלום לא יקרה…..
– "כן הבנתי ..נווו!.."
– "..טוב..טוב!.. אני אנסה לקצר אבל…"
– "ירון..ירווווון!…."
– "טוב!! בקיצור.. בלילה עלינו לעמדה שנמצאת בגבעה סמוכה לזאת שעליה עמד האוהל והתחלנו בסריקה של השטח, עכשיו, היינו אמורים לסרוק בעיקר לטווח הרחוק לוואדיות ונקודות תורפה אחרות שמובילות לכביש אבל מכיוון שאזור המחסום גם נמצא בתוך שדה הראיה של הסריקה, אז גם עליו התעכבנו מידי פעם אפילו שהוא בטווח היחסית קרוב …זה היה 300 מ' בקו אווירי מהעמדה ..או 600 ? ..אני כבר לא בטוח.. אבל אחרי הכל אנחנו גם מעין סוג של אבטחה לחיילי המילואים שבמחסום אז ��מיד העפנו גם עליהם מבט, אבל, הקטע הוא שבזמן שאני סורק, חלק מהכלים כבר טעונים למקרה הצורך של תגובה מהירה והרי המקום שבו אני מסתכל בראיית לילה זה המקום שגם התותח מכוונן אליו..ז'ותמרת.. זה תלוי בזווית כינון ועוד כל מיני פרמטרים ..טוב לא משנה.. בכל אופן מה שזה אומר זה שכשאני מסתכל על המחסום או באזור שלו , אני צריך להשתדל להיות ממש רק מסביבו כי אם אני שם את הצלב הכוונת של הראית לילה על מישהו או אפילו רק לידו זה בדיוק כמו שאני מכוון אליו רובה דרוך! .. גם אם הוא נצור זה לא בדיוק ..וזה הרי לא רובה.. זה מא"ג!
– " לא מא"ג , אתה מכוון אליו תותח!"
– "..לא.. אמרתי לך, לתותח לא טענו פגז, ולמרות שהיה לנו את 'הטען הכי מהיר בעיר', לטעון פגז ואז לפלוט אותו בטעות…"
– " אוקיי אוקיי… תמשיך.."
– "..בכל אופן….בגלל שאי אפשר שכל הצוות יישאר ער כל הלילה כי אז יש סיכון שכולם יירדמו ביחד, אז משעה מסוימת מתחילים משמרות שבהם 2 ערים ו ה – 2 האחרים מנסים לנמנם, מבין ה 2 שנשארו ערים, אחד תמיד סורק לקרוב עם העכבר והשני לרחוק עם ה.."
– "עכבר?..אמרת שהראשון סורק עם..עכבר??"
– " אה.. זה הכינוי לסוג של …מכשיר ראית לילה אישי נייד כזה, לטווחים יחסית קרובים, ניראה כמו משקפת אבל הגומי שלו מזכיר קצת….
– "אוקיי..נו.."
– "והשני סורק לרחוק עם ה"ארטישוק" שזה השם של הראית לילה המיוחדת של הטנק מהסוג טנקים שבו אנחנו היינו"
– "ארטישוק?"
– "..זה סיפור קצת ארוך בעיקרון יש לזה ר"ת משהו כמו 'אמצעי ראיה טרמי…' משהו.. לא זוכר את ההמשך.. אבל האגדה מספרת שיש איזה מחשב צה"לי שפשוט פולט כל מיני שמות באופן רנדומאלי לחלוטין.. יכול להיות שזה סתם סיפור..אומרים ש.."
– " שכח מזה.. אני מבטיחה שיותר אני לא שואלת שאלות.. פשוט תמשיך.."
– "..טוב.. בכל אופן, בגלל שרק למפקד ולתותחן יש ארטישוק ושליטה על התותח אז החלוקה לזוגות היא תמיד – תותחן וטען ערים ומפקד ונהג ישנים או להפך ..וזה קרה לי כמובן באחד מהמשמרת שלי.. כשאני סורק בארטישוק לרחוק ומורן הטען עם הראש מחוץ לצריח סורק לטווח הקרוב עם העכבר, הרעיון של הסריקה לקרוב היא כדי שלא יפתיעו אותנו בזמן שאנחנו עסוקים בטווח הרחוק אז ככה תמיד משהו מאבטח לקרוב.. אוקיי אוקיי..
… אמממ…בקיצור.. אני לא זוכר באיזה מהמשמרות שלי זו הייתה, ראשונה או שנייה, בשלב מסוים פשוט נורא רציתי לנשנש משהו, ומותר לנו לנשנש, אפילו במידה מסוימת מעודדים אותנו לדגם את עצמנו בנ��נושים ולבוא למארב עם דברים שיעזרו לנו להישאר ערים כל עוד לא מדובר בדברים שיסיחו את תשומת לבנו מהמארב שזה משאיר בערך רק את האופציה של בעיקר ביסלי במבה וכאלה כאופציה חוקית… בכל אופן…

• הצידוד בטנקים נעשה לרוב בכוח הידראולי (ולעיתים גם חשמלי, תלוי בסוג הטנק), עוצמת הצידוד היא אדירה ויכולה להיות קטלנית, איבר או של אדם (או חפץ) שיכנס למסלול הצידוד של הצריח ו/או התותח (במיוחד במסלול הצידוד הפנימי) עלול להיתלש ו/או להתרסק ,
כדי למנוע תאונות מעין אלה ובתוכן גם סתם צידוד שהוא אינו מתוכנן, ננקטים אמצעי זהירות רבים, אחד מהם היא מתג ה"כוח/הידראולי" (שנמצא אף הוא בתיבת הבקרה שנזכרה לעיל), גם כאן, באופן דומה, אין אפשרות (גם לא למפקד) לצודד בכוח הידראולי ללא הרמת המתג הנ"ל.
• מכוון שגם לתותחן וגם למפקד ישנה שליטה על הצידוד, על ירי התותח ועל ירי המא"ג המקביל, המערכת בנויה כך שבמקרה של התנגשות, כלומר, אם התותחן והמפקד מפעילים כל אחד את הבקרים שלו בצורה מנוגדת אחד לשני מבחינת הירי או הצידוד, הבקר של המפקד גובר, ההבדל השני בין הבקרים היא שלתותחן יש יכולת להגיע למידת דיוק הרבה יותר גבוהה בצידוד ובירי.
• למקרה של, פגיעה בטנק, בגלל כל החומרים הדליקים והנפיצים שבו, סבירות גבוה שבזמן הפגיעה הוא יעלה באש ולכן בזמן שהות מבצעית בטנק לובשים הלוחמים סרבלים וכפפות המכונים 'חסנ"ש ' (ר"ת של – חסין אש) בגלל היותם עשויים מחומר שמגיב באדישות יחסית אל האש ומתפורר לאט, שאמור לתת ללוחמים במהלך פגיעה ו/או פריצת שריפה מעט זמן לצאת לפני שהם נכווים.

…ואת רוב הצ'ופרים האלה אנחנו מאחסנים בתא שנמצא מתחת לתותח..
עכשיו – כדי שתהיה לי גישה לשם אני חייב להנמיך לפחות במעט את התותח ..רגע רגע אני יודע מה את הולכת לשאול אבל תחשבי על זה שוב.. ציירי לך טנק בדמיון- כאשר התותח מכוון לשמיים אז החלק הפנימי של התותח שנסתר מהעין ונמצא בתוך הצריח – החלק הזה קרוב מאוד לרצפה – כמו נדנדה, אם צד אחד גבוה אז הקצה השני חייב להיות למטה… ז'ותמרת שאם אני רוצה להגיע למשהו שנמצא מתחת לתותח אני חייב דווקא לכוון אותו על משהו נמוך כדי שהחלק של התותח שנמצא קרוב אלי ..שזה דרך אגב – הסדן איפה שטוענים את הפגזים.. יהיה כלפי מעלה ורחוק מהרצפה של הצריח.. יש?.. אוקיי.. אל תעשי לי פרצופים.. את התעקשת עכשיו תקשיבי עד הסוף… ואני צריך גם להוריד את המתג הידראולי כדי שאם נגיד אני מתכופף מתחת לתותח וחס וחלילה אלעד מתוך שינה נגיד מחליט שהוא מגביה עכשיו תותח מקסימום.. אוי… זה לא נשמע טוב…"
– ".. ירון!!..נו באמת!…. והבנתי.. אם הוא מגביה את התותח הכי גבוה אז הסדן יהיה הכי נמוך ואתה תמחץ מתחתיו.."
– " בדיוק!.. אז בקיצור – איפה הייתי? אה כן! רציתי נורא לנשנש כדי לא להירדם והצ'ופרים נמצאים מתחת לתותח אז הנמכתי תותח והורדתי הידראולי.. שמתי לב שהצלב של הארטישוק כרגע מכוון אומנם לא רחוק מהמחסום איפה שנמצאים כוחותינו המצוינים – המילואימניקים
אבל בכל זאת הוא היה לא מעט בכלל מכוון על.. יותר באזור שמעליו ככה שלא דאגתי ובכלל בגלל התקלה ההיא אז כמו שאמרתי, הסיכוי שתהיה פליטה של כדור היא אפילו יותר מאפסית…
– " אוי לא.."
– "אוי כן… בסופו של דבר אומנם נעצרתי באמצע הדרך ולא הוצאתי שום צ'ופר אבל כשהתיישרתי חזרה בכסא והרמתי את המתג של ההידראולי, הגב של היד שלי עם הכפפה של החסנ"ש נגע קצת… ממש קצת במתג של המקביל- עכשיו – כמו שהסברתי לך – אם הכל היה תקין אז גם אם הייתי אפילו לא רק קצת נוגע אלא ממש מרים את המתג – לא אמור לקרות כלום עד שאני לא לוחץ על ההדקים.."
– ".. רגע.. אבל לפי מה שהסברת אז גם במיוחד עכשיו לא אמור לקרות כלום כי המתג מקולקל, אמרת שבבדיקה הרמתם את המתג ואז כשלחצתם על ההדקים ראיתם שההדקים לא עובדים כי המתג כנראה מקולקל..ואפילו לא הרמת אותו רק בטעות נגעת בו אז.."
– " בדיוק! ..אלא שמשהו כנראה קרה.. התקלה התהפכה! כנראה שהיה שם משהו שקיצר ונוצר מצב שעצם הרמת המתג סגרה מעגל חשמלי, להדקים לא הייתה משמעות כאילו הם לא גורם במעגל..או בניסוח פשוט – במקום שההדקים לא יכולים לסגור זרם כי המתג שלהם נדפק עכשיו הם במצב כאילו הם לחוצים כל הזמן.. וככה – עצם זה שהמתג התרומם מעט כלפי מעלה לשבריר שנייה ישר נפלטו שלושה כדורים בלי שהבנתי בכלל מה קורה… "
– " ו – ? … נוווווו? ..נפצע משהו נהרג משהו? דבר …………."
– " ………………….הייתה בדיוק מכונית במחסום.. סובארו… לבנה….
ישבו בפנים במושבים הקדמיים 2 ערבים.. יכול להיות בדואים אני לא בטוח.. לפחות כדור אחד פגע בול בין שניהם .. אבל ממש בול בין שניהם.. כדור אחר עבר דרך המכסה מנוע ופגע בכוסית השמן ובגלל שזה הרי היה בדיוק חנוכה אז אחר כך כולם צחקו וקראו לזה ' נס כוסית השמן..' .."
– " ..והשלישי.."
..השלישי? לא ברור ..כנראה באותו מקום כמו הראשון או כמו השני.. "
– "וואו…..חתיכת תאונה….. ..ומה אחר כך ?"
– "זהו.. בגדול זה הסיפור .. היו לנו כמובן גם מלא תיחקורים אחרי זה והכל.. לא ברור לי איכשהו דאגו שזה לא הגיע לחדשות.. בעצם אולי זה כן הגיע ..אני בכל אופן לא שמעתי שזה הגיע אבל.."
– "רגע.. אוקיי.. אל תבין אותי לא נכון ירון.. זה באמת סיפור לא קטן אבל מה כל כך התביישת לספר לי ולמה כל ההקדמות?.. אחרי הכל.. לפי מה שאתה מספר זאת הייתה תאונה לחלוטין, לא עשית שום דבר לא תקין.. נכון?"
– " אבל את יודעת איזה בלגאן זה עשה?, הגיע המג"ד המח"ט משטרה אזרחית פתחו למפקד שלי תיק פלילי חקרו בדקו תישאלו..חבל על הזמן..ומה שמצחיק זה שהצלב לא היה מכוון על המחסום ובכל זאת פגעתי במכונית שהייתה במחסום זה אומר גם שהמקביל לא היה מאופס ומכוון, שזה אומר שאנחנו כסתחנו את הטל"ת חטפנו על הראש ובקיצור היה כל כך.."
– "ירון? ירון.. עדיין….. למה כל כך התביישת לספר?…זה הרי אחלה צ'יזבט…
– …
– ירון? תסתכל עלי..
……….
– ירון מה בדיוק קרה שם?"
– " ……את מבטיחה לא לספר?…את מבטיחה שתקשיבי לי עד הסוף?.."
– " זה הרי מה שהבטחתי לך כשהתחלת לספר לי את כל הסיפור… "
– "…… העניין הוא..
……… העניין הוא שהמקביל כן היה מאופס.. אלוהים אדירים אני חושב שמעולם הוא לא היה מאופס כמו שהוא היה באותה פעם…….
……………… "
– "מה? רגע…………..אלוהים אדירים!!, ז'ותמרת.. ז'ותמרת שאתה כן כיוונת עליהם! אתה.. אתה… ?.. אני לא מאמינה.."
– רגע!! את הבטחת לי שתקשיבי עד הסוף.. רגע!.."
– "…………..או.. אוקיי.. אני.. אני מקשיבה…"
– "התקלה עם הקצר הייתה בדיוק כמו שסיפרתי לך לא שיניתי דבר או חצי דבר, אפילו נכנס אחר כך לטנק טכנאי חוליה מאוד ותיק ועשה המון בדיקות…. הוא לא האמין למראה עיניו היה לנו ממש מזל כי זה רק הלך והחמיר, זה היה עלול להשתלט גם על הצידוד ועוד דברים..ההדקים ממש רקדו וגם המתגים והנורות בקרה.. היה שם ממש דיסקוטק.. אל תשכחי שזה היה חורף וירד עלינו כמה ימים לפני המון גשם.."
– אוקיי.. אז למה כיוונת עליהם….מה זה כל הסיפור שסיפרת מקודם..על הצ'ופרים וה.."
– " ……………………..הסיפור ממקודם זו הגרסא שסיפרתי לצוות שלי מייד כשזה קרה וככה היא נהפכה להיות הגרסא "הרשמית" איתה גם המשכתי בכל התחקירים..אף אחד לא היה יכול לסתור אותה.. מבחינה טכנית היא הייתה דיי הגיונית וגם מורן הטען היה עם הראש בחוץ והכל התרחש במשך שניות הרי ואלעד ואלכסיי ישנו.. אלכסיי לא לגמרי אבל הוא לא יכל לראות מהתא שלו..
…..בבקשה תאמיני לי שאם אני הייתי מאמין שיש סיכוי סביר שיאמינו לי גם אני הייתי מספר להם את האמת אבל הייתי אז כבר מספיק זמן בצבא כדי לדעת שרק בגלל שכל העסק הסתבך אז ידפקו אותי חזק בדיוק כמו שאם ההימור שלי היה נכון הייתי הופך להיות הגיבור של כל הסיפור.. החלטתי פשוט לא לקחת סיכון ולתת להם סיפור אחר….
………….
….הכל התחיל מזה שהעבירו בקשר לכל הכוחות ובמיוחד למחסום התראה לגבי מכונית חשודה, אני לא זוכר מה היה התיאור מעבר לזה שהיא אמורה להיות לבנה.. אני חושב……בכל אופן.. זה היה כאמור כבר במשמרת שלי וזה לא דבר קריטי שבשבילו אני אמור להעיר את אלעד, אני כן אמור, כשיהיה חילוף משמרות לתת לו תקציר על אירועים מיוחדים שהיו כולל התראות שעברו בקשר, אם היו, במשמרת שלי …
………ואז… מתי שהוא באמצע המשמרת נראה לי – לא נשנושים ולא בטיח – ראיתי תוך כדי הסריקה הכללית, בעינית יום, לא בעינית של הראית לילה, כי זה היה בשטח מואר, מכונית לבנה שמתקרבת למחסום בצורה מאוד מהירה ..כאילו הנהג התלבט אם לעצור עד לממש.. הרגע האחרון, ישר נדלקה אצלי בראש נורה אדומה, גם המילואימניק שניגש לבדוק אותו ניראה מהוסס… בעזרת הארטישוק יכולתי לראות לרחוק אומנם אבל קשה למכשיר תרמי מהסוג שהיה לנו לחדור דרך זכוכית, הוא צובע את הזכוכית במסך לפי הטמפרטורה שלה בגוונים של ירוק אבל לא תמיד מראה מה מתרחש דרכה ככה שראיתי דיי מטושטש.. אבל הייתה לי כאן דילמה.. זה הרי עניין של שניות אם מה שהם הולכים לשלוף שם זה לא התעודות זהות, אין לי זמן לעלות בקשר לבקש אישור לאש, אין לי זמן לשאול את אלעד.. לעזאזל אני הרי לא אמור אפילו לשאול אותם במקרה כזה… ……..לא התכוונתי כמובן לבצע ירי, רציתי בסך הכל להיות מוכן לבצע ירי באופן מידי אם אני רואה שהמילואימניק מותקף, ידעתי שאני אצטרך לבצע ירי מכאני בגלל התקלה אבל חשבתי שזה לא יכול להזיק אם אני ירים את המתג למקרה שזאת הייתה רק תקלה זמנית…..ואז.. התברר שלא רק שהיא לא זמנית.. היא גם התהפכה…"
– "אוקיי………………..אבל…
…..רגע…בעצם………. …
בעצם ברחת מאחריות!…………………………… "
– "לא! אני מסביר לך!, הם לא היו מאמינים לי, הכל הולך לפי התוצאה – אם הייתי צודק והמילואימניק היה מותקף והירי שלי היה עוצר אותם אני הייתי הגיבור, אם זה לא היה הם, המכונית שעליה התראו, אלמלא התקלה – לא היה קורה כלום, והם היו פשוט נוסעים אחרי שהוא היה מסיים לבדוק אותם ואת בכלל לא היית שומעת עכשיו את כל הסיפור הזה-
היה לי רק כמה שניות כדי לעשות שיקול דעת ולקחת החלטה שאני מכוון עליהם רק כדיי להיות מוכן לירי , לא כדיי לירות!, הירי היה כבר תוצאה של התקלה…"
– "..ואתה ברחת מאחריות!!"
– לא! את לא מבינה ! הם לא היו מסכימים עם השיקול דעת שאני לקחתי רק בגלל שזה הסתבך!
אני מכיר אותם! , ככה צה"ל עובד!, הם היו דופקים אותי! אם הייתי מאמין שהם יאמינו לא הייתי מפחד לגלות להם..אבל ברגע שמשהו מתפקשש הם היו תולים את זה בשיקול דעת שלי!"
– אז מה! , אז היית יושב על פליטת כדור קצת בכלא.. לפחות היית יכול לצאת עם ראש מורם שישבת כי פעלת כמו שחשבת לנכון לפעול ועמדת מאחורי מה שהחלטת..
..אבל לא היה לך את האומץ לעמוד מאחורי המעשים שלך ..איזה מין גבר אתה? … אתה פשוט.."
– "אבל רינת!… תביני… בבקשה!…אני הייתי ילד בשירות סדיר ..הייתי מפוחד.. זה היה האינסטינקט של אותו רגע.. .. אחר כך הסיפור השתרש וכבר לא יכולתי…"
– " רואה! זה היה האינסטינקט!… הנה בעצמך עכשיו אמרת את זה! האינסטינקט שלך היה בריחה!, הרי אתה החלטת על השקר עוד לפני שידעת שאין הרוגים!..כלומר ..באותה מידה, כן היו יכולים להיות הרוגים! ברגע האמת לא היית מסוגל לקחת אחריות!… מייד אחרי הירי, אלעד ואלכסי בטח התעוררו, כל הצוות בטח פנה אליך, כל העיניים מסביב היו מופנות אליך,
אם אתה הצלחת בשניות לאלתר סיפור ששכנע את כולם בכזה קור רוח.. אתה שיקרת לכל כך הרבה אנשים במצח נחושה..לחברים שלך איתך בצוות למפקד שלך שסומך עליך
והם האמינו לך…אפילו עכשיו כשסיפרת לי את הגרסא הרשמית לא מצמצת, ניראת אמין לחלוטין… אך אי פעם אוכל לדעת שאתה לא משקר ככה גם לי? ….ואך אני אדע שאתה לא תברח מאחריות גם איתי..??.."
– "..רינת…..אבל.."
– ……להתראות ירון…."
– ……….רינת!"

טעות טיפשית, יהיו כאלה שבכלל לא יבינו למה אני מתעכב על זה ולמה לעזאזל בזבזתי להם דקות יקרות מהחיים על הסיפור הזה,
ובכל זאת אני לא מסוגל להרפות ממנו.. או בעצם זה הוא שלא מרפה ממני, יושב לי על החזה ולא משחרר..
חשבתי שאם אעביר את זה לכתב זה אולי יפסיק לרדוף אותי אבל..גם היום זה פשוט מסרב לעזוב אותי..…

סיורים רגליים
אפודים + שחפצים = שחפודים
גלבים, לילות לבנים, איבוד מנין הימים,
לריב עם ערבים במחסום,
המון מארבים בשום מקום,
מטענים, מזיעים, שמירות, טוחנים,
כשגשם נרטבים
וכשקר אז קופאים

כל אלה לא באמת קשים
כמו הבעיות המוסריות

על אחת כמה כשאין אל מי להתקשר
לשתף
או לבכות

אני מאוד אוהב את ציר פילדלפי,
נסעתי עליו כל כך הרבה פעמים הלוך ושוב, כמעט כמו שהלכתי פה בחוץ ברחוב,
הסתכלתי עליו כמעט מכל הכיוונים הקיימים, חוץ אולי מהכיוון מצרים והים,
ואהבתי מארבים (מינימום 12 עד 24 שעות) שעשינו שם
את הצ'ופרים שבתא טען במיוחד חיבבתי
את החמג��יות עם הארוחות ה"חמות" הקרות, פשוט טרפתי,
את המנות קרב, בחורף בסתיו באביב ובשרב..
את כיסא התותחן, את כסא הטען והנהג…וכמובן את כסא המפקד.. על כולם ישבתי
ישבתי ולא זזתי שעות מול המסך ירוק שחור ה.. ..לא יפה לדבר ככה ..אז לפעמים גם שתקתי

אבל עמוק בפנים…
כן..גם אותו אהבתי
גם את הגשם שירד עלינו שם והבוץ והאבק
ואת היתושים הכי חמודים מכל חרק,
..אהבתי את החבר'ה במוצב תרמית
אהבתי את הבארט שבמגדל 51 ואת המסך התרמי המיוחד שבתצפית
אהבתי גם את החמלסטי"ת שאת שמה אני אשמיט…

……..וכמובן …את השפם של המצרים!

אהבתי את המנהרות להברחת סמים, נשק והבלגאן שבמבצעים
את הכדורים ששורקים
ונ"ט –ים שמפספסים
אהבתי את הנדב"ר בקשר שהיה ייחודי רק לאזור
אהבתי "לילזור" על עפיפונים שמעל רפיח הלוך וחזור

אהבתי את ציר פילדלפי ..אהבתי אותו מאוד
אהבתי את החברים שלי שלא נהרגו לי שם
אהבתי את המטענים שלא עליתי עליהם ..גם
ממש אהבתי את כל הלכלוך הגריז ולהראות את התחת למצרים מפעם לפעם..

אהבתי את הפצמ"רים והמטול רימונים
אפילו למדתי לטחון שם גרעינים…
אהבתי את המחבלים שהרגתי
וקצת פחות את אלה שרק פצעתי..

אהבתי את כולם…
אפילו השארתי מכתב הנחיות לאחת שאהבתי בעורף מאחור,
לפתוח אותו רק במקרה שלא אחזור,
אז היא באמת לא פתחה אותו.. מאז ועד היום… שזה כבר לא מעט שנים
ודי, נמאס לי לכתוב בחרוזים…

אהבתי להיות גיבור.. ובלי שום קשר אהבתי גם להרגיש ציוני (ולא רק ציני…)
..לא שעכשיו אני מרגיש פחות,
אבל את זה שלמעשה הייתי שקוע עמוק בחרא בפילדלפי,
שבכלל לא אהבתי את הכל כמו שאני מתאר את זה עכשיו
שהיום אני סתם טובע עמוק בנוסטלגיה…..
את זה אני שוכח…

ועכשיו אני אמור להיות כעוס או עצוב כמו כולם
לצעוק עליהם שיצאו או לצעוק עליהם שישארו
להחליט מחדש מה ההגדרה שלי
אבל אני?
אני כן הייתי שם
ואני… רק מתגעגע

אני עדיין מאוד אוהב את ציר פילדלפי.

– "חייל…חייל, חייל!"
– המ… ..
– "חייל! הי חייל!!.."
– "מ..מ..מה?…"
– קום, קום, נרדמת, הגענו כבר לתחנה האחרונה…"

[av_content_slider heading=" columns='1' animation='slide' navigation='no' autoplay='false' interval='5' font_color=" color=" custom_class='my-slider' av_uid='av-1lk6c']
[av_content_slide title=" link=" linktarget=" av_uid='av-b2kes']

…רגע… לא זכרתי את עצמי מתיישב בספסל האחרון ועוד בפינה,
לא כל כך אופייני לי ומשם באמת ניראה האוטובוס מתחילתו ועד סופו, ריק במיוחד..
עדיין מעורפל משינה חשתי באיטיות מכאיבה את דברי הנהג שוקעים לתודעה
תוך שהוא מתקדם לעברי מקדמת האוטובוס, שוב, מוזר כל כך,
אני לא זוכר אם משהו כזה בכלל קרה לי בעבר…

"יאללה חייל, אני חייב לזוז.." ממשיך הנהג קצת בתרעומת כמעט בתחנונים,
הנה הוא כבר כמעט לידי ממש מוכן לנער אותי במו ידיו, מתעורר,
הודתי לו בזהירות, יורד, לוקח את התיקים,
מנסה להתאושש איפה אני ואך לעזאזל הגעתי לפה בכלל, הכל ניראה כל כך מוכר אבל..
…פטישים בראש ולחץ בעיניים.. כושל על המדרכה,
אם אלך בכיוון מסוים בטח אראה משהו וזה יחזור אלי ..אבל דווקא האתמול חוזר

אני כמעט נתקל במשהי שעוברת מולי תוקעת מבט חשדני וחטוף ונחפזת הלאה,
אני בכלל לא רואה אותה כי האתמול מסתיר לי את הדרך מכל כיוון,
האף מריח ריחות עזים של מקום אחר לגמרי,
הולך לאורך רציפי האוטובוסים בן קבוצות האנשים,
תיק על הגב ועוד שני תיקים עמוסים בידיים
נידמה שכבר מרגישים את החורף בדרך והכל טיפה אפלולי.. האם גם אני 'בדרך אל'
או שאני בעצם חוזר?,
אבל אני תמיד באיזה מסלול..לאן?

ושוב האתמול תוקף

אתמול לא הייתי שם לבד, צל ואור שטפו את הקירות לחליפין
הקווים זזו גבולות השתנו קיץ וחורף פולשים ונאבקים, כאילו גם הריבועים שמחלקים את המפה גם מחליקים מעליה
ציפורים נודדות שינו את נתיבם משקעים זעו ורוחות סערו,
עלים הסתחררו בערמות אדירות נישאו באוויר גלי דשא נעו כמו נהר,
כל אחד לקח את הטיפוס הרע שלו ושיחק אותו עד הקצה,
שם, במקום הכל כך שומם התחיל הכל רוחש, אחרי שבוע שלם של דממה האוויר היה חי משהו עמד להתרחש,
הכל כמו נדד קדימה, כל הטבע חלף לידינו מלטף לפרידה משתפשף ומחכך את עמודי הבטון והכבישים השחורים
שרק הם נשארו נטועים פשוט שתולים במקום,הם ..ואנחנו

השער החלוד והמבנה הצנוע שלידו, משאיות נכנסות ומשאיות יוצאות,
זו הייתה הכניסה לביקורת גבולות אבל של סחורות בלבד,
ימים שלמים של מדבר גדר מאופק לאופק שממה ואן סוף מסמכים תעודות וחותמות…
עד שפתאום איזה כפתור נלחץ…משהו קרה, משהו שלא היה אמור לקרות..

משהו ברצף הזמן אבד לי

איך הגעת משם לכאן?..
[/av_content_slide]
[/av_content_slider]