ליל הסדר, גולת הכותרת כמובן.. כל המשפחה אחים אחיות אשתו של והבן דוד ההוא וההיא והבת של החתן של והסבתא גם..
וכשיש כל כך הרבה יהודים בכל כך קצת מקום כמובן שמייד מתחילים לריב.. אבל לא!-
אצלנו לא מדובר במריבות ישנות שמבעבעות מתחת לפני השטח ופורצות לאט לאט תוך כדי החג
(כמו בכל אותם סרטים של מפגשים משפחתיים שנדמה שנכתבו כמעט כולם לפי אותו תסריט..) ולא פצעי עבר ולא חובות ישנים ולא בטיח…

ז'ותמרת..בעצם.. כן..גם (כי אך אפשר בלי..)..אבל זה לא העיקר,
כי אצלנו בליל הסדר הם דווקא רבים בדיוק את אותן מריבות טיפשיות שהם רבו עליהם שנה שעברה,
שוב יצעק אחד על האחר שהוא טועה ולא מקריא נכון את הנוסח המדויק של הטקסט שבהגדה ומייד יתלהט ויכוח
– כל אחד יטען טיעונים חוצבי להבות לצדקת גרסת ההגדה שהוא אוחז באותו רגע
..לא משנה שבשנה שעברה הם החזיקו כל אחד בדיוק את ההגדה שכרגע מחזיק השני – ובהתאם לכך גם היו העמדות שלהם שנה שעברה
וכך גם בשנה שלפני ובשנה שלפני ..ובשנה שלפני.. וכן הלאה,
..כן, הם שוב יריבו על מקומות ישיבה, שוב יריבו מה אמור להיות הסידור של הצלחות בכלל וצלחת הסדר בפרט,
שוב יריבו על כמות היין בכוסות, שוב יריבו.. מה לעשות?
.אז מה עם שנה שעברה וגם בשנים שלפני בסוף הם הסכימו על הכל…. כל פסח קודם כלא היה…

ואז ..זה מגיע……… – "דורון?, הגפילטעפיש טעים?" , "כן סבתא.. מאוד טעים!..אמממ" ,
"אז למה אתה לא לוקח עוד אחד?" , " כי אכלתי כבר שניים, תודה סבתא אני לא רוצה יותר" ,
" אז תיקח כמה שאתה רוצה" , " תודה סבתא אבל זהו, אני שבע" , " בסדר בסדר זיסל'ה, אז תיקח כמה שאתה רוצה! אינגל'ה שלי" ,
" כן אבל אני לא רוצה…" , "בסדר, אז כמה שאתה רוצה תיקח! כמה – שאתה – רוצה!, יש מספיק לכולם הכנתי המון! תיקח תיקח , למה אתה מתבייש?..ולמה אין לך שום מידלע לידך נו מה קורה?"…

…אבל השנה היה משהו מיוחד…. משהו שבשלב מסוים הפך את היוצרות, ה -4 כוסות!
והרי כל שנה יש 4 כוסות? אבל השנה, אפילו שהיין היה דווקא מסוג פשוט ביותר..אני זוכר.. שרציתי לתת לו הפעם באמת להיכנס פנימה..
ולא.. לא השתכרתי.. הלוואי והייתי מצליח…אבל כן, משהו קרה לי שם בפנים, משהו שאני חייב להגיד כל עוד הזיכרון של הטעם הכל כך לא מיוחד,
כל כך פשוט כבד מתוק אדמה עוד טרי אצלי על הלשון,
אני, שדיי סולד מכל דבר שמייצר שמחה שהיא בעיני שמחה מדומה, כמו של האלכוהול, בכל זאת אימצתי בעוז את היין בלילה ההוא,
הוא הזכיר לי שהוא לא תמיד הבחור הרע בסיפור ולא רק מפני שבאלכוהול אפשר להטביע את הדיכאון כי " יין ישמח לבב אנוש "
אלא יותר משום ש "נכנס יין יצא סוד." ועזבו אותי מגימטריות, אפילו שבמקרה של הגימטריה הזו, זה כן מאוד פשוט…
בכל זאת רדו מזה..כי בעצם פה אני מתכוון שהדברים הם אינם כ-'פשוטו'
ולמרות שהם לכאורה מובנים מאליהם, יש עוד מקום להסביר מהו הטפל ומהו העיקר, שכן לא סתם נכנס יין יצא סוד,
לא סתם אדם ששותה מגלה את סודותיו, מתחת לאיזה בלטה נמצאים הדולרים או את המתכון הסודי שלו ללחם שום עם פטריות ובצל,
כי יין, אם רוצים, יכול לחשוף את האופי הפנימי האמיתי של כל בנאדם, יין עוזר להוריד את המסכות,
כבר לא פעם, זה שחייך אלי אתמול בהיותו פיכח, כמעט הרביץ לי בהיותו שיכור והאחר,
שתמיד ישב בצד ולא היה מסוגל להיכנס למעגל, לפתע חיבק אותי, חיבוק אוהב אמיתי של חבר לא פחות ולא יותר,

הבושה והשליטה העצמית הוסחו והאני האמיתי שמאחוריהם יוצא החוצה, וכי אני מחדש כאן משהו?,
אלא, ראו, כיצד אחד מהדברים הרדודים ביותר,
אלכוהול,דווקא הוא, יש בכוחו, לפעמים, לגרום לקפיצת מדרגה, לגעת במשהו רוחני יותר שאפילו על ידי הסתגפות והתנזרות במשך שבועות וחודשים לא תמיד משיגים (..וכמובן שלבחור ביין באופן יומיומי זה קצת נהפך להיות בעייתי אבל..),
…נידמה לי שלא רק עלי שרתה אותה רוח בלילה ההוא, כי משעה מסוימת התקרבנו כולנו ונדברנו ברמה אחרת, גבוהה יותר,
כמו שלא דיברנו וכנראה שגם לא נדבר,עוד הרבה זמן… .

זה היה עוד בתקופה שהיה לסבתא שלי בית גדול וישן בשיכון הישן לא פחות
וכל המרחק מתחנת האוטובוס ועד לפתח הדלת שלה היה רצוף אספלט אפור ומבוקע בכל נקודה אפשרית
כאשר מצידי רוב הדרך היו מפוזרים עצים מסוג ששכחתי מה שמו,
אני רק זוכר שהיו להם עלים מאוד מיוחדים אולי אתם מכירים, את העלים האלה שבגלל הצורה האווירודינמית שהטבע נתן להם והג'ולה הזאת שבקצה שמרכזת לשם את מרכז הכובד שלהם, הם נופלים בצורה סיבובית ממש כמו פרופלור,
בסתיו כאשר הם מתיבשים ומתחילים לנשור מקבלים אותם עלים גוון אפור מאוד חולני ואותו שטח היה פשוט מכוסה בהם כמעט כמו מרבד,

למה בדיוק חשבתי כך, זה עד היום לא לחלוטין ברור אבל משום מה הייתי בטוח שהם יצורים חיים לכל דבר
וגם אלה שכבר שוכבים על המדרכה, הם לא מתים.. הם גוססים!, אלה הם הפגרים שלהם,

נשמע ממש מטומטם נכון? אבל נסו להסתכל על זה בעיניים של ילד קטן, קטן מאוד,
שזה עתה ירד מאחת מנסיעות הסולו הראשונות ביותר שלו באוטובוס, הוא עדין בהלם מעצם זה שהוא ירד בתחנה הנכונה
ואז הוא מסתכל היכן שרגליו ניצבות כעת ומיד מביט להיכן שהבית של סבתא עומד במרחק מולו וקולט שבינו ובין סבתא ישנו בית קברות ענק ואין סופי,
שדה מוקשים צפוף צפוף של העלים האלה שהוא פשוט מפחד מהם כל כך!, פחד מוות!!

אחרי המון היסוסים (בעיקר בגלל שאם הוא יישאר להתלבט פה עוד קצת אז עוד מעט השמש תשקע) – הוא מנסה ללכת בניהם,
ממש על קצות האצבעות, אבל זה קשה כי הוא עם סנדלים, הסנדלים של פעם מעור ממש לא גמיש פשוט וגס שחותך את הבשר,
"העלים" כל כך צפופים עד כדי שהוא לא מצליח למצוא מקום לשים את כף הרגל, מאבד את שיווי המשקל והנה הוא ישפשף אחד מהם
ונידמה לו שאחד שוב זז ומתפצח תחת עקביו בדיוק כאשר נושר מעליו עוד אחר מהעץ מסתחרר במהירות ופוגע לו בכתף או אז כל העצים,
הוא כבר בטוח, מתנענעים ברוח שבאה פתאום והלב שלו שולח הודעת חרום למוח על עומס יתר,
הוא פשוט לא יכול יותר ופותח בריצת אמוק מטורפת לעבר הבית של סבתא, לא אכפת לו שעכשיו הוא רומס בכל צעד עשרות מהם תחת כפות רגליו
ופעמיים כמעט נופל ושובר את הראש מרוב תנופה כשלפתע ….הנה.. …………..הוא עבר את העלה האחרון, יצא מבית הקברות שלהם,

עכשיו הוא עולה את המדרגה הנמוכה והיחידה של מרפסת הכניסה, פותח את דלת הרשת נגד זבובים
שבכלל מלאה חורים ומיד אחריה את דלת העץ החורקת בצבע לבן מתקלף ועובר חדר חדר והזמן כמו נעצר
…כל החדרים מלאים אבק באוויר …הוא כבר לא שומע את צעדיו כי שטיחים פרסיים עבים
שללא ספק לא נשאבו כבר כמה חודשים בולעים כל רחש כלא היה …

הוא סוף סוף מגיע אל חדר השינה של סבתא כדי למצוא אותה שוכבת נינוחה במיטתה מכוסה שמיכה כמעט עד הצוואר..

ומשום מה היא ניראת לו קצת כמו זאב…