אבא היקר

קשה כל כך לחשוב עליך, אחרי כל מה שעברת ב-8 החודשים האחרונים זה מרגיש כאילו בשבת איבדנו אותך בפעם השנייה, אבל עוד פעם נוספת שהתחילה ונמשכה כל כך הרבה זמן,

כל כך הרבה זמן סבלת ויש לנו את כל ההסברים הרפואיים והמדעיים למה, אבל את הלב ההסברים האלה לא מרצים, 

היית תמיד אבא שקט, הצלחתי להגיע אלינו בצורה העדינה והמיוחדת שלך, אם זה דברי התורה על פרשת השבוע שהיית יושב איתנו על הספה בכל שבת, המיץ תפוזים במיוחד בבקרים של החורף, והפטרוזליה שהכנת שנוסיף לסלט בשביל הבריאות,
החרוזים והשירים המצחיקים והעדינים שלך שאני לנצח אתקנא בהם, היית משורר בסתר וגם קצת בגלוי,
וידי הזהב שהיו לך, בכל בית שלך וגם שלנו כשעברנו דירה מפה ולשם באת וקדחת והברגת ותלית וסחבת והורדת והעלת והכל במרץ ובזריזות, גם כשכבר לא היית כל כך צעיר, זה לא עצר אותך, 

היית מסור לאמא והיית כל כך פשוט, וכל כך ישר, גם האמונה שלכם בקב״ה ובייעוד שלנו פה בארץ הייתה תמיד ברורה פשוטה וישרה.
וכל כך וקשה קשה לנו להבין איך סבלת כל כך, הרבה שאלתי את עצמי ואת אלוקים
– למה?
והדבר בראשון שעלה ונשאר במחשבתי הוא מאמר חז"ל על יסורים של אהבה,

נאמר במשלי: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", ורש"י שם מפרש: "יסורים של אהבה: הקב"ה מייסרו בעולם הזה בלא שום עוון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכויותיו".
כלומר, יכול להיות שיבואו על הצדיק יסורים מבלי שהוא עשה חטא כלשהו כדי שלאחר מכן הוא יקבל שכר בעולם הבא

גם הרב סעדיה גאון אומר שהיסורים שבאים על הצדיק בעולם הזה הם כדי למחוק לו את עוונותיו, ולהרבות לו את שכרו בעולם הבא, ששם הגמול היותר גדול. 

והכוונה היא שכל מי שיש לו המון זכויות ומעט עוונות, לפעמים דווקא בגלל זה מתייסר יותר כדי שיגיע נקי לחלוטין לעולם הבא, ולכן הם מכונים ׳יסורים של אהבה׳

אבא אני בטוח שאתה עכשיו בגן עדן, ואתה שליו כמו שמגיע לך להיות,
אני בטוח שבתור ילד ואולי גם כאדם בוגר אמרתי ועשיתי דברים שפגעו בך, אני מבקש בהזדמנות אחרונה זו סליחה ומקווה שאתה מוחל וסולח לי, לנו,
אני מקווה שאתה גאה בנו ותמשיך להיות גאה במי שאנחנו
אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך

ת'כלס

טוב, אז בואו נדבר תכל'ס – למה שירה? למה דווקא שירה?
הרבה פעמים כשהורים בוחרים שם לילד שנולד הם מקשרים את הבחירה לפרשת השבוע שסמוכה ללידה
או לאירוע או חג שסמוך ללידה וכדומה,
אני אהיה אתכם רגע דוגרי, בחרנו בשם שירה קודם כל פשוט כי הוא מצא חן בעינינו
ועכשיו בעצם, כל מה שאני אומר לכם בדקות הקרובות, זה תכל'ס ניסיון בדיעבד למצוא לזה הקשר, כדי להוכיח שכיוונו לדעת גדולים
בואו נראה ביחד אך אני יוצא מהתסבוכת הזאת עכשיו..

סוגי שירה בתנ"ך

אז איזה סוגי של שירה יש בתנ"ך? שיר השירים הוא שירה של אהבה (״אני לדודי ודודי לי״) ומנגד שירת האזינו היא שירה של זיכרון ("עתה כתבו לכם את השירה הזאת – על מה שעתיד לקרות לישראל באחרית הימים")
ולעומתם שירת הים היא שירה של שבח והודיה – על כל הניסים והנפלאות וכו׳ (ויש גם את שירת דבורה – שוב הודיה, שירת דוד ויונתן – אחווה ואהבה וכן הלאה..)
(אז לסיכום זריז יש לנו בגדול 3 סוגים – אהבה זיכרון והודיה – לאו דווקא בסדר הזה)

תזמון זה הכל בחיים

עכשיו מתי בעצם שירה שלנו נולדה? בדיוק בצאת השבת (בחיי! הייתי שם, הסתכלתי על השעון)
ממש אחרי השירים של סעודה השלישית ובדיוק בתפר הזה שבין קודש לחול
ולא סתם מוצאי שבת אלא במוצאי שבת חול המועד של סוכות! – באו נזכר רגע:
רגע אחרי סוכות אנחנו קוראים את "בראשית ברא אלוהים.." ורק רגע לפני סוכות קראנו את "עתה כתבו לכם את השירה הזאת. (האזינו)." (ומיד בשמיני עצרת קוראים את "וזאת הברכה")
כלומר – זהו בדיוק קו התפר בין סוף התורה ותחילתה..
כלומר יש לנו פה גם אלמנט של חיבור, של שירשור, של זיכרון מצד אחד
וגם רגע לפני כל השירים של שמחת תורה,
רגע של שמחה, של הודיה, של אושר על מתנה גדולה והתחלה חדשה
ידוע שישראל אחרי קריעת ים סוף יכלו להודות לאלוהים בקורבנות או בתפילה אבל במקום זה הם פצחו בשירה
כי כשאדם רוצה להגיד תודה ובמקום זה יוצא לו שיר זה בגלל שהשירה באה ממקום פנימי, אמיתי ונעלה יותר
על אחת כמה וכמה בשירה של אהבה כמו שיר השירים, שהוא כולו שיר אהבה נפלא בין עם ישראל לקב"ה

אז לסיכום

לסיכום, שירה פירושה הוא לא זמר או ניגון
שירה הוא השלב שמקשר בין המחשבה לדיבור, היא דבר גבוה, שבא עמוק מבפנים מאהבה אמיתית ורצון כן
כי הרי הדיבור הוא ביטוי של המחשבה אבל התבטאות בשירה יותר גבוה מן הדיבור
ואומרים חז"ל שההבדל בין שיר לשירה הוא ששיר הוא חד פעמי ושירה היא פוריה ואיננה פוסקת לעולם
וככה אנחו מאחלים גם לשירה שלנו, שתפרה ותפיץ אהבה הודיה וקשר (שירשור) בין הדורות ותזכור ותזכיר לנו מי אנחנו

מה אומרים חז"ל על ילד שלישי?

כשבאתי להכין את דבר התורה הזה חיפשתי המון במקורות לראות אם היהדות אומרת איזה משהו על ילד שלישי ואפילו שאלתי את הרב שלי אם ידוע לו משהו והוא ענה לי שמפורסם מה שחז"ל אמרו
שבילד שלישי מתווספים לך במצח עוד שלושה קווים, ובלילה, יורדות לך עוד שלוש שעות ללא שינה..

אם להיות רציניים לרגע, ילד שלישי בהחלט נותן לך פרספקטיבה אחרת על החיים,
הרי ההיגיון אומר שבילד השלישי תהיה כבר מתורגל ועוד יותר אדיש, אבל במקום שלידה נוספת תגרום לכל העסק הזה להראות ליותר מובן מאליו, קורה לפעמים דבר הפוך,
הילד החדש פתאום מאיר את הבית את ההורים ובמיוחד את הילדים הבוגרים לו באור שונה
מה שבלידה הראשונה עבר עלינו בכזאת מהירות שלא היה לנו זמן לחשוב מרוב לחץ והתרגשות, עכשיו חוזר אלינו כשאנחנו כבר בוגרים יותר ורגועים יותר
כדי לקלוט ולהבחין בכל הדברים הקטנים והמרגשים שתינוק חדש מביא איתו לעולם, אחד מהדברים האלה שאנחנו מבחינים בהם עוד יותר עכשיו כשאנחנו בוגרים יותר זה גם המשפחה התומכת שמסביבנו שמתגייסת לעזור לנו שוב ושוב,

וזאת אולי הזדמנות מצוינת להגיד לכם תודה, לכל מי שעזר לנו אז, לכל מי שעזר ועוזר לנו עכשיו (ויעזור -קריצה!), ול-כ-ל מי שבא לפה היום כדי לשמוח איתנו – כולנו אנשים עסוקים ושום דבר מזה לא מובן מאליו אז קודם כל לכם המון המון תודה, על הכל.
אבל באמת מעל להכל, תודה כמובן לתמר, אשתי, 9 חודשים עם כאבי גב בחילות ..ובלי סושי
שבסוף שיוצאת ילדה כזאת יפה ומתוקה כזאת, זה הכי הכי לא מובן מאליו, אז תמר שלי – תודה!

וזהו

אממ וזהו.. יאללה לאכול!
אה כלומר רק נגיד פה כמה פסוקים שנהוג לומר בזבד בת ואז יאללה לאכול:

"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כ��ּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה"
(שיר השירים פרק ב', י"ד),

"מי שברך אמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, מרים הנביאה ואביגיל, ואסתר המלכה בת אביחיל,
הוא יברך את הילדה הנעימה הזאת ויקרא שמה שירה. במזל טוב ובשעת ברכה ויגדלה בבריאות שלום מנוחה, וִיזַכֶּהּ לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה, בבנים זכרים עושר וכבוד דשנים ורעננים ינובון בשיבה,
וכן יהיה רצון ונאמר אמן"

"הרחמן הוא יברך אבי הילדה ואמה, ויזכו לגדלה ולחנכה ולחכמה,
לכבוד ולתפארת לכל עמה, ויהי ה' אלוהים עִמהּ.
הרחמן הוא יברך את הקהילה, אשר ששה לעשות צדקה בגילה
וישלם פעלם כפולה, ויתנם למעלה למעלה.
הרחמן הוא יברך הרכה והעדינה, ויהיו ידיה ולבה לאל אמונה,
ותזכה לראות פני השכינה בשובה לציון ברינה.
הרחמן הוא יגאלנו גאולת עולמים בזכות שומרי בריתו הולכי תמים,
ויבשר בשורות טובות וניחומים לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים.
הרחמן, אשר כונן צעדינו עד הלום, יקדש בנו את שמו אשר בעילוֹם,
ויאר לנו פניו כשמש וכיהלום, בריתו תהיה אתנו – החיים והשלום.

.. אוקיי! עכשיו יאללה לאכול! מזל טוב!

אספר לך משהו… לאחרונה אני שוקע בפתאומיות לתוך זיכרון כלשהו, כפוף קדימה מול מסך המחשב, עיניים לא מפוקסות, יד על הראש משחקת בשיער.. ואז אני ניעור בבהלה שהנה שוב חלמתי דווקא בזמן שאני אמור להיות קצר וענייני כי אני ממהר לאנשהו.. מתי בעצם אני לא ממהר?.. ומה היה אותו זיכרון שגרם לי לפתע לשקוע?….

אני צריך לספר לך… לעתים קרובות יותר אני שוקע בפתאומיות לתוך חיזיון כלשהו, אולי על איך אראה כשאהיה זקן יותר מעכשיו, בטח אמצא את עצמי כפוף קדימה על הכורסה, שקוע כולי. מבט מזוגג לנקודה לא ידועה על הקיר שממול, יד ימין מטיילת על הראש, ספק מגרדת את הקרחת ספק מנסה לשווא למצוא נקודת אחיזה בשיער שמקליש, כמו איזו מטפורה אכזרית למה שקורה במקביל בתוך אותו ראש בעת שאני מנסה להיאחז באיזשהו זיכרון.. ואז ניעור ממנו בבהלה כי הנה שוב חלמתי דווקא בזמן שאני אמור להיות קצר וענייני כי אני ממהר לאנשהו.. מתי בעצם אני לא ממהר?.. ומה היה אותו חיזיון שגרם לי לפתע לשקוע?..

נדמה לי שכבר סיפרתי לך… אבל אני לא בטוח, לא מצליח להיזכר מה.. לעתים קרובות יותר אני שוקע בפתאומיות לתוך זיכרון כלשהו ..ופשוט מאבד את חוט המחשבה.. לעזאזל!.. נידמה שזה היה משהו על זיקנה.. היה שם גם איזה אנקדוטה על שיער אבל.. אני כבר לא זוכר.. טוב.. אני ממש ממהר לאנשהו… אולי אספר לך אחר כך..

..סוג של וידוי לא שלם עם נגיעות קשות של הגזמה ובדיה
פרץ של נקיפות מצפון ואולי גם קצת נקמה
רגעים קשים מתקופת השרות בצבא
הצורך להקיא הכל, החוצה

..אבל מאז
זרמו הרבה מים בנהר
ואני הבנתי שיש טעויות שלא צריך בכל מחיר לשלם עליהם
יש וידויים שגם אותו אדם לו חטאת – מעדיף לא לשמוע
יש זיכרונות שמותר וגם צריך
לשכוח

אני מאוד אוהב את ציר פילדלפי,
נסעתי עליו כל כך הרבה פעמים הלוך ושוב, כמעט כמו שהלכתי פה בחוץ ברחוב,
הסתכלתי עליו כמעט מכל הכיוונים הקיימים, חוץ אולי מהכיוון מצרים והים,
ואהבתי מארבים (מינימום 12 עד 24 שעות) שעשינו שם
את הצ'ופרים שבתא טען במיוחד חיבבתי
את החמג��יות עם הארוחות ה"חמות" הקרות, פשוט טרפתי,
את המנות קרב, בחורף בסתיו באביב ובשרב..
את כיסא התותחן, את כסא הטען והנהג…וכמובן את כסא המפקד.. על כולם ישבתי
ישבתי ולא זזתי שעות מול המסך ירוק שחור ה.. ..לא יפה לדבר ככה ..אז לפעמים גם שתקתי

אבל עמוק בפנים…
כן..גם אותו אהבתי
גם את הגשם שירד עלינו שם והבוץ והאבק
ואת היתושים הכי חמודים מכל חרק,
..אהבתי את החבר'ה במוצב תרמית
אהבתי את הבארט שבמגדל 51 ואת המסך התרמי המיוחד שבתצפית
אהבתי גם את החמלסטי"ת שאת שמה אני אשמיט…

……..וכמובן …את השפם של המצרים!

אהבתי את המנהרות להברחת סמים, נשק והבלגאן שבמבצעים
את הכדורים ששורקים
ונ"ט –ים שמפספסים
אהבתי את הנדב"ר בקשר שהיה ייחודי רק לאזור
אהבתי "לילזור" על עפיפונים שמעל רפיח הלוך וחזור

אהבתי את ציר פילדלפי ..אהבתי אותו מאוד
אהבתי את החברים שלי שלא נהרגו לי שם
אהבתי את המטענים שלא עליתי עליהם ..גם
ממש אהבתי את כל הלכלוך הגריז ולהראות את התחת למצרים מפעם לפעם..

אהבתי את הפצמ"רים והמטול רימונים
אפילו למדתי לטחון שם גרעינים…
אהבתי את המחבלים שהרגתי
וקצת פחות את אלה שרק פצעתי..

אהבתי את כולם…
אפילו השארתי מכתב הנחיות לאחת שאהבתי בעורף מאחור,
לפתוח אותו רק במקרה שלא אחזור,
אז היא באמת לא פתחה אותו.. מאז ועד היום… שזה כבר לא מעט שנים
ודי, נמאס לי לכתוב בחרוזים…

אהבתי להיות גיבור.. ובלי שום קשר אהבתי גם להרגיש ציוני (ולא רק ציני…)
..לא שעכשיו אני מרגיש פחות,
אבל את זה שלמעשה הייתי שקוע עמוק בחרא בפילדלפי,
שבכלל לא אהבתי את הכל כמו שאני מתאר את זה עכשיו
שהיום אני סתם טובע עמוק בנוסטלגיה…..
את זה אני שוכח…

ועכשיו אני אמור להיות כעוס או עצוב כמו כולם
לצעוק עליהם שיצאו או לצעוק עליהם שישארו
להחליט מחדש מה ההגדרה שלי
אבל אני?
אני כן הייתי שם
ואני… רק מתגעגע

אני עדיין מאוד אוהב את ציר פילדלפי.