אבא היקר

קשה כל כך לחשוב עליך, אחרי כל מה שעברת ב-8 החודשים האחרונים זה מרגיש כאילו בשבת איבדנו אותך בפעם השנייה, אבל עוד פעם נוספת שהתחילה ונמשכה כל כך הרבה זמן,

כל כך הרבה זמן סבלת ויש לנו את כל ההסברים הרפואיים והמדעיים למה, אבל את הלב ההסברים האלה לא מרצים, 

היית תמיד אבא שקט, הצלחתי להגיע אלינו בצורה העדינה והמיוחדת שלך, אם זה דברי התורה על פרשת השבוע שהיית יושב איתנו על הספה בכל שבת, המיץ תפוזים במיוחד בבקרים של החורף, והפטרוזליה שהכנת שנוסיף לסלט בשביל הבריאות,
החרוזים והשירים המצחיקים והעדינים שלך שאני לנצח אתקנא בהם, היית משורר בסתר וגם קצת בגלוי,
וידי הזהב שהיו לך, בכל בית שלך וגם שלנו כשעברנו דירה מפה ולשם באת וקדחת והברגת ותלית וסחבת והורדת והעלת והכל במרץ ובזריזות, גם כשכבר לא היית כל כך צעיר, זה לא עצר אותך, 

היית מסור לאמא והיית כל כך פשוט, וכל כך ישר, גם האמונה שלכם בקב״ה ובייעוד שלנו פה בארץ הייתה תמיד ברורה פשוטה וישרה.
וכל כך וקשה קשה לנו להבין איך סבלת כל כך, הרבה שאלתי את עצמי ואת אלוקים
– למה?
והדבר בראשון שעלה ונשאר במחשבתי הוא מאמר חז"ל על יסורים של אהבה,

נאמר במשלי: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", ורש"י שם מפרש: "יסורים של אהבה: הקב"ה מייסרו בעולם הזה בלא שום עוון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכויותיו".
כלומר, יכול להיות שיבואו על הצדיק יסורים מבלי שהוא עשה חטא כלשהו כדי שלאחר מכן הוא יקבל שכר בעולם הבא

גם הרב סעדיה גאון אומר שהיסורים שבאים על הצדיק בעולם הזה הם כדי למחוק לו את עוונותיו, ולהרבות לו את שכרו בעולם הבא, ששם הגמול היותר גדול. 

והכוונה היא שכל מי שיש לו המון זכויות ומעט עוונות, לפעמים דווקא בגלל זה מתייסר יותר כדי שיגיע נקי לחלוטין לעולם הבא, ולכן הם מכונים ׳יסורים של אהבה׳

אבא אני בטוח שאתה עכשיו בגן עדן, ואתה שליו כמו שמגיע לך להיות,
אני בטוח שבתור ילד ואולי גם כאדם בוגר אמרתי ועשיתי דברים שפגעו בך, אני מבקש בהזדמנות אחרונה זו סליחה ומקווה שאתה מוחל וסולח לי, לנו,
אני מקווה שאתה גאה בנו ותמשיך להיות גאה במי שאנחנו
אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך

תחזיקו חזק.. רגע קל של פיהוק היסטורי – אי שם בשנת 1998, עוד טרום עידן הפייסבוק, התחלתי לראשונה להעלות בצורה מסודרת טקסטים שלי לאינטרנט, ורק מתישהו בשנת 2007 גיליתי את עולם הבלוגים בכלל ואת וורדפרס בפרט כפלטפורמה נוחה לכתיבת וסידור פוסטים בפורמט של בלוג.
מאז כמובן זרמו הרבה טקסטים באוטוסטרדת האינטרנט ומתי שהוא ב 2005 פייסבוק נפתח לקהל הרחב (ולא רק לאוניברסיטאות) אבל כנראה שפחות או יותר רק ב- 2015, לפחות מבחינתי, האיזון בן שיתוף טקסטים אישיים בבלוג לבן שיתוף טקסטים בפייסבוק השתנה והכף הוכרעה לטובת הפייס,
אם בהתחלה בשבילי הבלוג עדיין היה העיקר או לפחות עדיין שימש לטורים ארוכים/רציניים ופייסבוק היה מעין גימיק או מקום לטקסטים קצרים בלבד, לפתע, גם בגלל רמת האינטראקציה הגבוהה שטקסטים קיבלו שם מול חברים וגם בגלל רמת הזמינות (ורמת המחויבות הנמוכה יותר לאיכות הטקסט) נהיה יותר ויותר קל לשגר טקסטים בעיקר לפייסבוק,
אבל כמובן ש"עבירה גוררת עבירה" ועם הזמן גם הרגיש יותר קשה ומופרך לכתוב טקסטים ארוכים בכלל וכך הבלוג התייבש פחות או יותר ונעצר במקום.
הטקסט הזה כאן הוא לא ממש כתב אישום מול פייסבוק אלא סתם תחושת ייאוש של 'יחסינו לאן', כי מה שעוד יותר עצוב בכל הסיפור הזה הוא שגם בפייסבוק אני כבר לא כל כך ניהנה לכתוב,
במשך תקופה ארוכה הבחנתי שהרבה מחברי משתמשים בפייסבוק להתגוששות פוליטית מנומסת יותר או פחות (או פחות מפחות) וזו כמובן זכותם וגם ייתכן שחלק מהם בינתיים כבר נרגעו וחזרו להעלות רק פוסטים של חתולים אבל כך או כך בשנים האחרונות מצאתי את עצמי ממעט להיכנס אפילו לפייסבוק.
גם בזמן האחרון כשכבר יש לי משהו להגיד זה לרוב אנימציה או ציור חדש שעשיתי ואז הוא כבר נשלח אחר כבוד ובזריזות אל חשבון האינסטגרם שלי (ואולי גם לפייס אבל באמצעות שיתוף אוטומטי אגבי),
שוב, זה יותר קינה מאשר האשמה, ואם זו כן האשמה אז זו האשמה עצמית, כי אני ממש לא חושב שפייסבוק הרג את עולם הבלוגים, בסופו של דבר זו מאוד תלוי בבעל הבלוג ובמטרות שהוא רוצה להשיג ובייעוד שהוא מיעד לבלוג שלו, גם בימים אלה אני עדיין עוקב אחרי בלוגים בארץ ובעולם (חלקם של חברים טובים שאני מכיר אישית) שמעלים תוכן חדש על בסיס כמעט יום-יומי ומשגשגים ביותר גם מבחינת איכות החומרים וגם מבחינת כמות העוקבים וכן הלאה.
…אגב, יכולתי גם, עדיין יש לי במגירה לא מעט טיוטות של פוסטים בעיקר בתכנים מקצועיים אבל גם חוויות די מעניינות שקשורות לעבודה שלי בעיצוב, שתכננתי להעלות על בסיס שבועי, אבל איכשהו הדרייב שהיה לי בעבר לשבת ולהשקיע בטקסטים התמוסס

אז מה בשורה התחתונה?

האמת.. אני עוד לא בטוח, אבל הייתי חייב להכיר בזה וגם לפרוק את זה, את הקינה הזאת על גסיסתו של עולם הכתיבה כמו שהכרתי אותו פעם, הייתי חייב לכתוב את זה איפשהו, ואז שנייה לפני שרצתי לרשום את זה בפייסבוק, חשבתי, רגע… עצור .. זה יכול להיות דווקא אחלה פוסט לבלוג..
אז נכון ששנייה אחרי שאני אפבלש את זה כאן, כנראה שאני עדיין ארוץ ואשים לינק לזה בפייסבוק, אבל אולי יש פה גם צוהר לתקווה שאני אצליח שוב לחזור מידי פעם ולכתוב פה כמו בעבר,
נו טוב.. תחזיקו לי אצבעות ולהתראות בבלוג פוסט הבא …שיהיה בטח כנראה רק בעוד שנתיים או משהו כזה אבל בינתיים אני אופטימי  

למי שיש באמת המון סבלנות לקרוא את הטקסט המלא, הוא יותר ממוזמן, הטקסט עודנו נמצא בדיוק איפה שהשארתי אותו כלומר
שם באתר 'fresh' (זהירות! טקסט ארוך וחופר.. כזה הייתי..) ולמי שמתעצל אספר פה בקצרה שכתבתי שם על סיטואציה שמוכרת לרווקים רבים מאיתנו אבל מעטים מדברים עליה באופן חופשי והיא – תלאותיו של בחור (דתי) שמואס בבדידות אבל מצבו היומיומי (עומס לימודים שכירות עבודה דת נסיעות וכל מיני צרות אחרות) לא מאפשרים לו כמעט לצאת לדייטים וגם אתרי הכריות הכזיבו, מה הוא יעשה? מה אתם הייתם עושים?

בשבועיים הראשונים לאחר פרסום אותו טקסט נראה שהמטרה שלשמה פרסמתי אותו שם נכשלה, נכון, אומנם קבלתי המון תגובות עידוד והזדהות יחד עם גם כמה הצעות לבליינדייטים אבל בשורה התחתונה המצב לכאורה נשאר בדיוק אותו הדבר,
אבל, זה גרם לי לחשוב, מה הצעד הבא? החלטתי להסתכל על הדברים באופן חיובי, כלומר: הפנייה שלי התקבלה על יד קוראים וקוראות בהבנה רבה אלא שקהל היעד שלי (שהוא דתי יותר) פשוט לא נמצא בתוכם (..או ליתר דיוק 'בתוכן')

לכן העברתי את הטקסט לאחד מהפורומים לסינגלים באתר 'כיפה' וגם שם קבלתי המון פידבק חיובי, אבל את האחת והיחידה? עדיין לא…
בינתיים עבר כבר חודש, התחלתי להיפגש ולהכיר מקרוב חלק מחברי אותו פורום, אחד מהם, איש יקר שלא אפרסם את שמו, שכנע אותי יחד עם עוד כמה ידידות שלו (שלא הכירו ואפילו קצת סלדו מהפורום הזה) להגיע לטיול שהפורום ארגן (ולטענתו ממש לא מתוך מטרה לשדך בנינו),

נכון לרגע פרסום פוסט זה תמר ואני כבר כ 3 שנים ביחד וחוגגים בדיוק היום 2 שנות נישואין!,
..אם נחזור רגע שוב לימים בהם רק הכרנו, אני יודע לומר לכם שהקשר בנינו התהדק רק אחרי שהיא גלשה וקראה טקסטים שפרסמתי באתר שלי (גילגולו הקודם של בלוג זה),
אבל אם תשאלו אותנו אך הכרנו כמובן ששנינו נגיד "אה..נפגשנו בטיול!.."

– "…די נו.. קדימה! עכשיו תורך…תזכור! הבטחת!….."
זהו..שאני מנסה להיזכר למה לעזאזל הבטחתי …העיניים שלך.. כנראה..לא מוצא שום סיבה אחרת…. אבל תבטיחי לי את שאת לא מספרת את זה לאף אחד.."
– " כן , כן נו…"
– "…את מבטיחה? זה משהו שמעולם לא סיפרתי אני…"
– "נו.. אולי פעם אחת תספר משהו בלי מיליון הקדמות לפני?, ירון תסתכל עלי, זאת הרי אני ..אין לך מה לדאוג"
– "…כן אבל……….טוב… "

ב 2003 הייתה תקופה ארוכה בה התרחשו לא מעט פיגועי ירי בלילות על כביש 443 בדרך לירושלים, חלקים נרחבים של הכביש נחלשים ע"י הגבעות והמישורים שמצידיהם וישובים ערביים נמצאים בקטעים מסוימים במרחק הליכה או נסיעה קצרה בלבד
בין אם מתוך ניסיון אמיתי לתת מענה לבעיה או שמא רק בשביל הביטחון היחסי שמראה הטנקים בצידי הדרך יכול לנסוך בתושבים, הוחלט לפרוס מחלקת שריון במקומות אסטרטגיים שונים בצידי הדרך – באופן כללי הטנקים היו אמורים לבצע מארבים ולנצל את אמצעי ראית הלילה המיוחדים שלהם כדי לסכל התקרבות וירי על הכביש. ….אחת מהנקודות על הכביש הייתה לא רחוק ממודיעין, במקביל למחסום "מכבים"

"..הייתי אז בצוות קצין ושמו אותנו בעמדה שליד מחסום מכבים ..וזה היה דיי יתרון להיות ליד המחסום כי בדיוק היה חנוכה ובעיקר בשעות היום כשלא היינו בפעילות, אזרחים היו מתרגשים עוצרים והרבה פעמים עולים ומצ'פרים אותנו בסופגניות..
..לקראת סוף חנוכה, אני זוכר, הגענו כבר למצב שהיה לנו כל כך הרבה סופגניות באוהל שלא ידענו מה לעשות איתן וירדנו אנחנו מהאוהל אל הכביש כדי לחלק אותן לחיילים ולמכוניות שהאטו כדי לעבור במחסום…

• כדי לשמור על כשירות מבצעית גבוה של הטנק הכרחי לבצע בו מס' טיפולים קבועים לפחות אחת ליום, הטיפול הבסיסי לפני פעילות מבצעית נקרא בעגה הצבאית טל"ת (טיפול לפני תנועה) והוא כולל בתוכו סידרה של בדיקות הכרחיות תיאום כוונון וכיול של המכשירים השונים, תיאום כוונות בדיקות של המנוע הצידוד של הצריח והתותח, מצב הדלק השמנים וכדומה,
• בין השאר נבדקת בטל"ת גם תקינות הדקי הירי שבבקרי הצידוד של התותחן, ההדקים שבבקרים עובדים על זרם חשמלי וכדי למנוע פליטת כדור/פגז בגלל לחיצה מקרית ישנה תיבת בקרה ובה מתגים שגם קובעים איזה סוג ירי יתבצע, כלומר, לא ניתן, לדוגמא, לבצע ירי של המקלע המקביל לתותח כל עוד המתג של המקלע המקביל בתיבת הבקרה מכובה (מורד כלפי מטה) אבל, גם אחרי שהמתג הורם, שום ירי לא יתרחש עד אשר תבוצע לחיצה על ההדקים – התיבה ממוקמת מעל בקרי התותחן.
• לרוב צוות הטנק עצמו מתחזק את הטנק ומטפל בתקלות אבל תקלות טכניות מרמה מסוימת והלאה, גם אם יש ללוחמים את הידע והכלים, עדיין, אסור להם לבצע תיקונים על דעת עצמם ועליהם לחכות שהחוליה הטכנית תבוא לבצע עימם/בלעדיהם את התיקון,
• למקרה שהדקי הירי החשמליים לא יעבדו, ישנם הדקי גיבוי חירום שעובדים בצורה מכאנית ללא תלות במקור חשמלי.

– " ..ואז בטל"ת שלפני אחד מהמארבים הראשונים שלנו שם, ראינו שהדקי הירי של התותח עובדים אבל של המקביל לא, כלומר כנראה שהבעיה במתג שלו, פגזים אנחנו לא בדיוק אמורים לירות פה אבל המקביל הוא דיי קריטי לירי מדויק במקרה הצורך וזה לא מסוג התקלות שאנחנו יכולים לתקן בעצמנו
ולא משנה כמה נבקש, החוליה תגיע במקרה הטוב רק מחר, בטח אפילו רק מחר בערב,
לבטל את המארב דווקא מאוד מצא חן בעיני כולנו, סוף סוף לישון בשעות הלילה כמו בני אדם במקום לנסות לישון מיוזעים בשיא החום באמצע היום עם כל הזבובים באוהל שהיריעות פלסטיק שלו רק מעצימות את הטמפרטורה שבחוץ, אבל אלעד, הקצין שלנו אמר וכולנו ידענו
שהוא צודק, שיש את הדקי הגבוי וחוץ מהמא"ג מקביל גם תמיד יש את המא"ג מפקד ומא"ג טען ואת ה – 0.5 ובקיצור הלילה אנחנו עושים את המארב כמו גדולים, שום דבר לא השתנה, מחר החוליה תבוא וכבר נסדר את זה…
…מה שיצא מכל העסק הוא שמבחינה טכנית הייתי לכאורה יכול לסחוט את ההדקים אפילו כשמתג המקביל מורם והמא"ג דרוך וטעון וכלום לא יקרה…..
– "כן הבנתי ..נווו!.."
– "..טוב..טוב!.. אני אנסה לקצר אבל…"
– "ירון..ירווווון!…."
– "טוב!! בקיצור.. בלילה עלינו לעמדה שנמצאת בגבעה סמוכה לזאת שעליה עמד האוהל והתחלנו בסריקה של השטח, עכשיו, היינו אמורים לסרוק בעיקר לטווח הרחוק לוואדיות ונקודות תורפה אחרות שמובילות לכביש אבל מכיוון שאזור המחסום גם נמצא בתוך שדה הראיה של הסריקה, אז גם עליו התעכבנו מידי פעם אפילו שהוא בטווח היחסית קרוב …זה היה 300 מ' בקו אווירי מהעמדה ..או 600 ? ..אני כבר לא בטוח.. אבל אחרי הכל אנחנו גם מעין סוג של אבטחה לחיילי המילואים שבמחסום אז תמיד העפנו גם עליהם מבט, אבל, הקטע הוא שבזמן שאני סורק, חלק מהכלים כבר טעונים למקרה הצורך של תגובה מהירה והרי המקום שבו אני מסתכל בראיית לילה זה המקום שגם התותח מכוונן אליו..ז'ותמרת.. זה תלוי בזווית כינון ועוד כל מיני פרמטרים ..טוב לא משנה.. בכל אופן מה שזה אומר זה שכשאני מסתכל על המחסום או באזור שלו , אני צריך להשתדל להיות ממש רק מסביבו כי אם אני שם את הצלב הכוונת של הראית לילה על מישהו או אפילו רק לידו זה בדיוק כמו שאני מכוון אליו רובה דרוך! .. גם אם הוא נצור זה לא בדיוק ..וזה הרי לא רובה.. זה מא"ג!
– " לא מא"ג , אתה מכוון אליו תותח!"
– "..לא.. אמרתי לך, לתותח לא טענו פגז, ולמרות שהיה לנו את 'הטען הכי מהיר בעיר', לטעון פגז ואז לפלוט אותו בטעות…"
– " אוקיי אוקיי… תמשיך.."
– "..בכל אופן….בגלל שאי אפשר שכל הצוות יישאר ער כל הלילה כי אז יש סיכון שכולם יירדמו ביחד, אז משעה מסוימת מתחילים משמרות שבהם 2 ערים ו ה – 2 האחרים מנסים לנמנם, מבין ה 2 שנשארו ערים, אחד תמיד סורק לקרוב עם העכבר והשני לרחוק עם ה.."
– "עכבר?..אמרת שהראשון סורק עם..עכבר??"
– " אה.. זה הכינוי לסוג של …מכשיר ראית לילה אישי נייד כזה, לטווחים יחסית קרובים, ניראה כמו משקפת אבל הגומי שלו מזכיר קצת….
– "אוקיי..נו.."
– "והשני סורק לרחוק עם ה"ארטישוק" שזה השם של הראית לילה המיוחדת של הטנק מהסוג טנקים שבו אנחנו היינו"
– "ארטישוק?"
– "..זה סיפור קצת ארוך בעיקרון יש לזה ר"ת משהו כמו 'אמצעי ראיה טרמי…' משהו.. לא זוכר את ההמשך.. אבל האגדה מספרת שיש איזה מחשב צה"לי שפשוט פולט כל מיני שמות באופן רנדומאלי לחלוטין.. יכול להיות שזה סתם סיפור..אומרים ש.."
– " שכח מזה.. אני מבטיחה שיותר אני לא שואלת שאלות.. פשוט תמשיך.."
– "..טוב.. בכל אופן, בגלל שרק למפקד ולתותחן יש ארטישוק ושליטה על התותח אז החלוקה לזוגות היא תמיד – תותחן וטען ערים ומפקד ונהג ישנים או להפך ..וזה קרה לי כמובן באחד מהמשמרת שלי.. כשאני סורק בארטישוק לרחוק ומורן הטען עם הראש מחוץ לצריח סורק לטווח הקרוב עם העכבר, הרעיון של הסריקה לקרוב היא כדי שלא יפתיעו אותנו בזמן שאנחנו עסוקים בטווח הרחוק אז ככה תמיד משהו מאבטח לקרוב.. אוקיי אוקיי..
… אמממ…בקיצור.. אני לא זוכר באיזה מהמשמרות שלי זו הייתה, ראשונה או שנייה, בשלב מסוים פשוט נורא רציתי לנשנש משהו, ומותר לנו לנשנש, אפילו במידה מסוימת מעודדים אותנו לדגם את עצמנו בנשנושים ולבוא למארב עם דברים שיעזרו לנו להישאר ערים כל עוד לא מדובר בדברים שיסיחו את תשומת לבנו מהמארב שזה משאיר בערך רק את האופציה של בעיקר ביסלי במבה וכאלה כאופציה חוקית… בכל אופן…

• הצידוד בטנקים נעשה לרוב בכוח הידראולי (ולעיתים גם חשמלי, תלוי בסוג הטנק), עוצמת הצידוד היא אדירה ויכולה להיות קטלנית, איבר או של אדם (או חפץ) שיכנס למסלול הצידוד של הצריח ו/או התותח (במיוחד במסלול הצידוד הפנימי) עלול להיתלש ו/או להתרסק ,
כדי למנוע תאונות מעין אלה ובתוכן גם סתם צידוד שהוא אינו מתוכנן, ננקטים אמצעי זהירות רבים, אחד מהם היא מתג ה"כוח/הידראולי" (שנמצא אף הוא בתיבת הבקרה שנזכרה לעיל), גם כאן, באופן דומה, אין אפשרות (גם לא למפקד) לצודד בכוח הידראולי ללא הרמת המתג הנ"ל.
• מכוון שגם לתותחן וגם למפקד ישנה שליטה על הצידוד, על ירי התותח ועל ירי המא"ג המקביל, המערכת בנויה כך שבמקרה של התנגשות, כלומר, אם התותחן והמפקד מפעילים כל אחד את הבקרים שלו בצורה מנוגדת אחד לשני מבחינת הירי או הצידוד, הבקר של המפקד גובר, ההבדל השני בין הבקרים היא שלתותחן יש יכולת להגיע למידת דיוק הרבה יותר גבוהה בצידוד ובירי.
• למקרה של, פגיעה בטנק, בגלל כל החומרים הדליקים והנפיצים שבו, סבירות גבוה שבזמן הפגיעה הוא יעלה באש ולכן בזמן שהות מבצעית בטנק לובשים הלוחמים סרבלים וכפפות המכונים 'חסנ"ש ' (ר"ת של – חסין אש) בגלל היותם עשויים מחומר שמגיב באדישות יחסית אל האש ומתפורר לאט, שאמור לתת ללוחמים במהלך פגיעה ו/או פריצת שריפה מעט זמן לצאת לפני שהם נכווים.

…ואת רוב הצ'ופרים האלה אנחנו מאחסנים בתא שנמצא מתחת לתותח..
עכשיו – כדי שתהיה לי גישה לשם אני חייב להנמיך לפחות במעט את התותח ..רגע רגע אני יודע מה את הולכת לשאול אבל תחשבי על זה שוב.. ציירי לך טנק בדמיון- כאשר התותח מכוון לשמיים אז החלק הפנימי של התותח שנסתר מהעין ונמצא בתוך הצריח – החלק הזה קרוב מאוד לרצפה – כמו נדנדה, אם צד אחד גבוה אז הקצה השני חייב להיות למטה… ז'ותמרת שאם אני רוצה להגיע למשהו שנמצא מתחת לתותח אני חייב דווקא לכוון אותו על משהו נמוך כדי שהחלק של התותח שנמצא קרוב אלי ..שזה דרך אגב – הסדן איפה שטוענים את הפגזים.. יהיה כלפי מעלה ורחוק מהרצפה של הצריח.. יש?.. אוקיי.. אל תעשי לי פרצופים.. את התעקשת עכשיו תקשיבי עד הסוף… ואני צריך גם להוריד את המתג הידראולי כדי שאם נגיד אני מתכופף מתחת לתותח וחס וחלילה אלעד מתוך שינה נגיד מחליט שהוא מגביה עכשיו תותח מקסימום.. אוי… זה לא נשמע טוב…"
– ".. ירון!!..נו באמת!…. והבנתי.. אם הוא מגביה את התותח הכי גבוה אז הסדן יהיה הכי נמוך ואתה תמחץ מתחתיו.."
– " בדיוק!.. אז בקיצור – איפה הייתי? אה כן! רציתי נורא לנשנש כדי לא להירדם והצ'ופרים נמצאים מתחת לתותח אז הנמכתי תותח והורדתי הידראולי.. שמתי לב שהצלב של הארטישוק כרגע מכוון אומנם לא רחוק מהמחסום איפה שנמצאים כוחותינו המצוינים – המילואימניקים
אבל בכל זאת הוא היה לא מעט בכלל מכוון על.. יותר באזור שמעליו ככה שלא דאגתי ובכלל בגלל התקלה ההיא אז כמו שאמרתי, הסיכוי שתהיה פליטה של כדור היא אפילו יותר מאפסית…
– " אוי לא.."
– "אוי כן… בסופו של דבר אומנם נעצרתי באמצע הדרך ולא הוצאתי שום צ'ופר אבל כשהתיישרתי חזרה בכסא והרמתי את המתג של ההידראולי, הגב של היד שלי עם הכפפה של החסנ"ש נגע קצת… ממש קצת במתג של המקביל- עכשיו – כמו שהסברתי לך – אם הכל היה תקין אז גם אם הייתי אפילו לא רק קצת נוגע אלא ממש מרים את המתג – לא אמור לקרות כלום עד שאני לא לוחץ על ההדקים.."
– ".. רגע.. אבל לפי מה שהסברת אז גם במיוחד עכשיו לא אמור לקרות כלום כי המתג מקולקל, אמרת שבבדיקה הרמתם את המתג ואז כשלחצתם על ההדקים ראיתם שההדקים לא עובדים כי המתג כנראה מקולקל..ואפילו לא הרמת אותו רק בטעות נגעת בו אז.."
– " בדיוק! ..אלא שמשהו כנראה קרה.. התקלה התהפכה! כנראה שהיה שם משהו שקיצר ונוצר מצב שעצם הרמת המתג סגרה מעגל חשמלי, להדקים לא הייתה משמעות כאילו הם לא גורם במעגל..או בניסוח פשוט – במקום שההדקים לא יכולים לסגור זרם כי המתג שלהם נדפק עכשיו הם במצב כאילו הם לחוצים כל הזמן.. וככה – עצם זה שהמתג התרומם מעט כלפי מעלה לשבריר שנייה ישר נפלטו שלושה כדורים בלי שהבנתי בכלל מה קורה… "
– " ו – ? … נוווווו? ..נפצע משהו נהרג משהו? דבר …………."
– " ………………….הייתה בדיוק מכונית במחסום.. סובארו… לבנה….
ישבו בפנים במושבים הקדמיים 2 ערבים.. יכול להיות בדואים אני לא בטוח.. לפחות כדור אחד פגע בול בין שניהם .. אבל ממש בול בין שניהם.. כדור אחר עבר דרך המכסה מנוע ופגע בכוסית השמן ובגלל שזה הרי היה בדיוק חנוכה אז אחר כך כולם צחקו וקראו לזה ' נס כוסית השמן..' .."
– " ..והשלישי.."
..השלישי? לא ברור ..כנראה באותו מקום כמו הראשון או כמו השני.. "
– "וואו…..חתיכת תאונה….. ..ומה אחר כך ?"
– "זהו.. בגדול זה הסיפור .. היו לנו כמובן גם מלא תיחקורים אחרי זה והכל.. לא ברור לי איכשהו דאגו שזה לא הגיע לחדשות.. בעצם אולי זה כן הגיע ..אני בכל אופן לא שמעתי שזה הגיע אבל.."
– "רגע.. אוקיי.. אל תבין אותי לא נכון ירון.. זה באמת סיפור לא קטן אבל מה כל כך התביישת לספר לי ולמה כל ההקדמות?.. אחרי הכל.. לפי מה שאתה מספר זאת הייתה תאונה לחלוטין, לא עשית שום דבר לא תקין.. נכון?"
– " אבל את יודעת איזה בלגאן זה עשה?, הגיע המג"ד המח"ט משטרה אזרחית פתחו למפקד שלי תיק פלילי חקרו בדקו תישאלו..חבל על הזמן..ומה שמצחיק זה שהצלב לא היה מכוון על המחסום ובכל זאת פגעתי במכונית שהייתה במחסום זה אומר גם שהמקביל לא היה מאופס ומכוון, שזה אומר שאנחנו כסתחנו את הטל"ת חטפנו על הראש ובקיצור היה כל כך.."
– "ירון? ירון.. עדיין….. למה כל כך התביישת לספר?…זה הרי אחלה צ'יזבט…
– …
– ירון? תסתכל עלי..
……….
– ירון מה בדיוק קרה שם?"
– " ……את מבטיחה לא לספר?…את מבטיחה שתקשיבי לי עד הסוף?.."
– " זה הרי מה שהבטחתי לך כשהתחלת לספר לי את כל הסיפור… "
– "…… העניין הוא..
……… העניין הוא שהמקביל כן היה מאופס.. אלוהים אדירים אני חושב שמעולם הוא לא היה מאופס כמו שהוא היה באותה פעם…….
……………… "
– "מה? רגע…………..אלוהים אדירים!!, ז'ותמרת.. ז'ותמרת שאתה כן כיוונת עליהם! אתה.. אתה… ?.. אני לא מאמינה.."
– רגע!! את הבטחת לי שתקשיבי עד הסוף.. רגע!.."
– "…………..או.. אוקיי.. אני.. אני מקשיבה…"
– "התקלה עם הקצר הייתה בדיוק כמו שסיפרתי לך לא שיניתי דבר או חצי דבר, אפילו נכנס אחר כך לטנק טכנאי חוליה מאוד ותיק ועשה המון בדיקות…. הוא לא האמין למראה עיניו היה לנו ממש מזל כי זה רק הלך והחמיר, זה היה עלול להשתלט גם על הצידוד ועוד דברים..ההדקים ממש רקדו וגם המתגים והנורות בקרה.. היה שם ממש דיסקוטק.. אל תשכחי שזה היה חורף וירד עלינו כמה ימים לפני המון גשם.."
– אוקיי.. אז למה כיוונת עליהם….מה זה כל הסיפור שסיפרת מקודם..על הצ'ופרים וה.."
– " ……………………..הסיפור ממקודם זו הגרסא שסיפרתי לצוות שלי מייד כשזה קרה וככה היא נהפכה להיות הגרסא "הרשמית" איתה גם המשכתי בכל התחקירים..אף אחד לא היה יכול לסתור אותה.. מבחינה טכנית היא הייתה דיי הגיונית וגם מורן הטען היה עם הראש בחוץ והכל התרחש במשך שניות הרי ואלעד ואלכסיי ישנו.. אלכסיי לא לגמרי אבל הוא לא יכל לראות מהתא שלו..
…..בבקשה תאמיני לי שאם אני הייתי מאמין שיש סיכוי סביר שיאמינו לי גם אני הייתי מספר להם את האמת אבל הייתי אז כבר מספיק זמן בצבא כדי לדעת שרק בגלל שכל העסק הסתבך אז ידפקו אותי חזק בדיוק כמו שאם ההימור שלי היה נכון הייתי הופך להיות הגיבור של כל הסיפור.. החלטתי פשוט לא לקחת סיכון ולתת להם סיפור אחר….
………….
….הכל התחיל מזה שהעבירו בקשר לכל הכוחות ובמיוחד למחסום התראה לגבי מכונית חשודה, אני לא זוכר מה היה התיאור מעבר לזה שהיא אמורה להיות לבנה.. אני חושב……בכל אופן.. זה היה כאמור כבר במשמרת שלי וזה לא דבר קריטי שבשבילו אני אמור להעיר את אלעד, אני כן אמור, כשיהיה חילוף משמרות לתת לו תקציר על אירועים מיוחדים שהיו כולל התראות שעברו בקשר, אם היו, במשמרת שלי …
………ואז… מתי שהוא באמצע המשמרת נראה לי – לא נשנושים ולא בטיח – ראיתי תוך כדי הסריקה הכללית, בעינית יום, לא בעינית של הראית לילה, כי זה היה בשטח מואר, מכונית לבנה שמתקרבת למחסום בצורה מאוד מהירה ..כאילו הנהג התלבט אם לעצור עד לממש.. הרגע האחרון, ישר נדלקה אצלי בראש נורה אדומה, גם המילואימניק שניגש לבדוק אותו ניראה מהוסס… בעזרת הארטישוק יכולתי לראות לרחוק אומנם אבל קשה למכשיר תרמי מהסוג שהיה לנו לחדור דרך זכוכית, הוא צובע את הזכוכית במסך לפי הטמפרטורה שלה בגוונים של ירוק אבל לא תמיד מראה מה מתרחש דרכה ככה שראיתי דיי מטושטש.. אבל הייתה לי כאן דילמה.. זה הרי עניין של שניות אם מה שהם הולכים לשלוף שם זה לא התעודות זהות, אין לי זמן לעלות בקשר לבקש אישור לאש, אין לי זמן לשאול את אלעד.. לעזאזל אני הרי לא אמור אפילו לשאול אותם במקרה כזה… ……..לא התכוונתי כמובן לבצע ירי, רציתי בסך הכל להיות מוכן לבצע ירי באופן מידי אם אני רואה שהמילואימניק מותקף, ידעתי שאני אצטרך לבצע ירי מכאני בגלל התקלה אבל חשבתי שזה לא יכול להזיק אם אני ירים את המתג למקרה שזאת הייתה רק תקלה זמנית…..ואז.. התברר שלא רק שהיא לא זמנית.. היא גם התהפכה…"
– "אוקיי………………..אבל…
…..רגע…בעצם………. …
בעצם ברחת מאחריות!…………………………… "
– "לא! אני מסביר לך!, הם לא היו מאמינים לי, הכל הולך לפי התוצאה – אם הייתי צודק והמילואימניק היה מותקף והירי שלי היה עוצר אותם אני הייתי הגיבור, אם זה לא היה הם, המכונית שעליה התראו, אלמלא התקלה – לא היה קורה כלום, והם היו פשוט נוסעים אחרי שהוא היה מסיים לבדוק אותם ואת בכלל לא היית שומעת עכשיו את כל הסיפור הזה-
היה לי רק כמה שניות כדי לעשות שיקול דעת ולקחת החלטה שאני מכוון עליהם רק כדיי להיות מוכן לירי , לא כדיי לירות!, הירי היה כבר תוצאה של התקלה…"
– "..ואתה ברחת מאחריות!!"
– לא! את לא מבינה ! הם לא היו מסכימים עם השיקול דעת שאני לקחתי רק בגלל שזה הסתבך!
אני מכיר אותם! , ככה צה"ל עובד!, הם היו דופקים אותי! אם הייתי מאמין שהם יאמינו לא הייתי מפחד לגלות להם..אבל ברגע שמשהו מתפקשש הם היו תולים את זה בשיקול דעת שלי!"
– אז מה! , אז היית יושב על פליטת כדור קצת בכלא.. לפחות היית יכול לצאת עם ראש מורם שישבת כי פעלת כמו שחשבת לנכון לפעול ועמדת מאחורי מה שהחלטת..
..אבל לא היה לך את האומץ לעמוד מאחורי המעשים שלך ..איזה מין גבר אתה? … אתה פשוט.."
– "אבל רינת!… תביני… בבקשה!…אני הייתי ילד בשירות סדיר ..הייתי מפוחד.. זה היה האינסטינקט של אותו רגע.. .. אחר כך הסיפור השתרש וכבר לא יכולתי…"
– " רואה! זה היה האינסטינקט!… הנה בעצמך עכשיו אמרת את זה! האינסטינקט שלך היה בריחה!, הרי אתה החלטת על השקר עוד לפני שידעת שאין הרוגים!..כלומר ..באותה מידה, כן היו יכולים להיות הרוגים! ברגע האמת לא היית מסוגל לקחת אחריות!… מייד אחרי הירי, אלעד ואלכסי בטח התעוררו, כל הצוות בטח פנה אליך, כל העיניים מסביב היו מופנות אליך,
אם אתה הצלחת בשניות לאלתר סיפור ששכנע את כולם בכזה קור רוח.. אתה שיקרת לכל כך הרבה אנשים במצח נחושה..לחברים שלך איתך בצוות למפקד שלך שסומך עליך
והם האמינו לך…אפילו עכשיו כשסיפרת לי את הגרסא הרשמית לא מצמצת, ניראת אמין לחלוטין… אך אי פעם אוכל לדעת שאתה לא משקר ככה גם לי? ….ואך אני אדע שאתה לא תברח מאחריות גם איתי..??.."
– "..רינת…..אבל.."
– ……להתראות ירון…."
– ……….רינת!"

טעות טיפשית, יהיו כאלה שבכלל לא יבינו למה אני מתעכב על זה ולמה לעזאזל בזבזתי להם דקות יקרות מהחיים על הסיפור הזה,
ובכל זאת אני לא מסוגל להרפות ממנו.. או בעצם זה הוא שלא מרפה ממני, יושב לי על החזה ולא משחרר..
חשבתי שאם אעביר את זה לכתב זה אולי יפסיק לרדוף אותי אבל..גם היום זה פשוט מסרב לעזוב אותי..…

מוקדש לתמר

…כן אני יודע שכתבו וטחנו את הנושא הזה עד זרא ובכל זאת אני חושב שיש לי זווית מסוימת לחדש..

אם בעבר נכתבו ביקורות אין ספור על בלוגים של פאקצות או על בלוגים בסגנון "הבוקר קמתי צחצחתי שיניים.." אני חושב שראוי לתת את תשומת הלב לתופעה אחרת
למיטב הבחנתי כיום יותר ויותר ויותר בלוגים עוסקים כמעט אך ורק ב – אך לצור בלוג אך לתחזק בלוג אך לשפצר את הבלוג אך לכתוב בבלוג -אבל לא (או כמעט לא) בשום דבר אחר מעבר לזה..

הלא ישנו כאן סוג של אבסורד, לכאורה –
בלוג (במקור log לאחר מכן web-log ובסופו של דבר בקיצור blog) הוא קודם כל יומן רשת
לכן אדם שפותח בלוג שבו הוא כותב על שום דבר אחר מלבד 'בלוגיקה' (או 'בלוגינג') במבט ראשוני נראה לי מוזר
הרי מה ההבדל בן זה לבין הסיפור של ד"ר סוס על האיש שקנה מכונה שעושה "בליפ בליפ" והוא כל הזמן עסוק בתחזוק שלה ולהוסיף לה את הרכיב שעושה "שליץ מיץ"..
(ואולי גם כי 'בלוגיקה' הם שם של מקצוע לימוד שמעבר לשמו אין לו ולעולם הבלוגים הרבה משותף)..

אבל, כרגיל, מצד שני, כמובן שזה הגיוני, אפילו הגיוני מאוד
מה יותר הגיוני מלאחסן מאמרים טכניים על בניית/כתיבת/תחזוק בלוג מאשר בבלוג?
ובדיוק כמו שאין שום דיון על צורך בצידוק קיומם של בלוגים העוסקים לדוגמא במערכות הפעלה
כך ודאי שום ספק בצידוק לקיומם של בלוגים העוסקים בפלטפורמות השונות להפעלת בלוג ואופני השימוש האפשריים בהם!
למען האמת, אני בעצמי לא הייתי מצליח להקים את הבלוג שלי לולא חרישה של לא מעט מהם
ואן ספק שלא חסרות עוד סיבות נוספות אחרות טובות לא פחות

אז מה בעצם אני מנסה להגיד ?
שלא לדבר על זה שעצם כתיבת הפוסט הזה מכניסה אותי לאותו ציבור שעליו אני כותב?

אני מנסה להעלות, בלוגרים יקרים, נקודה למחשבה,
א. אל תפתחו בלוג רק כדי לכתוב על איך אתם מתחזקים אותו- נסו לתת לבלוג שלכם בכל זאת ערך מוסף
ב. מיינו את הפוסטים לפי קטגוריות/נושאים לפחות 5 קטגוריות והקפידו להציג אותם בעמוד הראשי
ג. אל תכתבו פוסט חדש על כל שטות

למה?:

זה הקושי הנפשי שלי עם המהות של 'בלוג', מבחנתי בלוג למעשה מהווה סוג של מחסן טקסט שעובד בשיטת 'ישן מפני חדש תוציאו'
אני עדיין לא מבין איך לבלוגרים שיש להם כבר למעלה מ200 פוסטים או יותר אין בעיה עם זה, שלמרות כל התייוגים והלינקים, הקיום של הפוסטים הישנים שלהם הוא בסופו של דבר כבר לא ממשי ומתמסמס לגמרי – הם נגישים לגולש רק בעזרת בעזרת דיפדוף מייגע או חיפוש קצר/לא קצר
(למרות שגם אני יישרתי קו עם כולם והמרתי את כל הטקסטים שבאתר המקורי שלי לבלוג הזה כאן)
נכון, הקוראים הקבועים עוקבים אבל..במילים אחרות, למעשה אם אתם כותבים בקצב של נניח 3 פוסטים בשבוע אז אחרי חצי שנה יש לכם עשרות עד מאות פוסטים שאף קורא חדש שהגיע לעמוד הראשי של הבלוג שלכם לא קורא וגם לא יקרא לעולם כי הוא לעולם לא יידע על קיומם (אלא אם תייגתם אותם היטב היטב ו/או הקורא יגיע אל בודדים מבינהם במקרה בעזרת גוגל).
אז נכון שזה בלתי נמנע ובעוד שנה או יותר מעכשיו מן הסתם אולי גם לי יהיו פה למעלה מ- 200 פוסטים והפוסט הזה יהיה מגוחך משהו..ובכל זאת, זו סיבה מספיק טובה כדי להעדיף איכות על כמות, גם אם זה אומר שרק פעם בשבוע או בחודש או יותר יהיה לכם פוסט חדש

זו הסיבה לכך שאני ממעט לכתוב פוסטים בבלוג עצמי שלי, משתדל לשמור רק את המוצלחים ולזרוק את השאר.. וכנראה שלא ממש מצליח..

לקראת סיום, רשימה ראשונית של בלוגים שבעיני, למרות שהם נוטים להתעסק לא מעט בוורדפרס ובblogging בכל זאת מצליחים בקלילות להתרומם הרבה מעל
ולתת ערך מוסף מיוחד לבלוג שלהם
אלו הם, אגב, בלוגים שלדעתי בכלל באופן כללי פשוט שווים לקריאה/צפייה קבועה:

א. אח"י דקר, עידכון: פרויקט כתיבה קבוצתית שנפתח שם ב21.5.07 מהווה דוגמא מצוינת
ב. הפרדוקס
ג. השדון האגדי
ד. הבלוג של שושנה פורבס
ה. Gloglog
ו. הבלוג של רן יניב הרטשטיין
ז. מיומנו של לקוח

עידכון – גל מור כתב פוסט פשוט נהדר שמתייחס גם הוא באופן דומה לכל אותם הבלוגים שצצים בזמן האחרון כמו פטריות אחרי הגשם ומלאים בשום דבר כמעט למעט כללי אצבע לבלוג מצליח, גל מצליח בצורה תמציתית וברורה להפליא להשלים כמה חורים שלא הצלחתי להדגיש כאן לגבי ולמה אין להם סיכוי לשרוד, כמו שניסיתי להביע גם אני כאן –
חבר'ה אם אתם לא כותבים מהבטן, לא יעזור לכם, רואים שזה לא זה…

ולסיום ממש, נקודה למחשבה:
היתכן ש"לבלג" זה התרגום הכי טוב שמצאו לפעולת ההתעסקות/והכתיבה בבלוג (blogging) ?
אתם יותר ממוזמנים להציע כאן ובכל מקום אחר חלופות ראויות, עברית שפה יפה?…

"לא אכפת לי" התרסתי כנגדם
"זה ממילא לא מיועד למי שאין לו סבלנות לקרוא את זה" עניתי
ואז גיליתי,

שנותרתי ללא קוראים.

מוקדש לתמר.

..סוג של וידוי לא שלם עם נגיעות קשות של הגזמה ובדיה
פרץ של נקיפות מצפון ואולי גם קצת נקמה
רגעים קשים מתקופת השרות בצבא
הצורך להקיא הכל, החוצה

..אבל מאז
זרמו הרבה מים בנהר
ואני הבנתי שיש טעויות שלא צריך בכל מחיר לשלם עליהם
יש וידויים שגם אותו אדם לו חטאת – מעדיף לא לשמוע
יש זיכרונות שמותר וגם צריך
לשכוח