תחזיקו חזק.. רגע קל של פיהוק היסטורי – אי שם בשנת 1998, עוד טרום עידן הפייסבוק, התחלתי לראשונה להעלות בצורה מסודרת טקסטים שלי לאינטרנט, ורק מתישהו בשנת 2007 גיליתי את עולם הבלוגים בכלל ואת וורדפרס בפרט כפלטפורמה נוחה לכתיבת וסידור פוסטים בפורמט של בלוג.
מאז כמובן זרמו הרבה טקסטים באוטוסטרדת האינטרנט ומתי שהוא ב 2005 פייסבוק נפתח לקהל הרחב (ולא רק לאוניברסיטאות) אבל כנראה שפחות או יותר רק ב- 2015, לפחות מבחינתי, האיזון בן שיתוף טקסטים אישיים בבלוג לבן שיתוף טקסטים בפייסבוק השתנה והכף הוכרעה לטובת הפייס,
אם בהתחלה בשבילי הבלוג עדיין היה העיקר או לפחות עדיין שימש לטורים ארוכים/רציניים ופייסבוק היה מעין גימיק או מקום לטקסטים קצרים בלבד, לפתע, גם בגלל רמת האינטראקציה הגבוהה שטקסטים קיבלו שם מול חברים וגם בגלל רמת הזמינות (ורמת המחויבות הנמוכה יותר לאיכות הטקסט) נהיה יותר ויותר קל לשגר טקסטים בעיקר לפייסבוק,
אבל כמובן ש"עבירה גוררת עבירה" ועם הזמן גם הרגיש יותר קשה ומופרך לכתוב טקסטים ארוכים בכלל וכך הבלוג התייבש פחות או יותר ונעצר במקום.
הטקסט הזה כאן הוא לא ממש כתב אישום מול פייסבוק אלא סתם תחושת ייאוש של 'יחסינו לאן', כי מה שעוד יותר עצוב בכל הסיפור הזה הוא שגם בפייסבוק אני כבר לא כל כך ניהנה לכתוב,
במשך תקופה ארוכה הבחנתי שהרבה מחברי משתמשים בפייסבוק להתגוששות פוליטית מנומסת יותר או פחות (או פחות מפחות) וזו כמובן זכותם וגם ייתכן שחלק מהם בינתיים כבר נרגעו וחזרו להעלות רק פוסטים של חתולים אבל כך או כך בשנים האחרונות מצאתי את עצמי ממעט להיכנס אפילו לפייסבוק.
גם בזמן האחרון כשכבר יש לי משהו להגיד זה לרוב אנימציה או ציור חדש שעשיתי ואז הוא כבר נשלח אחר כבוד ובזריזות אל חשבון האינסטגרם שלי (ואולי גם לפייס אבל באמצעות שיתוף אוטומטי אגבי),
שוב, זה יותר קינה מאשר האשמה, ואם זו כן האשמה אז זו האשמה עצמית, כי אני ממש לא חושב שפייסבוק הרג את עולם הבלוגים, בסופו של דבר זו מאוד תלוי בבעל הבלוג ובמטרות שהוא רוצה להשיג ובייעוד שהוא מיעד לבלוג שלו, גם בימים אלה אני עדיין עוקב אחרי בלוגים בארץ ובעולם (חלקם של חברים טובים שאני מכיר אישית) שמעלים תוכן חדש על בסיס כמעט יום-יומי ומשגשגים ביותר גם מבחינת איכות החומרים וגם מבחינת כמות העוקבים וכן הלאה.
…אגב, יכולתי גם, עדיין יש לי במגירה לא מעט טיוטות של פוסטים בעיקר בתכנים מקצועיים אבל גם חוויות די מעניינות שקשורות לעבודה שלי בעיצוב, שתכננתי להעלות על בסיס שבועי, אבל איכשהו הדרייב שהיה לי בעבר לשבת ולהשקיע בטקסטים התמוסס

אז מה בשורה התחתונה?

האמת.. אני עוד לא בטוח, אבל הייתי חייב להכיר בזה וגם לפרוק את זה, את הקינה הזאת על גסיסתו של עולם הכתיבה כמו שהכרתי אותו פעם, הייתי חייב לכתוב את זה איפשהו, ואז שנייה לפני שרצתי לרשום את זה בפייסבוק, חשבתי, רגע… עצור .. זה יכול להיות דווקא אחלה פוסט לבלוג..
אז נכון ששנייה אחרי שאני אפבלש את זה כאן, כנראה שאני עדיין ארוץ ואשים לינק לזה בפייסבוק, אבל אולי יש פה גם צוהר לתקווה שאני אצליח שוב לחזור מידי פעם ולכתוב פה כמו בעבר,
נו טוב.. תחזיקו לי אצבעות ולהתראות בבלוג פוסט הבא …שיהיה בטח כנראה רק בעוד שנתיים או משהו כזה אבל בינתיים אני אופטימי  

אספר לך משהו… לאחרונה אני שוקע בפתאומיות לתוך זיכרון כלשהו, כפוף קדימה מול מסך המחשב, עיניים לא מפוקסות, יד על הראש משחקת בשיער.. ואז אני ניעור בבהלה שהנה שוב חלמתי דווקא בזמן שאני אמור להיות קצר וענייני כי אני ממהר לאנשהו.. מתי בעצם אני לא ממהר?.. ומה היה אותו זיכרון שגרם לי לפתע לשקוע?….

אני צריך לספר לך… לעתים קרובות יותר אני שוקע בפתאומיות לתוך חיזיון כלשהו, אולי על איך אראה כשאהיה זקן יותר מעכשיו, בטח אמצא את עצמי כפוף קדימה על הכורסה, שקוע כולי. מבט מזוגג לנקודה לא ידועה על הקיר שממול, יד ימין מטיילת על הראש, ספק מגרדת את הקרחת ספק מנסה לשווא למצוא נקודת אחיזה בשיער שמקליש, כמו איזו מטפורה אכזרית למה שקורה במקביל בתוך אותו ראש בעת שאני מנסה להיאחז באיזשהו זיכרון.. ואז ניעור ממנו בבהלה כי הנה שוב חלמתי דווקא בזמן שאני אמור להיות קצר וענייני כי אני ממהר לאנשהו.. מתי בעצם אני לא ממהר?.. ומה היה אותו חיזיון שגרם לי לפתע לשקוע?..

נדמה לי שכבר סיפרתי לך… אבל אני לא בטוח, לא מצליח להיזכר מה.. לעתים קרובות יותר אני שוקע בפתאומיות לתוך זיכרון כלשהו ..ופשוט מאבד את חוט המחשבה.. לעזאזל!.. נידמה שזה היה משהו על זיקנה.. היה שם גם איזה אנקדוטה על שיער אבל.. אני כבר לא זוכר.. טוב.. אני ממש ממהר לאנשהו… אולי אספר לך אחר כך..

כאמור, למי שהסעיף השני נשמע מריר משהו…חכו שנגיע לנדודי השינה וההאכלות הליליות
אבל עכשיו תכל'ס – נראה לי שמי שיעמיק לקרוא בין השורות יבין שהסעיף הראשון מסביר למה גם השני הוא בעצם חמוץ מתוק
ושאני לא באמת מתלונן או נשבר, רק פשוט מסתגל ובנינו..נדוש עד כמה שזה ישמע עדיין זה חייב להיאמר שהם שווים את זה
וזו רק תקופה שחולפת, כבר אמרו לי, עוד יבוא יום והם יחזרו מהגן או בית ספר בשעה 13:00 ויתפסו על הקירות עד הערב ותמר ואני עוד נתגעגע לימים שבהם הכל היה פשוט כמו להחליף חיתול ולהכין בקבוק

לא שכחתי שהבטחתי תמונות, אבל במיוחד לאור האמור לעיל אני מניח שדיי מובן למה אין לי הרבה תמונות וגם מעט מאוד זמן להעלות אותם מהמצלמה למחשב
אבל מובטח שבהמשך זה ישתנה ולראיה הנה אחת חמודה במיוחד ולא אובייקטיבית בעליל ..ככה בשביל הסיפתח

אבל גם בתוך קהילת המשקפופרים יש כל מיני מעמדות ומגזרים שונים ומשונים
לדוגמא רק אנשים עם מספר משקפיים גבוה, לרוב, מבינים…

..רק אנשים עם מספר משקפיים גבוה, לרוב, מבינים
למה אנשים כמוהם לא כל כך אוהבים ללכת לים או לברכה
למה לפעמים אפילו במיטה עד שלא נכבה האור אי אפשר להסיר את הזגוגיות הארורות האלה ממקומם הקבוע שם על האף
למה לפעמים לשאול מישהו מה מספר המשקפיים שלו, זה לא מנומס בדיוק כמו לשאול אדם מבוגר מה גילו
זאת רק רשימה חלקית כמובן..

תשאלו כל משקפופר ממוצע מה הוא מוכן לתת על מנת להיפטר מהמשקפיים שלו
לא… זה לא פוסט פרסומות לניתוחי לייזר, להפך..

ממש לא ממזמן עברה מישהי קרובה אלי ניתוח להסרת משקפיים
דבר שגרם לשנינו להחליף חוויות בנושא ולראות (תרתי משמע)
את כל הדברים שנזכרו לעיל בחדות מדהימה ובאור לגמרי אחר
אור חיובי דווקא

כן, לא להאמין אבל אני מתגעגע באמת למשקפיים שלי
כי גם עם כל היתרונות של חיים נטולי משקפיים, עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים זה באמת נהיה חלק ממך, חלק מהזהות,
חלק מהפנים שאתה מראה לעולם,
זה לא רק שגם היום, באופן אינסטינקטיבי, אפילו שברור שהם לא שם, אני עדיין לפעמים מנסה להוריד את המשקפיים לפני שאני הולך לישון,
אלא..
זה פשוט גם מה שאתה משדר ..וזה גם סוג של איבזר אופנתי לכל דבר..אולי זה גם לפעמים משהו להסתתר מאחוריו,
כבר המון זמן מאז שתיקנתי את הראייה שלי שאני מבטיח לעצמי לעשות את זה אבל אף פעם לא מוצא זמן,
מי שלא 'נולד עם משקפיים' כמוני וניסיתי להסביר לו לרוב לא מבין,
זה חלום שלכאורה כל כך קל להגשים ובכל זאת איכשהו עדיין לא מצאתי את הזמן לעשות את זה
ללכת לחנות משקפיים ולקנות שוב מסגרת ועדשות למשקפיים רק שהעדשות עם מספר אפס
וללכת איתם, ככה, מידי פעם, רק בגלל הלוק, בגלל הגעגועים, בגלל..
בגלל שכשיש לך משקפיים אתה יכול לשבת מול מישהי שאתה מאוד אוהב פנים מול פנים
קרוב קרוב קרוב להחזיק את הידיים מעל ספל קפה חם כשבחוץ ירד גשם
ואז המשקפיים שלך מתמלאות באדים ואתה (או היא) מוריד לך אותם ואתם מתנשקים
ואם אין לך משקפיים אז.. אז היא לא מורידה לך אותם ואולי בכל זאת אתם מתנשקים
אבל זה כבר בכלל לא אותו הדבר..נכון?

דורון עם משקפיים ודורון בלי משקפיים כבר לעולם לא יהיו אותו בנאדם
ומנגד, הילד המתולתל הקטן עם המשקפיים העבות והמראה הגיקי-תמים-ילדותי
..איפשהו תמיד יישאר בפנים ויקרין החוצה לא משנה כמה אנסה לעקור אותו..

הערה לסיום – המשקפיים שלי, למען הסר כל ספק.. אין יום שאני לא מברך על כך שנפטרתי מהם
פעם בקושי יכולתי ללכת מכות ברצינות בלי לפחד שהמשקפיים יתעקמו ישברו ואני אתעוור לשבוע עד שיקנו לי חדשות,
אבל היום סוף סוף אני יכול!
..אחחח החיים הטובים…

לחצו כאן לפוסט ישן יותר בנושא דומה

זה היה עוד בתקופה שהיה לסבתא שלי בית גדול וישן בשיכון הישן לא פחות
וכל המרחק מתחנת האוטובוס ועד לפתח הדלת שלה היה רצוף אספלט אפור ומבוקע בכל נקודה אפשרית
כאשר מצידי רוב הדרך היו מפוזרים עצים מסוג ששכחתי מה שמו,
אני רק זוכר שהיו להם עלים מאוד מיוחדים אולי אתם מכירים, את העלים האלה שבגלל הצורה האווירודינמית שהטבע נתן להם והג'ולה הזאת שבקצה שמרכזת לשם את מרכז הכובד שלהם, הם נופלים בצורה סיבובית ממש כמו פרופלור,
בסתיו כאשר הם מתיבשים ומתחילים לנשור מקבלים אותם עלים גוון אפור מאוד חולני ואותו שטח היה פשוט מכוסה בהם כמעט כמו מרבד,

למה בדיוק חשבתי כך, זה עד היום לא לחלוטין ברור אבל משום מה הייתי בטוח שהם יצורים חיים לכל דבר
וגם אלה שכבר שוכבים על המדרכה, הם לא מתים.. הם גוססים!, אלה הם הפגרים שלהם,

נשמע ממש מטומטם נכון? אבל נסו להסתכל על זה בעיניים של ילד קטן, קטן מאוד,
שזה עתה ירד מאחת מנסיעות הסולו הראשונות ביותר שלו באוטובוס, הוא עדין בהלם מעצם זה שהוא ירד בתחנה הנכונה
ואז הוא מסתכל היכן שרגליו ניצבות כעת ומיד מביט להיכן שהבית של סבתא עומד במרחק מולו וקולט שבינו ובין סבתא ישנו בית קברות ענק ואין סופי,
שדה מוקשים צפוף צפוף של העלים האלה שהוא פשוט מפחד מהם כל כך!, פחד מוות!!

אחרי המון היסוסים (בעיקר בגלל שאם הוא יישאר להתלבט פה עוד קצת אז עוד מעט השמש תשקע) – הוא מנסה ללכת בניהם,
ממש על קצות האצבעות, אבל זה קשה כי הוא עם סנדלים, הסנדלים של פעם מעור ממש לא גמיש פשוט וגס שחותך את הבשר,
"העלים" כל כך צפופים עד כדי שהוא לא מצליח למצוא מקום לשים את כף הרגל, מאבד את שיווי המשקל והנה הוא ישפשף אחד מהם
ונידמה לו שאחד שוב זז ומתפצח תחת עקביו בדיוק כאשר נושר מעליו עוד אחר מהעץ מסתחרר במהירות ופוגע לו בכתף או אז כל העצים,
הוא כבר בטוח, מתנענעים ברוח שבאה פתאום והלב שלו שולח הודעת חרום למוח על עומס יתר,
הוא פשוט לא יכול יותר ופותח בריצת אמוק מטורפת לעבר הבית של סבתא, לא אכפת לו שעכשיו הוא רומס בכל צעד עשרות מהם תחת כפות רגליו
ופעמיים כמעט נופל ושובר את הראש מרוב תנופה כשלפתע ….הנה.. …………..הוא עבר את העלה האחרון, יצא מבית הקברות שלהם,

עכשיו הוא עולה את המדרגה הנמוכה והיחידה של מרפסת הכניסה, פותח את דלת הרשת נגד זבובים
שבכלל מלאה חורים ומיד אחריה את דלת העץ החורקת בצבע לבן מתקלף ועובר חדר חדר והזמן כמו נעצר
…כל החדרים מלאים אבק באוויר …הוא כבר לא שומע את צעדיו כי שטיחים פרסיים עבים
שללא ספק לא נשאבו כבר כמה חודשים בולעים כל רחש כלא היה …

הוא סוף סוף מגיע אל חדר השינה של סבתא כדי למצוא אותה שוכבת נינוחה במיטתה מכוסה שמיכה כמעט עד הצוואר..

ומשום מה היא ניראת לו קצת כמו זאב…

זה סיפור על גולד- השכן שלי, כמו שאני מכיר אותו

פגשתי אותו לראשונה לפני קרוב ל 14 שנים כשעברתי עם המשפחה שלי לגור באחד הבניינים הכי הכי ישנים בפתח תקווה,
גולד קוראים לו, לאחד השכנים שלי, או לפחות זה מה שרשום על הדלת של הדירה שלו,
אבל הקשר היחידי בינו לבין השם שלו זה רק המספר הלא מבוטל של שיני זהב שבפיו, מעבר לכך, למיטב ידעתי,
שום דבר אחר אצל גולד בחיים, בכלל לא זוהר…

כל ניסיונותיי להוציא מהשכנים הותיקים יותר פרטים עליו ועל עברו עלו בתוהו,
מעבר למספר מצומצם של עובדות סותרות כולם מתכחשים, אומרים שיום אחד הוא פשוט החל להופיע בבנין שלנו ומעדיפים לא להתקרב,
…..גם אתם הייתם מעדיפים שלא להתקרב, אני חושב שעוד מעט תבינו, ניראה לי שבכל אופן פשוט אספר את מה שאני יודע, וזה הולך בערך ככה-

הוא כנראה בן 69 …. או אולי הרבה יותר..
מתחת לכובע דייגים מתפורר שמצל על עיניים קטנות שקועות וחשדניות מבצבץ שער אפור לבן קצת ארוך ומתולתל, תמיד מבריק משמן אבל יותר סביר להניח שמזיעה,
זיפים, לרוב עם פרורי שאריות אוכל עליהם, הוא אף פעם לא מתגלח כמו שצריך אם בכלל..
ולהתקלח … לא ניראה לי שבמקרה שלו זה היה עוזר, גם בימי הקיץ והחמסינים הרותחים ביותר הוא לבוש במעיל גשם ארוך ומתחתיו לפחות עוד שתיים או שלושה שכבות של בגדים שרק אלוהים יודע מתי הוא החליף אותם בפעם האחרונה, תמיד מכוסה היטב ולמעט כפות ידיו ופניו, כמעט שלא ניתן לאתר בדמותו מעט עור גוף חשוף,
מעט העור שכן ניתן לראות מלא קמטים וכהה כמעט כמו של המציל הכי ותיק בחופי תל אביב
..עם זאת, עדין די ניכר שהוא ממוצא אשכנזי בעיקר בגלל השפה, קללות בגרמנית ויידיש, לפעמים גם קצת רוסית, נידמה לי שהוא חושב שאני לא מבין אותו אבל אני יודע קצת מסבתא שלי ומההורים,
(כהן מלמעלה, השכן הכי ותיק וזקן שגר כאן בבנין עוד מלפני קום המדינה, אומר שהוא מזכיר לו נער, כמעט ילד שהיה איתו יחד במחתרת הפרטיזנית כשהם נלחמו בנאצים ..אבל רוקח הגבאי מבית הכנסת שגר בבנין ממול אומר שהוא בכלל נולד בארץ לפני קום המדינה ונלחם בבריטים..)

לא פעם הוא מקלל גם אותי תוך כדי שהוא רץ בבהלה היסטרית לכיוון היציאה של חדר המדרגות מדירתו שבקומה השנייה.. הוא בעצם כמעט תמיד מקלל את כל מי שעומד בדרכו בחדר המדרגות כשהוא ממהר, למרות שכמעט תמיד האנשים שנקלעים לדרכו הם שכנים שכל פשעם היה שגם הם היו ממש במקרה באותו רגע בדרך אל או מ הדירה שלהם בדיוק כשהוא מיהר,

..אבל הוא תמיד ממהר,

הגרסא הרווחת בשכונה (גם לפי שיטת הפרטיזנים וגם לפי מי שגורס שהוא נולד בארץ) היא שבשלב מסוים הוא גויס למוסד ושם אחרי מספר שנות שירות, עברה עליו תקרית כלשהי, ראה כנראה איזה משהוא שאסור היה לו לראות, משהו קשה.. ומאז הוא פשוט ככה כזה.. סהרורי זעוף ומסוגר ובעיקר מוזר, מוזר כי הוא ער בשעות לעולם לא קבועות, כל היום הוא רץ בפנים אחוזות טרוף בין דירתו לבין פחי הזבל השכונתיים שבהם הוא מחטט ללא הרף ושולה מהם לא רק אוכל מצחין שהושלך אלא בעיקר חלקים לא מזוהים מרהיטים ישנים, פיסות מתכת ופעם אחת גם ראיתי אותי חוזר עם גופה של חתול קטן שבעליו המקוריים כנראה התעצל לקבור, או שאולי גולד הרג אותו בעצמו?

(פעם אחרת ראיתי אותו רץ במדרגות כשהוא מלמל בלהט במבטא ידישאי כבד "שמאלץ.. שמאלץ!" ..כך גיליתי ש-שמאלץ זה לא רק ביטוי ל"קיטש" ,אחרי שגולד חזר עם כמה עשרות ק"ג של שומן פרות שכנראה מצא ליד משחטה, הבנתי שהמילה שמאלץ זה בעצם במקור מגרמנית – שומן..)

מדירתו תמיד עולים קולות כל כמה שעות, רעשים איומים של ניסור או ריתוך פיצוח זכוכיות ומי יודע מה עוד..לא פעם הזמינו השכנים באמצע הלילה משטרה בגללו, התלוננו על הרעשים שהוא השמיע ..אבל לרוב השוטרים לא מגיעים בכלל וגם כשהם כן, גולד מקדים אותם ויוצא החוצה לחדר המדרגות, נועל אחריו מייד את הדלת בשלושת המנעולים שהוא עצמו התקין בה מעבר למנעול המקורי, ובאופן פלאי מצליח בדיבורים ותנועות גוף פשוטות לשכנע את השוטרים שהכול בסדר והם יכולים לשוב על עקבותיהם.. בטח בזכות הקשרים שיש לו במוסד, אני מנחש..

רק פעם אחת הצלחתי להציץ פנימה, בקושי, לרגע אחד, לתוך דירתו, לא יכולתי להתאפק. פעם אחת מאותם עשרות פעמים שהתפרץ החוצה אל חדר המדרגות ובדיוק עברתי הספקתי להשחיל מבט דרך חריץ הדלת לפני שטרק אותה, לרגע הוא קפא, נתקל בי מבטו ומיד ראיתי שהוא הבחין שהצצתי, פחד אחז בי, חשבתי שיתפרץ לעברי בחמת זעם אבל לשמחתי מיד ניתדבתי, הוא כרגיל כל כך מיהר שפשוט הפליט לעברי "שוורצע חייע" דחף אותי בגסות לפנות לו את הדרך ושעט הלאה במורד המדרגות.. לצערי..אם זה מסקרן אתכם, לא ראיתי יותר מידי, זה ניראה כמו ג'ונגל של גרוטאות מגובבות זו על זו כשעשרות חוטים או שרכים ושאריות בדים מפוזרים ומתוחים בניהם, איך הוא מצליח לחיות שם בפנים? מה לעזאזל הוא בונה שם?..אין לי מושג..

..וזהו.. זוהי שיגרת ימיו ולילותיו של השכן שלי, גולד,

וזה לפחות כל מה שאני יודע לספר עליו…

גולד..

כעת לפניכם אותו הסיפור אך מנקודת המבט של הדמות עצמה -גולד- נכתב במקור בגרמנית

…יש רק עוד ….בקושי 3 שעות עד למחיקת אוקלהומה על ידי הטורנדו אבל אני מאמין שאספיק עד אז להשיג שרפרף מעץ, לכן זאת הזדמנות, עלי לכתוב הכול עכשיו, בקצרה ומהר,
אי אפשר לדעת מתי הוא יקרא לי שוב, כבר הרבה זמן שאני מחכה לפרק זמן כמו זה,
פרק זמן של הפוגה, כדי שאוכל לתעד, להסביר איך הכול התחיל, כי זה הכרחי, אני יודע, מרגיש את זה, שקיצי קרב, והידע הזה שנגלה לי, אסור שיאבד, חייב אני להעבירו הלאה,

קשה לי להיזכר מתי בדיוק זה התחיל וכיצד, אני בכלל לא בטוח כמה זמן בדיוק זה כבר נמשך ..איבדתי כבר תחושה, הכל ניראה אותו הדבר מאז אותו יום, כמה שנים לפני קום המדינה, שגיליתי שחבר ילדות שלי שנלחם עימי בפרטיזנים כלל לא מת והוא חי ובריא פה בארץ. רציתי להפתיע אותו, השגתי את כתובתו בפתח תקווה ונסעתי לשם, באותה תקופה פתח תקווה עוד הייתה יותר חולות מאשר בתים ואני עוד הייתי נער צעיר סקרן ותאב הרפתקאות.. "אובר חוכם" שכזה.. וכשעליתי לראשונה באותו חדר מדרגות ולפתע פנתה אלי אישה דיי מבוגרת וביקשה ממני שאבוא אחריה, לא יכולתי לסרב,

אני זוכר שנכנסתי אחריה לדירה הזאת שבקומה השנייה שהייתה מבולגנת בצורה מחרידה, כמעט כמו שהיא עכשיו והיא, האישה, אמרה שהיא יוצאת רק לכמה רגעים ותכף תשוב..

חלפו רק כמה שניות מרגע שסגרה אחרי את הדלת עד לפעם הראשונה ששמעתי אותו.. ממש שמעתי אותו בתוך הראש שלי … הוא אמר "בעוד 20 דקות בדיוק אמריקה תשלח 2 מטוסים להטיל פצצת אטום על הירושימה, מיליונים יהרגו ועשרות אלפי אחרים יינזקו מקרינה שתשפיע עליהם ועל ילדיהם ועל ילדי ילדיהם שעתידים להיוולד, אתה יכול להספיק לעצור את זה אם תשים לום ממתכת חלודה בקצה השני של החדר ליד קופסת הנעלים שמסמלת את הירושימה.." חשבתי שאני הוזה ..למה אני שומע קולות ולאן נעלמה האישה ההיא, אבל משהו בדירה משך אותי להישאר..הסתובבתי בין החדרים, מוקסם לחלוטין עד שבשעת הערב אחזה בי לפתע תרדמה עמוקה ונרדמתי שם על הרצפה, למחרת התעוררתי בבהלה, סיוט תקף אותי בלילה, רצתי מייד לטרנזיסטור שהיה בפינת החדר ולא האמנתי למשמע אוזני, הוא לא שיקר, זאת באמת קרה, מיליונים נספו..עוד אני עומד שם ותוהה האם באמת שמעתי או לא שמעתי את אותו קול מאתמול והוא חוזר שוב "..אני מקווה שישנת טוב כי יכולת לעצור את זה.. עוד 18 דקות בדיוק תהיה רעידת אדמה במרכז אינדונזיה, רק 21 פצועים הפעם, אתה יכול למנוע את זה אם תניח 5 ק"ג של חול על הארונית הירוקה שמסמלת את אינדונזיה ונמצאת בקצה של הקיר המזרחי בחדר הראשון מימין" ..לא יכולתי להאמין שזה שוב קורה!, אבל אתמול, מה שהוא אמר.. זה בדיוק קרה!.. וחול?, הרי כל שעלי לעשות הוא לצאת החוצה ולאסוף …הייתי חייב לנסות, האם אני הוזה או לא? ..למחרת הקשבתי לחדשות, אינדונזיה ,רעש אדמה קל, נפצעו כמה עשרות ונהרגו רק שניים, הוא הסביר שלא דייקתי בשקילה של החול, הוא אמר 5 ק"ג ואני שמתי רק 4 וקצת יותר מחצי… 1970 הציקלון בבנגלדש, 1986 הצלנג'ר של האמריקאים והפיצוץ של הכור האטומי בצ'רנוביל, כן, ..כן.. אני ידעתי על כל אחד מהם לרוב משהו כמו 20 דקות לפני שהם התרחשו אבל לא תמיד הייתי מספיק להביא את מה שהוא ביקש.. ועוד כל כך הרבה פעמים שכן הצלחתי ואף אחד לעולם לא ידע… מפעם לפעם ככל שחלפו השנים, המרווחים שבין התראה להתראה הלכו ופחתו…רעידת האדמה שלפני כמה שנים בטורקיה?.. פספסתי ממש בכמה שניות, אם לולא נרדמתי מרוב תשישות באותו בוקר… ובאסון התאומים.. אף אחד לא יודע ולעולם לא ידע שמטוס נוסף היה אמור להתרסק על בנין הקונגרס האמריקאי.. לא הצלחתי להשיג מספיק בקבוקי חלב ריקים מזכוכית.. הם כבר לא כמעט מיצרים כאלה היום אלא רק מקרטון ובשקיות… העולם מסביב הולך ומשתנה..בזמן האחרון אני מרגיש שגופי מתחיל לבגוד בי, אני כבר יותר מידי מבוגר בשביל ההתרוצצויות האלה.. לא מעט פיגועים שהיו פה בארץ שפשוט לא הספקתי למלא את הדרישה בזמן.. אני לא יוכל יותר.. אני חייב מנוחה, נמאס לי לאכול שאריות מפחי זבל …..כהן, אני רואה אותו מידי פעם בחדר מדרגות, אני לא יודע אם הוא מזהה אותי או לא.. ואך אספר לו? הוא מבוגר יותר ממני, בודאי יחטוף התקף לב, הוא לא יאמין לי…. חייב לנוח, חייב לנוח…

אבל הנער הזה.. זה שתמיד מביט בי כשאני רץ בחדר המדרגות, שפעם אחת הצליח להציץ לתוך הדירה שלי.. הוא ניראה לי סקרן מספיק.. אולי.. אולי..

אולי אחייך אליו היום ואזמין אותו להיכנס פנימה, אומר לו שמייד אני חוזר ואסגור אחרי את הדלת….בדיוק כמו שהאישה ההיא עשתה לי אז.. ואז אולי.. אולי הוא יהיה זה שישמע שעוד פחות מ 3 שעות טורנדו הולך למחוק את כל אוקלהומה…

אני מאוד אוהב את ציר פילדלפי,
נסעתי עליו כל כך הרבה פעמים הלוך ושוב, כמעט כמו שהלכתי פה בחוץ ברחוב,
הסתכלתי עליו כמעט מכל הכיוונים הקיימים, חוץ אולי מהכיוון מצרים והים,
ואהבתי מארבים (מינימום 12 עד 24 שעות) שעשינו שם
את הצ'ופרים שבתא טען במיוחד חיבבתי
את החמגשיות עם הארוחות ה"חמות" הקרות, פשוט טרפתי,
את המנות קרב, בחורף בסתיו באביב ובשרב..
את כיסא התותחן, את כסא הטען והנהג…וכמובן את כסא המפקד.. על כולם ישבתי
ישבתי ולא זזתי שעות מול המסך ירוק שחור ה.. ..לא יפה לדבר ככה ..אז לפעמים גם שתקתי

אבל עמוק בפנים…
כן..גם אותו אהבתי
גם את הגשם שירד עלינו שם והבוץ והאבק
ואת היתושים הכי חמודים מכל חרק,
..אהבתי את החבר'ה במוצב תרמית
אהבתי את הבארט שבמגדל 51 ואת המסך התרמי המיוחד שבתצפית
אהבתי גם את החמלסטי"ת שאת שמה אני אשמיט…

……..וכמובן …את השפם של המצרים!

אהבתי את המנהרות להברחת סמים, נשק והבלגאן שבמבצעים
את הכדורים ששורקים
ונ"ט –ים שמפספסים
אהבתי את הנדב"ר בקשר שהיה ייחודי רק לאזור
אהבתי "לילזור" על עפיפונים שמעל רפיח הלוך וחזור

אהבתי את ציר פילדלפי ..אהבתי אותו מאוד
אהבתי את החברים שלי שלא נהרגו לי שם
אהבתי את המטענים שלא עליתי עליהם ..גם
ממש אהבתי את כל הלכלוך הגריז ולהראות את התחת למצרים מפעם לפעם..

אהבתי את הפצמ"רים והמטול רימונים
אפילו למדתי לטחון שם גרעינים…
אהבתי את המחבלים שהרגתי
וקצת פחות את אלה שרק פצעתי..

אהבתי את כולם…
אפילו השארתי מכתב הנחיות לאחת שאהבתי בעורף מאחור,
לפתוח אותו רק במקרה שלא אחזור,
אז היא באמת לא פתחה אותו.. מאז ועד היום… שזה כבר לא מעט שנים
ודי, נמאס לי לכתוב בחרוזים…

אהבתי להיות גיבור.. ובלי שום קשר אהבתי גם להרגיש ציוני (ולא רק ציני…)
..לא שעכשיו אני מרגיש פחות,
אבל את זה שלמעשה הייתי שקוע עמוק בחרא בפילדלפי,
שבכלל לא אהבתי את הכל כמו שאני מתאר את זה עכשיו
שהיום אני סתם טובע עמוק בנוסטלגיה…..
את זה אני שוכח…

ועכשיו אני אמור להיות כעוס או עצוב כמו כולם
לצעוק עליהם שיצאו או לצעוק עליהם שישארו
להחליט מחדש מה ההגדרה שלי
אבל אני?
אני כן הייתי שם
ואני… רק מתגעגע

אני עדיין מאוד אוהב את ציר פילדלפי.

תמיד לנסיעות ארוכות, אני חייב לקחת איתי דיסק או קלטת
חייב מוזיקה שתשתיק את המחשבות או אולי כדי שתהווה תחליף בחסרונם – רק שלא יהיה וואקום, פשוט אסור שיהיה שקט!
שקט יהיה פשוט בלתי נסבל, כמעט לא בגדר אופציה
…חוץ מפעמים מאוד מסוימות ועכשיו זאת בדיוק עוד אחת שכזאת,

חזרה הביתה מהדרום חסר הלחות אל אזור המרכז המיוזע, הנה, כאילו רק במקרה המקום הפנוי היחידי שמצאתי ברכבת היה דווקא של כיסא לא זוגי אלא בודד
ובנוסף על כך- נגד כיוון הנסיעה,
דווקא עם הפנים על מה שכבר חלף ולא על מה שעוד יבוא, כיסא שמכריח אותך לחשוב על העבר שזה עתה עזבת.. כיסא שגורם לי עכשיו להתפתל..

אז מה כבר אפשר לעשות? רחמים עצמיים חמימים קרירים מרירים מתוקים שכאלה, כל כך קל ומפתה לשקוע ולהתעטף בתוכם כמו שמיכה מפנקת..
אבל גם קשה, בכלל לא נעים להודות, להכיר בזה שעוד פרק בחיי הסתיים והפעם זה באמת, הפעם זה לתמיד..
כל השנים האלה, כה רבות, של התנדנדות בין תקווה לייאוש, בין ידידות התאהבות חוסר הדדיות ובדידות..
ובכל זאת דיי ברור עכשיו פתאום שגם אם אי פעם אעשה שוב את הדרך הזאת אליה בחזרה, מתל אביב לבאר שבע, הכיוון ההפוך מהכיוון הנסיעה שלי עכשיו, כדי לפגוש אותה שוב
(ואני הרי אעשה זאת ובטח הרבה יותר מפעם אחת, אני הרי מכיר את עצמי) אז סוף סוף זה כבר יהיה בתור.. בתור סתם! עצמי, פשוט אני, באמת בתור סתם ידיד…

אבל.. מצד שני, את כל זה, בדיוק בדיוק את כל מה שרשמתי פה עכשיו,
אמרתי לעצמי גם בפעם שעברה..