דת – דורון וולף

נעדרים קרים (ספר מומלץ)

דורון וולף — Sun, 17 Jan 2021 20:27:56 +0000

׳דיסקליימר׳

או ׳גילוי נאות׳ שכזה – אני מכיר את אסף, למדנו יחד בתיכון.. אז רגע.. זה פוסט מכור? לא, להפך,
את חטאי אני מזכיר היום, אסף ואני לא היינו חברים קרובים בתיכון, (..ובכלל דווקא היה זכור לי שהוא טוב בציור), אחרי התיכון כל אחד המשיך לדרכו וכדרכו של עולם, קשר טוב הצלחתי לשמור רק עם כמה חברים בודדים, אסף לצערי לא היה אחד מהם,
קניתי את הספר מסקרנות גרידא אבל אני שמח כל כך שעשיתי זאת

אז ת׳כלס, איך הספר?

טוב, טוב מאוד לטעמי, פתחתי את הספר בשישי בערב והנחתי אותו רק כשסיימתי במוצ״ש, הדמות הראשית בסיפור (שירה) מרגישה אמיתית ומוכרת אבל דווקא באופן מסקרן שמדביק אתכם לעלילה,
שירה, שבאה מבית דתי אבל בוחרת להתגייס לצבא, עוברת חוויה שמוכרת ללא מעט מבני ובנות הכיפות הסרוגות, אבל תהיה מעניינת ומרתקת לא פחות ואולי אפילו יותר לקוראים מהמגזר החילוני,
הסיפור שאולי נשמע מוכר, מפתיע שוב ושוב, כי השיבוץ של שירה בצבא מוביל ליחידה משטרתית החוקרת נעדרים שהתיק שלהם התיישן (ומכאן השם ׳נעדרים קרים׳) ומשלבת את החקירה הבלשית כבסיס שמוביל את ההתרחשויות ואת הגיבורה בנופים מקומות שמות ודמויות שכולן כל כך מוכרות לנו בארץ ובחברה הישראלית מצד אחד ולמרות זאת קשורות ומתחברות לתעלומה בלשית מותחת מצד שני

סוף הסיפור

כמו כל סיפור טוב באמת, חלק מהתעלומות נפתרות אבל חלק גם נשאר פתוח ומשאיר טעם של עוד, כמובן לא אספר פה כדי לא להרוס לכם, רק ממליץ, בפעם הבאה שאתם בסטימצ׳קי/צומת ספרים או כל חנות ספרים אחרת ומחפשים את ה׳פיקס׳ מתח הבא שלכם אצל הרלן קובן, ג׳פרי ארצ׳ר או דיוויד באלדצ׳י וכדו׳, עצרו רגע ונסו את ׳נעדרים קרים׳ של אסף קוגלר, אני לא אתפלא (ומאוד מקווה) אם גם אצלו זה יהפוך לסדרה..

אנחנו, חובשי הכיפות

דורון וולף — Mon, 19 Dec 2011 23:59:25 +0000

תחושה לא טובה מתבשלת לי בבטן בתקופה האחרונה וזה לא מאוכל מקולקל, משהו מכרסם בפנים וזה לא רעב,
אם הייתם מוכרחים לסמן אותי על מפה הפוליטית כנראה שהייתם מתייגים: ׳דתי-ימני׳ ולפיכך לכאורה הייתי אמור להיות מבסוט מגל החקיקות שהולך וגובר לאחרונה, אז מדוע אני מרגיש שלא בנוח?
ואז כשעוד קיוויתי שזה רק כאב בטן חולף בא אירוע זריקת האבנים של נוער הגבעות על הסמח״ט (יחד עם עוד אירועים חמורים אחרים שנעשו על ידם כלפי צה״ל ולא הגיעו לחדשות) כאשר במקביל צף ועלה מחדש עניין ההפרדה החרדית הכפויה באוטובוסים בירושלים.

״אתם! חובשי הכיפות!..״

בימים כתיקונם ברוב הפעמים כשפונים אלי במשפט ״אתם! חובשי הכיפות!..״ אני מיד עומד ומסביר ש'אתם׳ זה לא קבוצה אחת אחידה כי היא כוללת בתוכה, יחד עם ה'כיפות הסרוגות' אליהם אני משתייך, עוד המון זרמים אחרים: מסורתיים, חרדים, חסידים נוער הגבעות חוזרים בתשובה (לאו דווקא בסדר הזה) וכו׳ ולרובם יש עוד תתי זרמים שונים ומגוונים,
אבל דווקא בימים אלה עכשיו כשחברים חילונים אומרים לי כבר מעצמם ״זה בסדר, אל תתנצל, אנחנו יודעים שזה לא אתם-הכיפות הסרוגות, אלא זה החרדים/נוער הגבעות עם הקיצוניות שלהם…״ דווקא עכשיו עולה בי תחושת קבס, כי אולי זה נכון, אולי זה לא ממש "אנחנו", אבל זה הגיע לשיאים שההסתפקות בתגובה ״זה לא אני, זה הוא..״ היא כבר ממש כמו היינו הילד החנון של הכיתה, שכל רצונו הוא לרצות את המורה ולא להיתפס, צדיקים כמו נוח בשעתו, העיקר שאנחנו יוצאים בסדר, לא צריך לעשות כולם, הכי נוח..

האם באמת אנחנו עושים מספיק?

מתי הכיפות הסרוגות יעצרו וישאלו 'האם באמת אנחנו עושים מספיק? באמת מנסים לתת יד כדי לעצור את ההתדרדרות הזאת?' מה קרה ל״כל ישראל ערבים זה לזה״? האם דווקא כחובשי כיפה אין לנו פה אחריות מורחבת להשמיע קול אקטיבי? לנסות להתערב? לגשת לאחינו ולהגיד להם לפחות: ״חבר׳ה, אמת שאנחנו לא מסכימים, אבל יש עוד דרכים..״? נכון, בהתאם לכך כמובן מייד עולות שאלות כמו: מהי הדרך לעשות זאת ומה מידת האפקטיביות, אך כך או כך, הדברים עדיין צריכים להיעשות.. ואת זה הייתי רוצה לקשר, גם אם רק בצורה רופפת, לדברים שכתבו יוכי ברנדס וסיון רהב מאיר

תוך ניסיון לנסח את המילים הנ"ל נתקלתי במוסף שבת האחרון של ידיעות אחרונות (17/12/11) ב-2 טורי דעה, אחד של יוכי ברנדס והשני של סיון רהב מאיר, כל אחת מהן משתייכת לזרם אחר ולכן אולי כותבת מזווית מעט שונה ובכל זאת בעיני, דעותיהן, כפי שהוצגו שם במוסף, כמו משלימות אחת את השנייה וביטאו בצורה כל כך מדויקת מה שהנני מרגיש בעצמי כחובש כיפה לנוכח האירועים האחרונים עד שהחלטתי להביא את פשוט את דבריהם שלהן כמו שהופיעו על גבי העיתון, מילה במילה:

ובחרת בחיים / יוכי ברנדס

מה המשותף למדירי הנשים ולמשתוללי הגבעות?, הכיפה כמובן! אותה כיפה שלפני 40 שנה אפרים קישון המנוח שר שירי הלל לנושאיה ושאל, בצער עמוק, אם יש איזה פטנט שיאפשר לחילונים להעניק לילדיהם את החינוך שמקבלים ילדיה. באותם ימים רחוקים להיות דתי נחשב לתג איכות. הבקיאות בתרבות היהודית והמחויבות שנובעת ממנה יצרו זן מופלא של צעירים וצעירות יותר מנומסים, יותר עדינים, יותר ערכיים, יותר מוסריים.
אני זוכרת כילדה חרדית כמה הייתי מתוסכלת מהתג המחייב הזה. ילדי השכנים היו יכולים להרשות לעצמם להתחצף, לשקר או אפילו ללכת מכות אבל כשאני העזתי לעשות זאת (רק לפעמים, באמת), היו פוערים מולי עיניים תמהות: דתייה מתחצפת? דתייה משקרת? דתייה מרביצה?
היום התמיהה היא הפוכה. אם במקרה חילונים פוגשים ילד חרדי שמתייחס אליהם כאל בני אדם (רק זה, לא יותר!), הם לא יודעים את נפשם מרוב תדהמה. אין היום קבוצות יותר אלימות ומסוכנות מאשר הקבוצות הקיצוניות שצמחו בערוגות הדתיות (יש כמובן גם חילונים מסוכנים ואלימים, אבל הם חריגים, שמוקעים על ידי הקבוצה שהם משתייכים אליה).
כל חיי האישיים והמקצועיים אני לומדת ומלמדת את התרבות היהודית ויוצרת בה ומתוכה, משום שאני מאמינה שבלעדיה נהיה עם מנוון וחסר נשמה. אבל האם ייתכן שסם החיים שלנו הופך בימינו להיות סם המוות?
התרבות היהודית היא אוקיינוס ענקי: יש בתוכה פסגות רוחניות וערכים נשגבים שהקדימו את זמנם והפכו למאורות הגדולים של האנושות, אבל יש בתוכה גם לא מעט מחשכים אפלים שבתנאים מסוימים עלולים להפוך לחגורות נפץ מתקתקות המסכנות את קיומנו.
אם ניקח תינוק ונגדל אותו מרגע היוולדו בסביבה חברתית שדוגל במחויבות הלכתית ובהיבדלות תרבותית, ונקפיד לברור בשבילו הלכות וטקסטים סלקטיביים מתוך התרבות היהודית, נקבל בגיל 18 מפלצת מושלמת שתהיה מוכנה לבצע כל תועבה ופשע אם רק ננופף מולה בהלכה המתאימה. הנוער המתוכנת יעקור עצי זית, יידה סלעים בקציני צה"ל ויראה בנשים יצורים מפתים טמאים. אני מוכנה ללכת צעד נוסף ולומר שבחברה הישראלית בימינו אין כמעט שום דרך לייצר מוטציה של פראי אדם כאלה חוץ מהדרך הזו. הלכה סגורה ומקורות יהודים סלקטיביים הם מתכון בטוח.
להיות יהודי פירושו לחיות תוך התמודדות ערכית בלתי פוסקת ולבצע תהליכים של ברירה ומיון. זו הייתה המהפכה הגדולה של חכמינו (חז"ל), שהבינו שאם לא נתאים את התנ"ך למציאות המשתנה ננוון את תרבותנו, נאבד את זהותנו, וגורלנו יהיה כגורל בני ממלכת ישראל שנכחדו מן העולם. חז"ל יצרו את המדרש, שהוא כלי גאוני שבאמצעותו אנחנו יכולים וחייבים בכל דור ודר לברור, לפתח, ולשכלל ולהתאים את המקורות הקדומים לחיינו כאן ועכשיו.
ואותם חכמים שלא רק הצילו לנו את היהדות, אלא גם היטיבו להכיר אותנו, אמרו לנו משפט מצמרר: כשישראל עולים, אינם עולין מעלה אחת אלא מעלות הרבה – וכאשר הם יורדים, אינם יורדין ירידה אחת, אלא מטה מטה.
חז"ל ידעו, שמתוך התרבות היהודית יכולים לצמוח נבחרי האנושות הנעלים ביותר, וגם חלאות אנושיות שאין דומה להן. ומשה רבנו, אבי התורה שלנו, שהכיר אותנו לא פחות טוב מחז"ל, אמר לנו בשם אלוהים, פסוק קצר שאמור לעמוד מול עינינו כתמרור אזהרה נצחי: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. הבחירה היא שלנו, אך משה לא מתאפק ומשאיר לנו את המלצתו: ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.

חנוך לנער / סיון רהב-מאיר

שמענו השבוע הרבה קצינים, פוליטיקאים ושרים, אבל לא מחנכים. הנה תמצית של 3 שיחות שקיימתי השבוע עם מורים בציונות הדתית.
סבלנות, אמרה לי מורה ותיקה מהשומרון. סבלנות, זה מה שצריך ללמד את הנערים האלה. להנחיל את היכולת לתפוס מציאות מורכבת שיש בה עליות ומורדות. הם לא היו כאן איתנו ב48', ב67' וב73', לא חוו תהליכים, ולכן כל דבר אצלם הוא להיות או לחדול. פינוי קרוואן הוא עבורם חורבן הבית. ואם כך – מה הפלא שהקצין שבא לפנות קרוואן הוא היטלר?, צריך ללמד אותם להסתכל 63 שנים אחורה, וגם שלושת אלפים שנים אחורה. מי שנושא על גבו פרספקטיבה שמתחילה מהר סיני ועד היום, לא זורק אבן על סמח"ט, ולא מבקש, כמו בשלום עכשיו, "גאולה עכשיו".
רב בכיר סיפר שהתלבט והחליט לא לפרסם גינוי פומבי. הגינוי ירחיק אותי מהם, הסביר, והרי צריך לחשוב בחוכמה אך להחזיר אותם לתלם. לתורה, למצוות, ליראת שמיים, הרי הם באמת כמה עשרות בודדות מתוך רבבות התלמידים שלנו.
כשאני שומע על תלמיד שמתפרץ לבסיס צבאי ורב עם שוטרים אני מוטרד. אני חושב איזה בעל הוא יהיה ואיזה אבא. אני חושב אם בלהט המאבק הוא גם לומד גמרא, מתפלל. הוא סיפר על אמא אחת שאמרה לו שמרוב אש-קודש בעיניים של בנה, הוא שוכח לפעמים לעזור לה לפרוק את הסלים מהקניות.
וחגי משגב, מחנך סרוג-כיפה ממרכז שפירא, יצא בקריאה מעניינת למורים: "לא בביצור האידיאולוגיה אנחנו צריכים להשקיע אלא בחינוך אדם. במידותיו הטובות, באיפוק, בעידון ההליכות, ביכולת לשמוע ולהקשיב. להשקיע במתינות, בהומור, בביקורת העצמית, בענווה. בכל אותן מידות שהתורה נקנית בהן. אולי אין הדרך הזו זוהרת, ולא עוברת טוב מסך, ואין לה רייטינג. חסרה היא את הברק האידיאולוגי ואת חריפות הניסוח ואת עוצמת הכיכרות וההמונים השואגים. אבל סוף הכבוד לבוא, וסוף האמת לנצח".

פלורליזם..

דורון וולף — Thu, 26 Feb 2009 11:28:39 +0000

אני מה שהחבר'ה נוהגים לקרוא לו – דתי.. כן… נראה לי שהגיע הזמן להודות בזה…
ולכן במפגשים שלי עם חילונים, בשלב כזה או אחר זה דיי טבעי (ולפעמים גם קצת באשמתי..) שהשיחה גולשת לענייני דתיים חילונים,
וכך יצא שממש לא ממזמן כשפגשתי זוג חברים מאוד טובים מהמגזר החילוני באופן די צפוי נוצר בנינו בשלב מסוים מעין דיון שכזה (על פלורליזם דת מדינה וכדו') שהתנהל דווקא בצורה מאוד נעימה ונינוחה והיה מלא תובנות,
עד שבשלב מסוים הציג בפני הצד שמנגד שאלה מאירת עיניים שבאותו רגע לא הייתה לי אליה תשובה והבטחתי לעצמי ולו שבהזדמנות ראשונה שתהיה אשתדל לרדת לשורש העניין,
עוד באותו ערב בביתי עת הבטתי אל השמיים זרועי הכוכבים שבחצר הבריקה בראשי תשובה מדהימה לאותה שאלה, כל כך מצאה חן בעיני התשובה וכל כך ניצחת נשמעה היא בראשי עד שמיד התמלאתי תחושה מוזרה..כי..רגע, מה אם נגיד, יהיר שחצני ויומרני ככל שזה יישמע, שהתשובה הזאת באמת תשכנע אותם?,
מה אם נגיד (תאורטית לחלוטין! רק בשביל הספורט..) שהתשובה הזאת, בגלל היותה כה חזקה עקרונית ומהותית, תגרום להם לתהות ברצינות על חזרה בתשובה??
עוד אני עומד שם (ומשתעשע בדמיוני בתמונה של הבחור עם פאות ארוכות ואשתו עם כיסוי ראש) ניצת ממש מספר פסיעות ממני אחד מהשיחים הקטנים שבחצר בלהבה אדירה, והשיח בוער באש! בוער ובוער ואיננו אֻכָּל!..
ובעודי קרב אל השיח נשמע מיד מאיי שם מעל קול רועם ושמימי שאין לטעות בזהותו: "..תשמע דורון..אני אחסוך לך הפעם את כל הקטע של 'של נעליך מעל רגליך' כי אני פשוט ממהר, פשוט תקשיב לי ותקשיב לי טוב!, עדיין לא הגיע העת.. ובכלל.. הזוג הזה ספציפית, אני אוהב אותם בדיוק כמו שהם, אם אתה משנה לי אותם, אני לא סולח לך על זה, אפילו לא ביום כיפור! זה ברור?"…..
"בי אדוני, אלוהי, אל ייחר אפך בעבדך אך…" ניסיתי להסביר אבל הוא מיד היסה אותי
" נו!.. בחיית דורון!.. אי אפשר שהפעם זה יהיה בלי משא ומתן של חצי שעה? אני מאחר לפגישה השבועית עם אברהם יצחק ויעקב, מיד אחרי זה אני צריך לרוץ לעצור פיגוע של אלקעידה ברכבת התחתית של מוסקבה ואחרי כך יש את השידור החוזר של אבודים בערוץ 3… אז סגרנו?"
"כמובן אלוהי, כדבריך אעשה.." עניתי והלהבה שאחזה את השיח מיד נעלמה כלא הייתה מעולם ואני באותו רגע פניתי חזרה מהחלון אל תוך ביתי והבנתי שעלי לגנוז את תשובתי לנצח נצחים…
או לפחות עד למפגש הבא..

(מוקדש לכל חברי הדתיים והחילונים בכל מקום שהם….)

איך אני ואשתי מעולם לא נפגשנו..

דורון וולף — Thu, 07 Aug 2008 20:00:12 +0000

האם אפשר למצוא אהבה דרך האינטרנט? למה אנשים מתביישים להודות שהכירו דרך אתרי הכריות?
בתאריך 17-09-2005 בשעה 21:32 בדיוק לפי שעון ישראל, פרסמתי בפורום "עשרים פלוס" של האתר 'fresh.co.il' קטע טקסט בשם "דרושה"
הבחירה בכותרת כזו, שמזכירה מודעה בלוח דרושים עם כל הקונוטציות לטובה ולרעה, כמובן לא הייתה מקרית
כן! באותו ערב גורלי החלטתי לראשונה להתחיל לרתום את האינטרנט בצורה הכי גלויה שיש לחיפושי אחרי אהבה…

הימים הם ימי טרום 'פייסבוק', רשתות חברתיות אומנם כבר היו אבל הם עוד דישדשו מאחור, והכרויות דרך אתרי הכרויות באינטרנט, עדיין נחשבו בחוגים מסוימים, בעיקר בעולם הדתי, כסוג של פאדיחה..

למי שיש באמת המון סבלנות לקרוא את הטקסט המלא, הוא יותר ממוזמן, הטקסט עודנו נמצא בדיוק איפה שהשארתי אותו כלומר
שם באתר 'fresh' (זהירות! טקסט ארוך וחופר.. כזה הייתי..) ולמי שמתעצל אספר פה בקצרה שכתבתי שם על סיטואציה שמוכרת לרווקים רבים מאיתנו אבל מעטים מדברים עליה באופן חופשי והיא – תלאותיו של בחור (דתי) שמואס בבדידות אבל מצבו היומיומי (עומס לימודים שכירות עבודה דת נסיעות וכל מיני צרות אחרות) לא מאפשרים לו כמעט לצאת לדייטים וגם אתרי הכריות הכזיבו, מה הוא יעשה? מה אתם הייתם עושים?

בשבועיים הראשונים לאחר פרסום אותו טקסט נראה שהמטרה שלשמה פרסמתי אותו שם נכשלה, נכון, אומנם קבלתי המון תגובות עידוד והזדהות יחד עם גם כמה הצעות לבליינדייטים אבל בשורה התחתונה המצב לכאורה נשאר בדיוק אותו הדבר,
אבל, זה גרם לי לחשוב, מה הצעד הבא? החלטתי להסתכל על הדברים באופן חיובי, כלומר: הפנייה שלי התקבלה על יד קוראים וקוראות בהבנה רבה אלא שקהל היעד שלי (שהוא דתי יותר) פשוט לא נמצא בתוכם (..או ליתר דיוק 'בתוכן')

לכן העברתי את הטקסט לאחד מהפורומים לסינגלים באתר 'כיפה' וגם שם קבלתי המון פידבק חיובי, אבל את האחת והיחידה? עדיין לא…
בינתיים עבר כבר חודש, התחלתי להיפגש ולהכיר מקרוב חלק מחברי אותו פורום, אחד מהם, איש יקר שלא אפרסם את שמו, שכנע אותי יחד עם עוד כמה ידידות שלו (שלא הכירו ואפילו קצת סלדו מהפורום הזה) להגיע לטיול שהפורום ארגן (ולטענתו ממש לא מתוך מטרה לשדך בנינו),

נכון לרגע פרסום פוסט זה תמר ואני כבר כ 3 שנים ביחד וחוגגים בדיוק היום 2 שנות נישואין!,
..אם נחזור רגע שוב לימים בהם רק הכרנו, אני יודע לומר לכם שהקשר בנינו התהדק רק אחרי שהיא גלשה וקראה טקסטים שפרסמתי באתר שלי (גילגולו הקודם של בלוג זה),
אבל אם תשאלו אותנו אך הכרנו כמובן ששנינו נגיד "אה..נפגשנו בטיול!.."

לאלוהים יש מחיר ואני אגלה לכם אותו

דורון וולף — Thu, 21 Feb 2008 22:43:19 +0000

אשתי ואני מנסים בחודשים האחרונים את מזלנו בלונדון,
בנוסף לכל הקשיים האחרים שיש לנו בתור זוג יהודי דתי שמנסה להתחיל את חייו בארץ זרה,
עכשיו כשאנחנו באים לבחור דירה, מסתבר שיש עוד אחד, כי מעבר אל "מדד המרחק לבלוק באסטר הקרוב", ישנו כמובן גם מדד "המרחק מאלוהים"..

זה נכון, אתם לא צריכים להגיד לי, אלוהים נמצא בכל מקום (..בהנחה שאתם מאמינים בו)
ותפילה אמתית ממעמקי הלב תמיד תגיע למען שלה, השכן מלמעלה,
אבל, כאשר באים לבחור דירה, מכוון שאנחנו כמובן לא נוסעים בשבת וכן רוצים להגיד לאלוהים שלום בבית שלו לפחות פעם בשבוע,
לא מעשי לבחור לגור בדירה שהיא במרחק של למעלה משעה הליכה (הלוך.. ועד שעה חזור) מבית הכנסת
ולבתי כנסת בלונדון, מסתבר, יש נטייה להתמקם באזורים היקרים יותר,
אז בלי לסבך אותכם יותר מידי בחישוב הבדלי המחירים של הנסיעות אוכל שכירות ארנונה וכו' באיזור שרחוק מבית הכנסת לעומת האיזור שקרוב לבית כנסת
אסכם רק שבשני המקומות זה יוצא סכום לא קטן אבל בשורה התחתונה מתמטיקה של בית ספר יסודי מעלה את המסקנה הפשוטה והבולטת ביותר
לאלוהים יש מחיר……

180 פאונד (לחודש, יותר מבאיזור הזול, כדי לחיות בדירה באזור שקרוב, יחסית, לבית הכנסת)

מכתב 1

דורון וולף — Fri, 14 Mar 2003 18:12:42 +0000

לגור עם שותפים, להיות אני, להיות עם חברים, להיות דתי, להיות..

[av_content_slider heading=" columns='1' animation='slide' navigation='no' autoplay='false' interval='5' font_color=" color=" custom_class='my-slider' av_uid='av-fdg1p']
[av_content_slide title=" link=" linktarget=" av_uid='av-9iflh']

לגור עם שותפים

..-למזלי אף אחד מהם לא מעשן, אני לא סובל שותפים שמעשנים..
..הצעירה מבניהם גם מכינה לי אוכל הרבה פעמים, בחורה טובה..שוטפת את רוב הדירה וגם השותף השני, הבחור.. מבוגר יותר קצת.. עוזר המון עם החובות..
ושניהם ביחד מתעקשים לכסות גם את כל שאר החלקים שלי בתשלומים שאני אמור להשתתף בהם מבחינת חשמל ארנונה וטלפון, רק על האינטרנט והוצאות אישיות הם מתעקשים שאני ישלם
…יש להם סגנון חיים די שונה משלי, שעות עבודה וחופש שעות ערנות ושינה וכו'.. כמעט הפוכות לגמרי משלי
…באמצע השבוע הם מצליחים להציק לי לא מעט ולפעמים אני משתגע כמה שאנחנו שונים אבל לדבר ממש יוצא לנו בקושי רק בשבתות….
עם היד על הלב, הם באמת…אחלה שותפים…
..-רגע,איך אמרת קוראים אותך?, דורון?, תסביר לי שוב, למה אתה לא יכול לגור יותר עם ההורים?

להיות אני

אני אני אני, אני אני אני,אני אני אני.. אני אני אני כל הזמן אני!- אולי דיי כבר??

להיות עם חברים

השעה עכשיו כמעט 2 בלילה.. הלילה עוד צעיר.. חזרתי מבילוי עם חברים,
אחד הדברים שכאבי הבטן מזכירים לי הוא שהשווארמה שאכלנו כנראה הייתה מקולקלת
ושלפי הסיפורים שלהם אז פעם פעם הייתה בפרדס חנה חנות לעופות שקראו לה "fuck off " ..משחק מילים שכזה….
..לא פלא שהיא נסגרה תוך שבוע..
אז בעצם זה 2 דברים שאני זוכר מהבילוי..
אני אוהב את החברים שלי..
עכשיו זה כבר שלושה דברים שאני צריך לזכור..

להיות דתי

להיות הראשון שקם באוטובוס כשאדם מבוגר עולה
לקום לפחות חצי שעה יותר מוקדם כל בוקר משהשעה שבה היית קם אם היית חילוני (כדי להתפלל)
כנ"ל לגבי הלילה אבל הפוך
לצום בעוד כל מיני צומות חוץ מיום כיפור ולהבין למה
לחכות עד 6 שעות בין בשר וחלב
לא לעשות שיעורי בית הכי דחופים בעולם בשבת
ולהפסיד את כל התוכניות המגניבות שיש ביום שישי בערב בטלוויזיה
לברך על כל דבר שאתה מכניס לפה
..כן.. למי שמסתקרן גם לאחרי היציאה מהשירותים קיימת ברכה…
לא להתחרפן כששוב משהו שואל אותך אך זה יכול להיות שיש אלוקים אם הייתה שואה
לא להתחרפן כששוב משהו טועה שכל הדתיים הזונות האלה לא משרתים בצבא
לא לאכול חמץ בפסח (ואם אתה אשכנזי אז גם לא קיטנייות)
לא לאכול עם החברים החילונים שלך בפאב כי הוא לא כשר
לא לאכול עם החברים החילונים שלך במסעדה כי היא לא כשרה
לא לאכול אוכל ביתי בבית של החברים החילונים שלך אפילו שסבא שלהם היה רב
לא לגעת בבנות
לא לגעת בבנות
לא לגעת בבנות
לא לגעת בבנות
לא לגעת בבנות
לא לגעת בבנות
לא..
נתקעתי.. לא מצליח להיזכר בהמשך…

בנות..

-"אז ככה.. השתחררנו מצה"ל?"
-"כן!"
-"השתוללנו ועשינו חיים?"
-"מממ.. נגיד שכן?"
-"אז מה אתה רוצה עכשיו לעשות עכשיו?"
-"אני רוצה ל.."
-"רגע , רגע, אל תגיד לי..
-"אתה רוצה לפתוח דף חדש.."
-"כן!"
-"אתה לא רוצה לוותר על החלום!"
-"כן!"
-"אתה רוצה ללמוד את מה שכל הסימנים מראים בברור שהוא הוא העתיד שלך…"
-"כן! כן!"
-"כלומר…בעצם.. מה שאתה רוצה זה… לשחק בגואש בזמן שהחברים שלך פותרים משוואות ליניאריות?"
-"כן! כן! כן!!! זה בדיוק זה!.."
-"טוב, זאת זכותך.. רק יש בעיה קטנה דורון חמודי.."
-"מה ? מה הבעיה? אמור לי מה הבעיה קול ההיגיון היקר שלי! ספר לי קול ההיגיון שלי ונפתור אותה ביחד! הכל זה רק עניין של.."
ושוב הוא קוטע אותי
-"מה הבעיה? מה הבעיה אתה שואל אותי??.. הבעיה היא שיש רק בתי ספר חילוניים שנותנים תואר ראשון בעיצוב, זה אומר שהבית ספר יהיה בראש חילוני, אתה תהיה מוקף בבנות חילוניות שחלקן לא מתלבשות צנוע, לא מבינות מה זה איסור נגיעה או כל הסיבות ההגיוניות שבאות מאחוריו! אתה גם תצטרך לצייר מודל עירום של נשים שאתה יודע שזה בתכל'ס פשוט אסור ובכלל – בכל מקום שתהיה התנגשות של האומנות עם הדת, בית הספר גם בצורת הלימוד וגם בפן המעשי יעדיף את האומנות על פני הדת, תצטרך להסכים לכך שהתנ"ך הוא עוד סתם ספר ו…"
-"עצור!, עצור.. אני איבדתי אותך איפשהוא ב 'אתה תהיה מוקף בבנות…' "
-"..ידעתי.. ..דורון.. אתה מקרה אבוד אתה…."

….את קול ההיגיון השתקתי בכל מיני תירוצים, הסברתי לו (ולבוחנים בבחינות הקבלה) שאני רוצה קודם לקבל את כל כל הכלים שיש להם לתת לי ורק בסוף לעשות את הסינון, תיארתי לו בפירוט רב איך אני לא יושפע מהאופי החילוני של הבית ספר, שאין שום בעיה עם כך שאני לא אסכים עם כל דבר שאני אלמד,

…את עניין הבנות פתרתי אפילו עוד יותר בקלות.. גם הטיעון נישמע לכאורה לא רע בכלל – אני הרי בחור שמחפש קשר רציני,
רק קשר שאני יכול ללכת איתו עד הסוף, אז לא יהיה לי שום בעיה כי לא יהיה לי שום בעיה להתעלם,
אם אני נדלק רק על משהי שיש מצב איתה למשהו רציני אז הרי לא אהיה מסוגל להידלק על אף אחת,
הרי אני בחור דתי והם כולן יהיו חילוניות ובטח חצי מעשנות ולחצי השני כבר יש חבר.. אז מה כבר יכול לקרות?
אז כמובן שיהיה סמול טוק ונחליף סיכומים של שיעורי בית פה ושם
…ובכלל סיפרו לי שכל המגמות אומנות בכל הבתי ספר האלה כלכך תחרותיים, הם ישנאו אותי ואני ישנא אותם ויהיה בסדר, מה יש לי לחשוש?

………………………..עברו כמה חודשים מאז ואחריהם עוד סמסטר שלם ועוד קצת,
קול ההיגיון קפץ בשבת האחרונה שוב לביקור פתע בזמן שאני ניסיתי לסכם לעצמי את כל התקופה הזאת שרק בקושי בקושי התחילה בחיים שלי,
מנסה להסביר לעצמי.. אם אני כל כך מאושר ללכת למכללה ולעשות את כל הדברים האלה שאני כל כך אוהב לעשות..
אז למה אני כל כך הרבה פעמים בדיכאון בזמן האחרון…

לגבי האופי..הדתיות, מי שאני, אלו דברים שבגאווה מסוימת אני יכול להגיד שאני דווקא דיי עומד בהם,
אומנם לא עם כל איך ומה שפעלתי עד עכשיו אני שלם אבל דווקא לכן אני גם בטוח שכל מה שבאמת לא נכון בעיני,
היסודות שבי מספיק חזקים כדי שבע"ה הוא ייפלט מעצמו החוצה בבא העת,

ולגבי הבנות… גם כאן מסתבר שקלעתי ממש קרוב.. הדתיה היחידה כבר נשואה!… ובאמת כולן,
כל השאר הם חילוניות ובאמת כמעט חצי מעשנות ולכמעט כל החצי השני כבר יש חבר (…שלא לדבר על אלה שגם מעשנות וגם יש להם חבר) ..

כמעט קלעתי, כמעט צדקתי..
במחשבה לאחור הכל ניראה כמובן כל כך ברור.. קל להיות חכם לאחר מעשה..
דיי טיפשי מצידי לחשוב שאני כזה חסין, שאני, דורון, לעולם לא יתאהב, נו באמת! אני מכיר לפחות משהי אחת שברגע שהיא תיקרא את זה תחייך חיוך רחב ותשאל אותי- מה? אתה לא מכיר את עצמך?

בטח שאני זוכר.. אבל הלב לא לומד לקח…

ושוב פעם אני שומע את הקול המעצבן הזה, שמיימי יעני עם קצת כזה אקו כמו של די ג'י בחתונות של ערסים (למה לעזאזל הוא לא מחליף את האפקטים מידי פעם?),

-"אז ככה.. ..מה זה בדיוק?" הוא ישאל, "זה פשוט רק חיבה עמוקה מאוד זה שזה" הוא מיד יפסוק
-"אבל.. " אני מנסה להתגונן
-" תירגע!!!, אתה רק מחבב אותה זה הכל!" הוא כמעט מחריש את אוזני…לא משאיר מקום לספק
-"אבל אני.."
-"אתה מקרה אבוד אתה.."הוא יחתוך אותי בלי שום נימוס כמו שהוא תמיד עושה "..לא אמרתי את זה לך כבר פעם?"
-"אבל!!.."
-"אבל תן לזמן לעשות את שלו"…
"אבל.."

אבל הוא הולך ומשאיר אותי כרגיל עם כל השאלות פתוחות..מה אני עושה עם זה עכשיו? נותן לזמן לעשות את שלו??
מה את עושה איתי עכשיו?, כן נו! ..אל תגידי לי שאת לא הבנת עד עכשיו שאני מתכוון אליך..

דורון
[/av_content_slide]
[/av_content_slider]