על מה בדיוק אני מדבר?
לאחרונה נכתבו ברשת כמה פוסטים מעולים שעוסקים בצד אחר של החשיפה האישית באינטרנט
המומלץ ביותר שבהם הוא של ד"ר ירדן לוינסקי

למי שמתעצל ללכת לקרוא שם (וחבל, הפסד שלכם..) אנסה לתמצת את הפוסט הנ"ל
בתקווה שהוא יסלח לי על התמצות הרב.. בקיצור- ירדן מנמק באופן נפלא
שאחת הסיבות האמתיות להצלחה הרבה של ווב 2.0 היא בגלל יכולתה לחקות את ההתנהגות האנושית
או אם נדייק, בגלל שהיא יכולה לספק את הצרכים הבסיסיים שלנו ולהרגיע את הדחפים שלנו – היא מצליחה כל כך.

הצורך הבסיסי שהווב 2.0 עונה עליו ושמתבטא בהתקשרות ושיתוף מצד אחד
וגובל בחשיפה אישית קיצונית/נרקיסיזם בצד השני,
מופיע בכל האתרים החברתיים השונים בפריחה והתרבות של כל אותם בלוגים אישיים,
או אתרי וידאו כמו פליקס ו youtube שאליהם מעלים אנשים סרטונים פרטיים,
כמו גם רשתות חברתיות כמו facebook שמדווחת לחברים שלך ברשת על כל שינוי בפרופיל שלך,
אתרי שיתוף תמונות בהן רגע אחרי שצילמת זה כבר ברשת לעיני כל העולם הרחב וכן הלאה..

לכאורה זה אנושי, בסיסי, לשתף, לקבל פידבק, להיחשף לחפש אהבה ותגובה,
הקידמה הטכנולוגית פשוט מאפשרת לנו לספק את אותם דחפים שתמיד היו שם גם לפני הופעתה
אבל רק הרבה יותר בקלות,
ירדן מכנה את הדחפים האלה אנושיים ומסכם שהווב 2.0 פשוט עוזרת לנו להיות יותר אנושיים
ולכאורה באמת מה רע בכך?

ובכל זאת.. האם אין שום צורך שנדאג לגבי הכיוון החברתי נורמטיבי שהמגמה הזאת דוחפת/נדחפת?
האם הבחירה להשתמש במילה 'אנושי' היא לא סלחנית מידי כאשר אחד הדברים הבולטים ביותר
מהטקסטים והתכנים שמעלים צעירים מסוימים לרשת הוא שהולך וגדל לנו כאן דור נרקיסיסטי ורדוד יותר?

האם אני נגד ווב 2.0 וקידמה, קישור ושיתוף?- לא, ברור שלא אפילו להפך
האם אני בעד צנזור האינטרנט?- לא ולא תודה
האם הפוסל במומו פוסל?- אני יכול נסות להכחיש אבל בשביל לחסוך מכם בואו פשוט נדלג על הקטע הזה

אז מה כן?
כן צריך להבין ולהכניס לתודעה שלא כל מה שטבעי הוא טוב
כל דחף אנושי, לגיטימי והכרחי ככל שיהיה, יכול להפך למזיק כאשר הוא בא יתר על המידה
צעירים רבים מפגינים אבדן מופרז של המושג פרטיות ואינטימיות בכל מה שקשור בחייהם ושיתוף ברשת
אבדן מוגזם של אינטימיות לא יכול לאפשר מערכת יחסים חברתיים בריאה, זה פשוט מאוד,
ואם מדובר לא בבודדים אלא בקבוצה הולכת וגדלה, הרי שהם משליכים אחד לעל השני ומעצימים את התופעה.

למרות הכל, גם אני חייב להודות שקשה להיפרד מהשימוש במילה 'אנושי' לתיאור הדחפים הטבעיים הללו,
אמת ויציב
אבל השאלה שעכשיו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא
האם הדחפים האנושיים שלנו הם היעד
או שמא הם אמורים להיות רק נקודת פתיחה למשהו טוב יותר?