חנית כתבה בבלוג שלה משהו שכל כך צבט לי בלב וגם קצת מאוד הזכיר לי את עצמי
..הוא גם השלים עבורי כמה פיסות תובנה שהיו חסרות לי להסבר המלא לרגשות שגרמו לי לכתוב את הפוסט ה"צנוע" כאן ממש לפני כמה ימים
כי זה אכן לא רק אינטלקטואל שגורם לי (או לאחרים מסוימים) להרגיש נבדל ו"צנוע"…אני הרי לא באמת חכם כל כך..לפחות לא רוב הזמן,
זה גם האופי, החינוך מהבית, הביישנות, העכבות, שגורם לאנשים כאלה ואחרים תמיד להיות יותר..בצד, נבדלים
יש נבדלים כלפי מעלה בפופולריות ויש שכלפי מטה, אבל בכל אופן, תמיד..קצת בודדים יותר

בתקופת הילדות וההתבגרות זה אפילו צורב יותר, כשאתה לא מבין מה לא בסדר בלהיות פשוט אתה
ורק עם הבגרות חלק ממוסכמות החברה אתה מקבל ומשתנה אבל הגרעין הקשה של הפנימיות על פי רוב נשאר כמות שהוא ובהתאם אליו גם כמות החברים והידידים
שכמו שגם חנית ציינה, לרוב הולכת ומצטמצמת עוד יותר ככל שמתרחקים מהתיכון

אז נכון שצריך להתאמץ ולהשתדל, אם מרגישים בכך צורך, לפעול כך שלמרות הכל לא נהיה בודדים, ובכל אופן בטח שלא סתם לשבת ולהתמלא ברחמים עצמיים,
אבל אסור להתנצל אם כמות החברים הטובים באמת שלנו נספרת על פחות ממספר האצבעות בכף יד אחת
..כי זה יהיה כמו להתנצל על מי שאנחנו

אז זהו, מעכשיו אני לא.

למי שיש באמת המון סבלנות לקרוא את הטקסט המלא, הוא יותר ממוזמן, הטקסט עודנו נמצא בדיוק איפה שהשארתי אותו כלומר
שם באתר 'fresh' (זהירות! טקסט ארוך וחופר.. כזה הייתי..) ולמי שמתעצל אספר פה בקצרה שכתבתי שם על סיטואציה שמוכרת לרווקים רבים מאיתנו אבל מעטים מדברים עליה באופן חופשי והיא – תלאותיו של בחור (דתי) שמואס בבדידות אבל מצבו היומיומי (עומס לימודים שכירות עבודה דת נסיעות וכל מיני צרות אחרות) לא מאפשרים לו כמעט לצאת לדייטים וגם אתרי הכריות הכזיבו, מה הוא יעשה? מה אתם הייתם עושים?

בשבועיים הראשונים לאחר פרסום אותו טקסט נראה שהמטרה שלשמה פרסמתי אותו שם נכשלה, נכון, אומנם קבלתי המון תגובות עידוד והזדהות יחד עם גם כמה הצעות לבליינדייטים אבל בשורה התחתונה המצב לכאורה נשאר בדיוק אותו הדבר,
אבל, זה גרם לי לחשוב, מה הצעד הבא? החלטתי להסתכל על הדברים באופן חיובי, כלומר: הפנייה שלי התקבלה על יד קוראים וקוראות בהבנה רבה אלא שקהל היעד שלי (שהוא דתי יותר) פשוט לא נמצא בתוכם (..או ליתר דיוק 'בתוכן')

לכן העברתי את הטקסט לאחד מהפורומים לסינגלים באתר 'כיפה' וגם שם קבלתי המון פידבק חיובי, אבל את האחת והיחידה? עדיין לא…
בינתיים עבר כבר חודש, התחלתי להיפגש ולהכיר מקרוב חלק מחברי אותו פורום, אחד מהם, איש יקר שלא אפרסם את שמו, שכנע אותי יחד עם עוד כמה ידידות שלו (שלא הכירו ואפילו קצת סלדו מהפורום הזה) להגיע לטיול שהפורום ארגן (ולטענתו ממש לא מתוך מטרה לשדך בנינו),

נכון לרגע פרסום פוסט זה תמר ואני כבר כ 3 שנים ביחד וחוגגים בדיוק היום 2 שנות נישואין!,
..אם נחזור רגע שוב לימים בהם רק הכרנו, אני יודע לומר לכם שהקשר בנינו התהדק רק אחרי שהיא גלשה וקראה טקסטים שפרסמתי באתר שלי (גילגולו הקודם של בלוג זה),
אבל אם תשאלו אותנו אך הכרנו כמובן ששנינו נגיד "אה..נפגשנו בטיול!.."

סיורים רגליים
אפודים + שחפצים = שחפודים
גלבים, לילות לבנים, איבוד מנין הימים,
לריב עם ערבים במחסום,
המון מארבים בשום מקום,
מטענים, מזיעים, שמירות, טוחנים,
כשגשם נרטבים
וכשקר אז קופאים

כל אלה לא באמת קשים
כמו הבעיות המוסריות

על אחת כמה כשאין אל מי להתקשר
לשתף
או לבכות

לפעמים דווקא ככה זה מרגיש פחות לבד

איך שוברים את הבדידות בלי לשבור את עצמך?
את מי שאתה?
האם זה רק השוני?
מה הטעם לא להיות לבד, אם פרוש הדבר לא להיות אני?

ולא מצאתי באמצע פשרה

לא, לא שם ולא פה אנני נח
ולא, איני יודע אם אוכל להמשיך כך
לאו דווקא אתך אלא איתם,
כי אתך יקירתי, אני לא נימצא בכל מקרה
ואיתם, בוני חומת בדידותי
אני נימצא תמיד, גם כשלא ארצה

…אבל אחרי שכתבתי כאן את העצבות, היא איננה בי יותר
במקומה יש בי שמחה
בזכותה יודע אני עכשיו אך להתמודד עם הבדידות

המילים שלי, נאמנות, ישמשו לי כסות.

– "חייל…חייל, חייל!"
– המ… ..
– "חייל! הי חייל!!.."
– "מ..מ..מה?…"
– קום, קום, נרדמת, הגענו כבר לתחנה האחרונה…"

[av_content_slider heading=" columns='1' animation='slide' navigation='no' autoplay='false' interval='5' font_color=" color=" custom_class='my-slider' av_uid='av-1lk6c']
[av_content_slide title=" link=" linktarget=" av_uid='av-b2kes']

…רגע… לא זכרתי את עצמי מתיישב בספסל האחרון ועוד בפינה,
לא כל כך אופייני לי ומשם באמת ניראה האוטובוס מתחילתו ועד סופו, ריק במיוחד..
עדיין מעורפל משינה חשתי באיטיות מכאיבה את דברי הנהג שוקעים לתודעה
תוך שהוא מתקדם לעברי מקדמת האוטובוס, שוב, מוזר כל כך,
אני לא זוכר אם משהו כזה בכלל קרה לי בעבר…

"יאללה חייל, אני חייב לזוז.." ממשיך הנהג קצת בתרעומת כמעט בתחנונים,
הנה הוא כבר כמעט לידי ממש מוכן לנער אותי במו ידיו, מתעורר,
הודתי לו בזהירות, יורד, לוקח את התיקים,
מנסה להתאושש איפה אני ואך לעזאזל הגעתי לפה בכלל, הכל ניראה כל כך מוכר אבל..
…פטישים בראש ולחץ בעיניים.. כושל על המדרכה,
אם אלך בכיוון מסוים בטח אראה משהו וזה יחזור אלי ..אבל דווקא האתמול חוזר

אני כמעט נתקל במשהי שעוברת מולי תוקעת מבט חשדני וחטוף ונחפזת הלאה,
אני בכלל לא רואה אותה כי האתמול מסתיר לי את הדרך מכל כיוון,
האף מריח ריחות עזים של מקום אחר לגמרי,
הולך לאורך רציפי האוטובוסים בן קבוצות האנשים,
תיק על הגב ועוד שני תיקים עמוסים בידיים
נידמה שכבר מרגישים את החורף בדרך והכל טיפה אפלולי.. האם גם אני 'בדרך אל'
או שאני בעצם חוזר?,
אבל אני תמיד באיזה מסלול..לאן?

ושוב האתמול תוקף

אתמול לא הייתי שם לבד, צל ואור שטפו את הקירות לחליפין
הקווים זזו גבולות השתנו קיץ וחורף פולשים ונאבקים, כאילו גם הריבועים שמחלקים את המפה גם מחליקים מעליה
ציפורים נודדות שינו את נתיבם משקעים זעו ורוחות סערו,
עלים הסתחררו בערמות אדירות נישאו באוויר גלי דשא נעו כמו נהר,
כל אחד לקח את הטיפוס הרע שלו ושיחק אותו עד הקצה,
שם, במקום הכל כך שומם התחיל הכל רוחש, אחרי שבוע שלם של דממה האוויר היה חי משהו עמד להתרחש,
הכל כמו נדד קדימה, כל הטבע חלף לידינו מלטף לפרידה משתפשף ומחכך את עמודי הבטון והכבישים השחורים
שרק הם נשארו נטועים פשוט שתולים במקום,הם ..ואנחנו

השער החלוד והמבנה הצנוע שלידו, משאיות נכנסות ומשאיות יוצאות,
זו הייתה הכניסה לביקורת גבולות אבל של סחורות בלבד,
ימים שלמים של מדבר גדר מאופק לאופק שממה ואן סוף מסמכים תעודות וחותמות…
עד שפתאום איזה כפתור נלחץ…משהו קרה, משהו שלא היה אמור לקרות..

משהו ברצף הזמן אבד לי

איך הגעת משם לכאן?..
[/av_content_slide]
[/av_content_slider]