״אתם! חובשי הכיפות!..״

בימים כתיקונם ברוב הפעמים כשפונים אלי במשפט ״אתם! חובשי הכיפות!..״ אני מיד עומד ומסביר ש'אתם׳ זה לא קבוצה אחת אחידה כי היא כוללת בתוכה, יחד עם ה'כיפות הסרוגות' אליהם אני משתייך, עוד המון זרמים אחרים: מסורתיים, חרדים, חסידים נוער הגבעות חוזרים בתשובה (לאו דווקא בסדר הזה) וכו׳ ולרובם יש עוד תתי זרמים שונים ומגוונים,
אבל דווקא בימים אלה עכשיו כשחברים חילונים אומרים לי כבר מעצמם ״זה בסדר, אל תתנצל, אנחנו יודעים שזה לא אתם-הכיפות הסרוגות, אלא זה החרדים/נוער הגבעות עם הקיצוניות שלהם…״ דווקא עכשיו עולה בי תחושת קבס, כי אולי זה נכון, אולי זה לא ממש "אנחנו", אבל זה הגיע לשיאים שההסתפקות בתגובה ״זה לא אני, זה הוא..״ היא כבר ממש כמו היינו הילד החנון של הכיתה, שכל רצונו הוא לרצות את המורה ולא להיתפס, צדיקים כמו נוח בשעתו, העיקר שאנחנו יוצאים בסדר, לא צריך לעשות כולם, הכי נוח..

האם באמת אנחנו עושים מספיק?

מתי הכיפות הסרוגות יעצרו וישאלו 'האם באמת אנחנו עושים מספיק? באמת מנסים לתת יד כדי לעצור את ההתדרדרות הזאת?' מה קרה ל״כל ישראל ערבים זה לזה״? האם דווקא כחובשי כיפה אין לנו פה אחריות מורחבת להשמיע קול אקטיבי? לנסות להתערב? לגשת לאחינו ולהגיד להם לפחות: ״חבר׳ה, אמת שאנחנו לא מסכימים, אבל יש עוד דרכים..״? נכון, בהתאם לכך כמובן מייד עולות שאלות כמו: מהי הדרך לעשות זאת ומה מידת האפקטיביות, אך כך או כך, הדברים עדיין צריכים להיעשות.. ואת זה הייתי רוצה לקשר, גם אם רק בצורה רופפת, לדברים שכתבו יוכי ברנדס וסיון רהב מאיר

תוך ניסיון לנסח את המילים הנ"ל נתקלתי במוסף שבת האחרון של ידיעות אחרונות (17/12/11) ב-2 טורי דעה, אחד של יוכי ברנדס והשני של סיון רהב מאיר, כל אחת מהן משתייכת לזרם אחר ולכן אולי כותבת מזווית מעט שונה ובכל זאת בעיני, דעותיהן, כפי שהוצגו שם במוסף, כמו משלימות אחת את השנייה וביטאו בצורה כל כך מדויקת מה שהנני מרגיש בעצמי כחובש כיפה לנוכח האירועים האחרונים עד שהחלטתי להביא את פשוט את דבריהם שלהן כמו שהופיעו על גבי העיתון, מילה במילה:

ובחרת בחיים / יוכי ברנדס

מה המשותף למדירי הנשים ולמשתוללי הגבעות?, הכיפה כמובן! אותה כיפה שלפני 40 שנה אפרים קישון המנוח שר שירי הלל לנושאיה ושאל, בצער עמוק, אם יש איזה פטנט שיאפשר לחילונים להעניק לילדיהם את החינוך שמקבלים ילדיה. באותם ימים רחוקים להיות דתי נחשב לתג איכות. הבקיאות בתרבות היהודית והמחויבות שנובעת ממנה יצרו זן מופלא של צעירים וצעירות יותר מנומסים, יותר עדינים, יותר ערכיים, יותר מוסריים.
אני זוכרת כילדה חרדית כמה הייתי מתוסכלת מהתג המחייב הזה. ילדי השכנים היו יכולים להרשות לעצמם להתחצף, לשקר או אפילו ללכת מכות אבל כשאני העזתי לעשות זאת (רק לפעמים, באמת), היו פוערים מולי עיניים תמהות: דתייה מתחצפת? דתייה משקרת? דתייה מרביצה?
היום התמיהה היא הפוכה. אם במקרה חילונים פוגשים ילד חרדי שמתייחס אליהם כאל בני אדם (רק זה, לא יותר!), הם לא יודעים את נפשם מרוב תדהמה. אין היום קבוצות יותר אלימות ומסוכנות מאשר הקבוצות הקיצוניות שצמחו בערוגות הדתיות (יש כמובן גם חילונים מסוכנים ואלימים, אבל הם חריגים, שמוקעים על ידי הקבוצה שהם משתייכים אליה).
כל חיי האישיים והמקצועיים אני לומדת ומלמדת את התרבות היהודית ויוצרת בה ומתוכה, משום שאני מאמינה שבלעדיה נהיה עם מנוון וחסר נשמה. אבל האם ייתכן שסם החיים שלנו הופך בימינו להיות סם המוות?
התרבות היהודית היא אוקיינוס ענקי: יש בתוכה פסגות רוחניות וערכים נשגבים שהקדימו את זמנם והפכו למאורות הגדולים של האנושות, אבל יש בתוכה גם לא מעט מחשכים אפלים שבתנאים מסוימים עלולים להפוך לחגורות נפץ מתקתקות המסכנות את קיומנו.
אם ניקח תינוק ונגדל אותו מרגע היוולדו בסביבה חברתית שדוגל במחויבות הלכתית ובהיבדלות תרבותית, ונקפיד לברור בשבילו הלכות וטקסטים סלקטיביים מתוך התרבות היהודית, נקבל בגיל 18 מפלצת מושלמת שתהיה מוכנה לבצע כל תועבה ופשע אם רק ננופף מולה בהלכה המתאימה. הנוער המתוכנת יעקור עצי זית, יידה סלעים בקציני צה"ל ויראה בנשים יצורים מפתים טמאים. אני מוכנה ללכת צעד נוסף ולומר שבחברה הישראלית בימינו אין כמעט שום דרך לייצר מוטציה של פראי אדם כאלה חוץ מהדרך הזו. הלכה סגורה ומקורות יהודים סלקטיביים הם מתכון בטוח.
להיות יהודי פירושו לחיות תוך התמודדות ערכית בלתי פוסקת ולבצע תהליכים של ברירה ומיון. זו הייתה המהפכה הגדולה של חכמינו (חז"ל), שהבינו שאם לא נתאים את התנ"ך למציאות המשתנה ננוון את תרבותנו, נאבד את זהותנו, וגורלנו יהיה כגורל בני ממלכת ישראל שנכחדו מן העולם. חז"ל יצרו את המדרש, שהוא כלי גאוני שבאמצעותו אנחנו יכולים וחייבים בכל דור ודר לברור, לפתח, ולשכלל ולהתאים את המקורות הקדומים לחיינו כאן ועכשיו.
ואותם חכמים שלא רק הצילו לנו את היהדות, אלא גם היטיבו להכיר אותנו, אמרו לנו משפט מצמרר: כשישראל עולים, אינם עולין מעלה אחת אלא מעלות הרבה – וכאשר הם יורדים, אינם יורדין ירידה אחת, אלא מטה מטה.
חז"ל ידעו, שמתוך התרבות היהודית יכולים לצמוח נבחרי האנושות הנעלים ביותר, וגם חלאות אנושיות שאין דומה להן. ומשה רבנו, אבי התורה שלנו, שהכיר אותנו לא פחות טוב מחז"ל, אמר לנו בשם אלוהים, פסוק קצר שאמור לעמוד מול עינינו כתמרור אזהרה נצחי: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. הבחירה היא שלנו, אך משה לא מתאפק ומשאיר לנו את המלצתו: ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.

חנוך לנער / סיון רהב-מאיר

שמענו השבוע הרבה קצינים, פוליטיקאים ושרים, אבל לא מחנכים. הנה תמצית של 3 שיחות שקיימתי השבוע עם מורים בציונות הדתית.
סבלנות, אמרה לי מורה ותיקה מהשומרון. סבלנות, זה מה שצריך ללמד את הנערים האלה. להנחיל את היכולת לתפוס מציאות מורכבת שיש בה עליות ומורדות. הם לא היו כאן איתנו ב48', ב67' וב73', לא חוו תהליכים, ולכן כל דבר אצלם הוא להיות או לחדול. פינוי קרוואן הוא עבורם חורבן הבית. ואם כך – מה הפלא שהקצין שבא לפנות קרוואן הוא היטלר?, צריך ללמד אותם להסתכל 63 שנים אחורה, וגם שלושת אלפים שנים אחורה. מי שנושא על גבו פרספקטיבה שמתחילה מהר סיני ועד היום, לא זורק אבן על סמח"ט, ולא מבקש, כמו בשלום עכשיו, "גאולה עכשיו".
רב בכיר סיפר שהתלבט והחליט לא לפרסם גינוי פומבי. הגינוי ירחיק אותי מהם, הסביר, והרי צריך לחשוב בחוכמה אך להחזיר אותם לתלם. לתורה, למצוות, ליראת שמיים, הרי הם באמת כמה עשרות בודדות מתוך רבבות התלמידים שלנו.
כשאני שומע על תלמיד שמתפרץ לבסיס צבאי ורב עם שוטרים אני מוטרד. אני חושב איזה בעל הוא יהיה ואיזה אבא. אני חושב אם בלהט המאבק הוא גם לומד גמרא, מתפלל. הוא סיפר על אמא אחת שאמרה לו שמרוב אש-קודש בעיניים של בנה, הוא שוכח לפעמים לעזור לה לפרוק את הסלים מהקניות.
וחגי משגב, מחנך סרוג-כיפה ממרכז שפירא, יצא בקריאה מעניינת למורים: "לא בביצור האידיאולוגיה אנחנו צריכים להשקיע אלא בחינוך אדם. במידותיו הטובות, באיפוק, בעידון ההליכות, ביכולת לשמוע ולהקשיב. להשקיע במתינות, בהומור, בביקורת העצמית, בענווה. בכל אותן מידות שהתורה נקנית בהן. אולי אין הדרך הזו זוהרת, ולא עוברת טוב מסך, ואין לה רייטינג. חסרה היא את הברק האידיאולוגי ואת חריפות הניסוח ואת עוצמת הכיכרות וההמונים השואגים. אבל סוף הכבוד לבוא, וסוף האמת לנצח".

לדעתי הפגנות שלוחצות על הממשלה (במקום על דעת הקהל העולמית או על החמאס) לפעול כדי לשחרר את גלעד רק גורמות לחמאס לנצל את הלחץ הפנימי שיש בישראל על הממשלה הישראלית כדי להקשיח עמדות ולהעלות את סף הדרישות
סירוב הממשלה לחתום על הסכם כמו שהוא כרגע אינו סתמי ואין ספק שפעולת חילוץ כן הייתה כבר ננקטת אילו הייתה אפשרית
מנגד ככל שהחמאס רואה שהלחץ של דעת הקהל הישראלית כלפי הממשלה שלו גוברת כך הוא מוצא יותר לגיטמציה להעלות את מחיר השחרור ולדרוש יותר רוצחים ומפגעים עם דם על הידיים, דם של חיילים ואזרחים כאחד..
כלומר, הפגנות שלוחצות דווקא על הממשלה הישראלית באות אולי מתוך רצון טוב ואומנם נותנות לכולנו תחושה טובה יותר שהנה היינו אקטיבים למען מטרה חיובית אבל ספק אם גלעד יישמע משהו מזה במעמקי השבי בו הוא נמצא שלא לדבר על כך שתקופת השבי שלו תתארך בעקבות זאת

אבל לא באתי חס וחלילה לרפות ידיים, רק לנסות לתעל את הרגשות האלה לפעולות שכן יהיו יותר אפקטיביות וחיוביות לדעתי
ומה כן אפשר לעשות? לחשוב ולהביא לידי ביטוי אך כן מפעילים את הלחץ הזה אבל כלפי חוץ! כלפי דעת הקהל העולמית
אם זה לקחת הקלטות של ההפגנה הזאת ולהעלות אותן ליו-טיוב עם תרגום ואולי גם המון יח"צ אישי שכל אחד מאיתנו צריך להשקיע ולהתאמץ יותר להפנות כלפי חוץ (בשיחות טלפון בבלוגים בפייסבוק בטוויטר במיילים מצגות וגם פנים מול פנים וכו' אבל בעיקר באנגלית ולעבר דוברי שפות אחרות שגרים בחו״ל!) כך שבעולם יווצר מסת לחץ אמיתית דווקא על הרשות הפלסטינית והחמאס
ונראה לי שאנשים לא עושים זאת לא רק בגלל מגבלות השפה אלא גם כי זה כבר הרגל ישראלי לא לחשוב לעמוק וקודם כל פשוט להאשים את הממשלה במצב
תמיד יותר קל אוטמטית להפגין כלפי הממשלה ולזרוק עליהם האשמות שהם יכלו כבר לחתום על ההסכם ולשחרר את גלעד אבל הדבר הנכון הוא להפנות ההאשמות והלחץ אל האשמים האמיתיים
ההפגנה העיקרית בעניין גלעד שאולי כן צריך קודם כל לעשות מול הממשלה היא אוזלת היד שלה ביחסי הציבור שלה למצב כלפי העולם

– "…די נו.. קדימה! עכשיו תורך…תזכור! הבטחת!….."
זהו..שאני מנסה להיזכר למה לעזאזל הבטחתי …העיניים שלך.. כנראה..לא מוצא שום סיבה אחרת…. אבל תבטיחי לי את שאת לא מספרת את זה לאף אחד.."
– " כן , כן נו…"
– "…את מבטיחה? זה משהו שמעולם לא סיפרתי אני…"
– "נו.. אולי פעם אחת תספר משהו בלי מיליון הקדמות לפני?, ירון תסתכל עלי, זאת הרי אני ..אין לך מה לדאוג"
– "…כן אבל……….טוב… "

ב 2003 הייתה תקופה ארוכה בה התרחשו לא מעט פיגועי ירי בלילות על כביש 443 בדרך לירושלים, חלקים נרחבים של הכביש נחלשים ע"י הגבעות והמישורים שמצידיהם וישובים ערביים נמצאים בקטעים מסוימים במרחק הליכה או נסיעה קצרה בלבד
בין אם מתוך ניסיון אמיתי לתת מענה לבעיה או שמא רק בשביל הביטחון היחסי שמראה הטנקים בצידי הדרך יכול לנסוך בתושבים, הוחלט לפרוס מחלקת שריון במקומות אסטרטגיים שונים בצידי הדרך – באופן כללי הטנקים היו אמורים לבצע מארבים ולנצל את אמצעי ראית הלילה המיוחדים שלהם כדי לסכל התקרבות וירי על הכביש. ….אחת מהנקודות על הכביש הייתה לא רחוק ממודיעין, במקביל למחסום "מכבים"

"..הייתי אז בצוות קצין ושמו אותנו בעמדה שליד מחסום מכבים ..וזה היה דיי יתרון להיות ליד המחסום כי בדיוק היה חנוכה ובעיקר בשעות היום כשלא היינו בפעילות, אזרחים היו מתרגשים עוצרים והרבה פעמים עולים ומצ'פרים אותנו בסופגניות..
..לקראת סוף חנוכה, אני זוכר, הגענו כבר למצב שהיה לנו כל כך הרבה סופגניות באוהל שלא ידענו מה לעשות איתן וירדנו אנחנו מהאוהל אל הכביש כדי לחלק אותן לחיילים ולמכוניות שהאטו כדי לעבור במחסום…

• כדי לשמור על כשירות מבצעית גבוה של הטנק הכרחי לבצע בו מס' טיפולים קבועים לפחות אחת ליום, הטיפול הבסיסי לפני פעילות מבצעית נקרא בעגה הצבאית טל"ת (טיפול לפני תנועה) והוא כולל בתוכו סידרה של בדיקות הכרחיות תיאום כוונון וכיול של המכשירים השונים, תיאום כוונות בדיקות של המנוע הצידוד של הצריח והתותח, מצב הדלק השמנים וכדומה,
• בין השאר נבדקת בטל"ת גם תקינות הדקי הירי שבבקרי הצידוד של התותחן, ההדקים שבבקרים עובדים על זרם חשמלי וכדי למנוע פליטת כדור/פגז בגלל לחיצה מקרית ישנה תיבת בקרה ובה מתגים שגם קובעים איזה סוג ירי יתבצע, כלומר, לא ניתן, לדוגמא, לבצע ירי של המקלע המקביל לתותח כל עוד המתג של המקלע המקביל בתיבת הבקרה מכובה (מורד כלפי מטה) אבל, גם אחרי שהמתג הורם, שום ירי לא יתרחש עד אשר תבוצע לחיצה על ההדקים – התיבה ממוקמת מעל בקרי התותחן.
• לרוב צוות הטנק עצמו מתחזק את הטנק ומטפל בתקלות אבל תקלות טכניות מרמה מסוימת והלאה, גם אם יש ללוחמים את הידע והכלים, עדיין, אסור להם לבצע תיקונים על דעת עצמם ועליהם לחכות שהחוליה הטכנית תבוא לבצע עימם/בלעדיהם את התיקון,
• למקרה שהדקי הירי החשמליים לא יעבדו, ישנם הדקי גיבוי חירום שעובדים בצורה מכאנית ללא תלות במקור חשמלי.

– " ..ואז בטל"ת שלפני אחד מהמארבים הראשונים שלנו שם, ראינו שהדקי הירי של התותח עובדים אבל של המקביל לא, כלומר כנראה שהבעיה במתג שלו, פגזים אנחנו לא בדיוק אמורים לירות פה אבל המקביל הוא דיי קריטי לירי מדויק במקרה הצורך וזה לא מסוג התקלות שאנחנו יכולים לתקן בעצמנו
ולא משנה כמה נבקש, החוליה תגיע במקרה הטוב רק מחר, בטח אפילו רק מחר בערב,
לבטל את המארב דווקא מאוד מצא חן בעיני כולנו, סוף סוף לישון בשעות הלילה כמו בני אדם במקום לנסות לישון מיוזעים בשיא החום באמצע היום עם כל הזבובים באוהל שהיריעות פלסטיק שלו רק מעצימות את הטמפרטורה שבחוץ, אבל אלעד, הקצין שלנו אמר וכולנו ידענו
שהוא צודק, שיש את הדקי הגבוי וחוץ מהמא"ג מקביל גם תמיד יש את המא"ג מפקד ומא"ג טען ואת ה – 0.5 ובקיצור הלילה אנחנו עושים את המארב כמו גדולים, שום דבר לא השתנה, מחר החוליה תבוא וכבר נסדר את זה…
…מה שיצא מכל העסק הוא שמבחינה טכנית הייתי לכאורה יכול לסחוט את ההדקים אפילו כשמתג המקביל מורם והמא"ג דרוך וטעון וכלום לא יקרה…..
– "כן הבנתי ..נווו!.."
– "..טוב..טוב!.. אני אנסה לקצר אבל…"
– "ירון..ירווווון!…."
– "טוב!! בקיצור.. בלילה עלינו לעמדה שנמצאת בגבעה סמוכה לזאת שעליה עמד האוהל והתחלנו בסריקה של השטח, עכשיו, היינו אמורים לסרוק בעיקר לטווח הרחוק לוואדיות ונקודות תורפה אחרות שמובילות לכביש אבל מכיוון שאזור המחסום גם נמצא בתוך שדה הראיה של הסריקה, אז גם עליו התעכבנו מידי פעם אפילו שהוא בטווח היחסית קרוב …זה היה 300 מ' בקו אווירי מהעמדה ..או 600 ? ..אני כבר לא בטוח.. אבל אחרי הכל אנחנו גם מעין סוג של אבטחה לחיילי המילואים שבמחסום אז תמיד העפנו גם עליהם מבט, אבל, הקטע הוא שבזמן שאני סורק, חלק מהכלים כבר טעונים למקרה הצורך של תגובה מהירה והרי המקום שבו אני מסתכל בראיית לילה זה המקום שגם התותח מכוונן אליו..ז'ותמרת.. זה תלוי בזווית כינון ועוד כל מיני פרמטרים ..טוב לא משנה.. בכל אופן מה שזה אומר זה שכשאני מסתכל על המחסום או באזור שלו , אני צריך להשתדל להיות ממש רק מסביבו כי אם אני שם את הצלב הכוונת של הראית לילה על מישהו או אפילו רק לידו זה בדיוק כמו שאני מכוון אליו רובה דרוך! .. גם אם הוא נצור זה לא בדיוק ..וזה הרי לא רובה.. זה מא"ג!
– " לא מא"ג , אתה מכוון אליו תותח!"
– "..לא.. אמרתי לך, לתותח לא טענו פגז, ולמרות שהיה לנו את 'הטען הכי מהיר בעיר', לטעון פגז ואז לפלוט אותו בטעות…"
– " אוקיי אוקיי… תמשיך.."
– "..בכל אופן….בגלל שאי אפשר שכל הצוות יישאר ער כל הלילה כי אז יש סיכון שכולם יירדמו ביחד, אז משעה מסוימת מתחילים משמרות שבהם 2 ערים ו ה – 2 האחרים מנסים לנמנם, מבין ה 2 שנשארו ערים, אחד תמיד סורק לקרוב עם העכבר והשני לרחוק עם ה.."
– "עכבר?..אמרת שהראשון סורק עם..עכבר??"
– " אה.. זה הכינוי לסוג של …מכשיר ראית לילה אישי נייד כזה, לטווחים יחסית קרובים, ניראה כמו משקפת אבל הגומי שלו מזכיר קצת….
– "אוקיי..נו.."
– "והשני סורק לרחוק עם ה"ארטישוק" שזה השם של הראית לילה המיוחדת של הטנק מהסוג טנקים שבו אנחנו היינו"
– "ארטישוק?"
– "..זה סיפור קצת ארוך בעיקרון יש לזה ר"ת משהו כמו 'אמצעי ראיה טרמי…' משהו.. לא זוכר את ההמשך.. אבל האגדה מספרת שיש איזה מחשב צה"לי שפשוט פולט כל מיני שמות באופן רנדומאלי לחלוטין.. יכול להיות שזה סתם סיפור..אומרים ש.."
– " שכח מזה.. אני מבטיחה שיותר אני לא שואלת שאלות.. פשוט תמשיך.."
– "..טוב.. בכל אופן, בגלל שרק למפקד ולתותחן יש ארטישוק ושליטה על התותח אז החלוקה לזוגות היא תמיד – תותחן וטען ערים ומפקד ונהג ישנים או להפך ..וזה קרה לי כמובן באחד מהמשמרת שלי.. כשאני סורק בארטישוק לרחוק ומורן הטען עם הראש מחוץ לצריח סורק לטווח הקרוב עם העכבר, הרעיון של הסריקה לקרוב היא כדי שלא יפתיעו אותנו בזמן שאנחנו עסוקים בטווח הרחוק אז ככה תמיד משהו מאבטח לקרוב.. אוקיי אוקיי..
… אמממ…בקיצור.. אני לא זוכר באיזה מהמשמרות שלי זו הייתה, ראשונה או שנייה, בשלב מסוים פשוט נורא רציתי לנשנש משהו, ומותר לנו לנשנש, אפילו במידה מסוימת מעודדים אותנו לדגם את עצמנו בנשנושים ולבוא למארב עם דברים שיעזרו לנו להישאר ערים כל עוד לא מדובר בדברים שיסיחו את תשומת לבנו מהמארב שזה משאיר בערך רק את האופציה של בעיקר ביסלי במבה וכאלה כאופציה חוקית… בכל אופן…

• הצידוד בטנקים נעשה לרוב בכוח הידראולי (ולעיתים גם חשמלי, תלוי בסוג הטנק), עוצמת הצידוד היא אדירה ויכולה להיות קטלנית, איבר או של אדם (או חפץ) שיכנס למסלול הצידוד של הצריח ו/או התותח (במיוחד במסלול הצידוד הפנימי) עלול להיתלש ו/או להתרסק ,
כדי למנוע תאונות מעין אלה ובתוכן גם סתם צידוד שהוא אינו מתוכנן, ננקטים אמצעי זהירות רבים, אחד מהם היא מתג ה"כוח/הידראולי" (שנמצא אף הוא בתיבת הבקרה שנזכרה לעיל), גם כאן, באופן דומה, אין אפשרות (גם לא למפקד) לצודד בכוח הידראולי ללא הרמת המתג הנ"ל.
• מכוון שגם לתותחן וגם למפקד ישנה שליטה על הצידוד, על ירי התותח ועל ירי המא"ג המקביל, המערכת בנויה כך שבמקרה של התנגשות, כלומר, אם התותחן והמפקד מפעילים כל אחד את הבקרים שלו בצורה מנוגדת אחד לשני מבחינת הירי או הצידוד, הבקר של המפקד גובר, ההבדל השני בין הבקרים היא שלתותחן יש יכולת להגיע למידת דיוק הרבה יותר גבוהה בצידוד ובירי.
• למקרה של, פגיעה בטנק, בגלל כל החומרים הדליקים והנפיצים שבו, סבירות גבוה שבזמן הפגיעה הוא יעלה באש ולכן בזמן שהות מבצעית בטנק לובשים הלוחמים סרבלים וכפפות המכונים 'חסנ"ש ' (ר"ת של – חסין אש) בגלל היותם עשויים מחומר שמגיב באדישות יחסית אל האש ומתפורר לאט, שאמור לתת ללוחמים במהלך פגיעה ו/או פריצת שריפה מעט זמן לצאת לפני שהם נכווים.

…ואת רוב הצ'ופרים האלה אנחנו מאחסנים בתא שנמצא מתחת לתותח..
עכשיו – כדי שתהיה לי גישה לשם אני חייב להנמיך לפחות במעט את התותח ..רגע רגע אני יודע מה את הולכת לשאול אבל תחשבי על זה שוב.. ציירי לך טנק בדמיון- כאשר התותח מכוון לשמיים אז החלק הפנימי של התותח שנסתר מהעין ונמצא בתוך הצריח – החלק הזה קרוב מאוד לרצפה – כמו נדנדה, אם צד אחד גבוה אז הקצה השני חייב להיות למטה… ז'ותמרת שאם אני רוצה להגיע למשהו שנמצא מתחת לתותח אני חייב דווקא לכוון אותו על משהו נמוך כדי שהחלק של התותח שנמצא קרוב אלי ..שזה דרך אגב – הסדן איפה שטוענים את הפגזים.. יהיה כלפי מעלה ורחוק מהרצפה של הצריח.. יש?.. אוקיי.. אל תעשי לי פרצופים.. את התעקשת עכשיו תקשיבי עד הסוף… ואני צריך גם להוריד את המתג הידראולי כדי שאם נגיד אני מתכופף מתחת לתותח וחס וחלילה אלעד מתוך שינה נגיד מחליט שהוא מגביה עכשיו תותח מקסימום.. אוי… זה לא נשמע טוב…"
– ".. ירון!!..נו באמת!…. והבנתי.. אם הוא מגביה את התותח הכי גבוה אז הסדן יהיה הכי נמוך ואתה תמחץ מתחתיו.."
– " בדיוק!.. אז בקיצור – איפה הייתי? אה כן! רציתי נורא לנשנש כדי לא להירדם והצ'ופרים נמצאים מתחת לתותח אז הנמכתי תותח והורדתי הידראולי.. שמתי לב שהצלב של הארטישוק כרגע מכוון אומנם לא רחוק מהמחסום איפה שנמצאים כוחותינו המצוינים – המילואימניקים
אבל בכל זאת הוא היה לא מעט בכלל מכוון על.. יותר באזור שמעליו ככה שלא דאגתי ובכלל בגלל התקלה ההיא אז כמו שאמרתי, הסיכוי שתהיה פליטה של כדור היא אפילו יותר מאפסית…
– " אוי לא.."
– "אוי כן… בסופו של דבר אומנם נעצרתי באמצע הדרך ולא הוצאתי שום צ'ופר אבל כשהתיישרתי חזרה בכסא והרמתי את המתג של ההידראולי, הגב של היד שלי עם הכפפה של החסנ"ש נגע קצת… ממש קצת במתג של המקביל- עכשיו – כמו שהסברתי לך – אם הכל היה תקין אז גם אם הייתי אפילו לא רק קצת נוגע אלא ממש מרים את המתג – לא אמור לקרות כלום עד שאני לא לוחץ על ההדקים.."
– ".. רגע.. אבל לפי מה שהסברת אז גם במיוחד עכשיו לא אמור לקרות כלום כי המתג מקולקל, אמרת שבבדיקה הרמתם את המתג ואז כשלחצתם על ההדקים ראיתם שההדקים לא עובדים כי המתג כנראה מקולקל..ואפילו לא הרמת אותו רק בטעות נגעת בו אז.."
– " בדיוק! ..אלא שמשהו כנראה קרה.. התקלה התהפכה! כנראה שהיה שם משהו שקיצר ונוצר מצב שעצם הרמת המתג סגרה מעגל חשמלי, להדקים לא הייתה משמעות כאילו הם לא גורם במעגל..או בניסוח פשוט – במקום שההדקים לא יכולים לסגור זרם כי המתג שלהם נדפק עכשיו הם במצב כאילו הם לחוצים כל הזמן.. וככה – עצם זה שהמתג התרומם מעט כלפי מעלה לשבריר שנייה ישר נפלטו שלושה כדורים בלי שהבנתי בכלל מה קורה… "
– " ו – ? … נוווווו? ..נפצע משהו נהרג משהו? דבר …………."
– " ………………….הייתה בדיוק מכונית במחסום.. סובארו… לבנה….
ישבו בפנים במושבים הקדמיים 2 ערבים.. יכול להיות בדואים אני לא בטוח.. לפחות כדור אחד פגע בול בין שניהם .. אבל ממש בול בין שניהם.. כדור אחר עבר דרך המכסה מנוע ופגע בכוסית השמן ובגלל שזה הרי היה בדיוק חנוכה אז אחר כך כולם צחקו וקראו לזה ' נס כוסית השמן..' .."
– " ..והשלישי.."
..השלישי? לא ברור ..כנראה באותו מקום כמו הראשון או כמו השני.. "
– "וואו…..חתיכת תאונה….. ..ומה אחר כך ?"
– "זהו.. בגדול זה הסיפור .. היו לנו כמובן גם מלא תיחקורים אחרי זה והכל.. לא ברור לי איכשהו דאגו שזה לא הגיע לחדשות.. בעצם אולי זה כן הגיע ..אני בכל אופן לא שמעתי שזה הגיע אבל.."
– "רגע.. אוקיי.. אל תבין אותי לא נכון ירון.. זה באמת סיפור לא קטן אבל מה כל כך התביישת לספר לי ולמה כל ההקדמות?.. אחרי הכל.. לפי מה שאתה מספר זאת הייתה תאונה לחלוטין, לא עשית שום דבר לא תקין.. נכון?"
– " אבל את יודעת איזה בלגאן זה עשה?, הגיע המג"ד המח"ט משטרה אזרחית פתחו למפקד שלי תיק פלילי חקרו בדקו תישאלו..חבל על הזמן..ומה שמצחיק זה שהצלב לא היה מכוון על המחסום ובכל זאת פגעתי במכונית שהייתה במחסום זה אומר גם שהמקביל לא היה מאופס ומכוון, שזה אומר שאנחנו כסתחנו את הטל"ת חטפנו על הראש ובקיצור היה כל כך.."
– "ירון? ירון.. עדיין….. למה כל כך התביישת לספר?…זה הרי אחלה צ'יזבט…
– …
– ירון? תסתכל עלי..
……….
– ירון מה בדיוק קרה שם?"
– " ……את מבטיחה לא לספר?…את מבטיחה שתקשיבי לי עד הסוף?.."
– " זה הרי מה שהבטחתי לך כשהתחלת לספר לי את כל הסיפור… "
– "…… העניין הוא..
……… העניין הוא שהמקביל כן היה מאופס.. אלוהים אדירים אני חושב שמעולם הוא לא היה מאופס כמו שהוא היה באותה פעם…….
……………… "
– "מה? רגע…………..אלוהים אדירים!!, ז'ותמרת.. ז'ותמרת שאתה כן כיוונת עליהם! אתה.. אתה… ?.. אני לא מאמינה.."
– רגע!! את הבטחת לי שתקשיבי עד הסוף.. רגע!.."
– "…………..או.. אוקיי.. אני.. אני מקשיבה…"
– "התקלה עם הקצר הייתה בדיוק כמו שסיפרתי לך לא שיניתי דבר או חצי דבר, אפילו נכנס אחר כך לטנק טכנאי חוליה מאוד ותיק ועשה המון בדיקות…. הוא לא האמין למראה עיניו היה לנו ממש מזל כי זה רק הלך והחמיר, זה היה עלול להשתלט גם על הצידוד ועוד דברים..ההדקים ממש רקדו וגם המתגים והנורות בקרה.. היה שם ממש דיסקוטק.. אל תשכחי שזה היה חורף וירד עלינו כמה ימים לפני המון גשם.."
– אוקיי.. אז למה כיוונת עליהם….מה זה כל הסיפור שסיפרת מקודם..על הצ'ופרים וה.."
– " ……………………..הסיפור ממקודם זו הגרסא שסיפרתי לצוות שלי מייד כשזה קרה וככה היא נהפכה להיות הגרסא "הרשמית" איתה גם המשכתי בכל התחקירים..אף אחד לא היה יכול לסתור אותה.. מבחינה טכנית היא הייתה דיי הגיונית וגם מורן הטען היה עם הראש בחוץ והכל התרחש במשך שניות הרי ואלעד ואלכסיי ישנו.. אלכסיי לא לגמרי אבל הוא לא יכל לראות מהתא שלו..
…..בבקשה תאמיני לי שאם אני הייתי מאמין שיש סיכוי סביר שיאמינו לי גם אני הייתי מספר להם את האמת אבל הייתי אז כבר מספיק זמן בצבא כדי לדעת שרק בגלל שכל העסק הסתבך אז ידפקו אותי חזק בדיוק כמו שאם ההימור שלי היה נכון הייתי הופך להיות הגיבור של כל הסיפור.. החלטתי פשוט לא לקחת סיכון ולתת להם סיפור אחר….
………….
….הכל התחיל מזה שהעבירו בקשר לכל הכוחות ובמיוחד למחסום התראה לגבי מכונית חשודה, אני לא זוכר מה היה התיאור מעבר לזה שהיא אמורה להיות לבנה.. אני חושב……בכל אופן.. זה היה כאמור כבר במשמרת שלי וזה לא דבר קריטי שבשבילו אני אמור להעיר את אלעד, אני כן אמור, כשיהיה חילוף משמרות לתת לו תקציר על אירועים מיוחדים שהיו כולל התראות שעברו בקשר, אם היו, במשמרת שלי …
………ואז… מתי שהוא באמצע המשמרת נראה לי – לא נשנושים ולא בטיח – ראיתי תוך כדי הסריקה הכללית, בעינית יום, לא בעינית של הראית לילה, כי זה היה בשטח מואר, מכונית לבנה שמתקרבת למחסום בצורה מאוד מהירה ..כאילו הנהג התלבט אם לעצור עד לממש.. הרגע האחרון, ישר נדלקה אצלי בראש נורה אדומה, גם המילואימניק שניגש לבדוק אותו ניראה מהוסס… בעזרת הארטישוק יכולתי לראות לרחוק אומנם אבל קשה למכשיר תרמי מהסוג שהיה לנו לחדור דרך זכוכית, הוא צובע את הזכוכית במסך לפי הטמפרטורה שלה בגוונים של ירוק אבל לא תמיד מראה מה מתרחש דרכה ככה שראיתי דיי מטושטש.. אבל הייתה לי כאן דילמה.. זה הרי עניין של שניות אם מה שהם הולכים לשלוף שם זה לא התעודות זהות, אין לי זמן לעלות בקשר לבקש אישור לאש, אין לי זמן לשאול את אלעד.. לעזאזל אני הרי לא אמור אפילו לשאול אותם במקרה כזה… ……..לא התכוונתי כמובן לבצע ירי, רציתי בסך הכל להיות מוכן לבצע ירי באופן מידי אם אני רואה שהמילואימניק מותקף, ידעתי שאני אצטרך לבצע ירי מכאני בגלל התקלה אבל חשבתי שזה לא יכול להזיק אם אני ירים את המתג למקרה שזאת הייתה רק תקלה זמנית…..ואז.. התברר שלא רק שהיא לא זמנית.. היא גם התהפכה…"
– "אוקיי………………..אבל…
…..רגע…בעצם………. …
בעצם ברחת מאחריות!…………………………… "
– "לא! אני מסביר לך!, הם לא היו מאמינים לי, הכל הולך לפי התוצאה – אם הייתי צודק והמילואימניק היה מותקף והירי שלי היה עוצר אותם אני הייתי הגיבור, אם זה לא היה הם, המכונית שעליה התראו, אלמלא התקלה – לא היה קורה כלום, והם היו פשוט נוסעים אחרי שהוא היה מסיים לבדוק אותם ואת בכלל לא היית שומעת עכשיו את כל הסיפור הזה-
היה לי רק כמה שניות כדי לעשות שיקול דעת ולקחת החלטה שאני מכוון עליהם רק כדיי להיות מוכן לירי , לא כדיי לירות!, הירי היה כבר תוצאה של התקלה…"
– "..ואתה ברחת מאחריות!!"
– לא! את לא מבינה ! הם לא היו מסכימים עם השיקול דעת שאני לקחתי רק בגלל שזה הסתבך!
אני מכיר אותם! , ככה צה"ל עובד!, הם היו דופקים אותי! אם הייתי מאמין שהם יאמינו לא הייתי מפחד לגלות להם..אבל ברגע שמשהו מתפקשש הם היו תולים את זה בשיקול דעת שלי!"
– אז מה! , אז היית יושב על פליטת כדור קצת בכלא.. לפחות היית יכול לצאת עם ראש מורם שישבת כי פעלת כמו שחשבת לנכון לפעול ועמדת מאחורי מה שהחלטת..
..אבל לא היה לך את האומץ לעמוד מאחורי המעשים שלך ..איזה מין גבר אתה? … אתה פשוט.."
– "אבל רינת!… תביני… בבקשה!…אני הייתי ילד בשירות סדיר ..הייתי מפוחד.. זה היה האינסטינקט של אותו רגע.. .. אחר כך הסיפור השתרש וכבר לא יכולתי…"
– " רואה! זה היה האינסטינקט!… הנה בעצמך עכשיו אמרת את זה! האינסטינקט שלך היה בריחה!, הרי אתה החלטת על השקר עוד לפני שידעת שאין הרוגים!..כלומר ..באותה מידה, כן היו יכולים להיות הרוגים! ברגע האמת לא היית מסוגל לקחת אחריות!… מייד אחרי הירי, אלעד ואלכסי בטח התעוררו, כל הצוות בטח פנה אליך, כל העיניים מסביב היו מופנות אליך,
אם אתה הצלחת בשניות לאלתר סיפור ששכנע את כולם בכזה קור רוח.. אתה שיקרת לכל כך הרבה אנשים במצח נחושה..לחברים שלך איתך בצוות למפקד שלך שסומך עליך
והם האמינו לך…אפילו עכשיו כשסיפרת לי את הגרסא הרשמית לא מצמצת, ניראת אמין לחלוטין… אך אי פעם אוכל לדעת שאתה לא משקר ככה גם לי? ….ואך אני אדע שאתה לא תברח מאחריות גם איתי..??.."
– "..רינת…..אבל.."
– ……להתראות ירון…."
– ……….רינת!"

טעות טיפשית, יהיו כאלה שבכלל לא יבינו למה אני מתעכב על זה ולמה לעזאזל בזבזתי להם דקות יקרות מהחיים על הסיפור הזה,
ובכל זאת אני לא מסוגל להרפות ממנו.. או בעצם זה הוא שלא מרפה ממני, יושב לי על החזה ולא משחרר..
חשבתי שאם אעביר את זה לכתב זה אולי יפסיק לרדוף אותי אבל..גם היום זה פשוט מסרב לעזוב אותי..…