..לפעמים זה כל כך חמור עד שאני מוצא את עצמי מפספס בכוונה את האוטובוס
רק כדי שאהיה מוכרח ללכת ברגל ואוכל להרגיש קצת את הרחובות….
בין לבין תמיד אהיה בחלל סגור מרוכז במושא כלשהו, לא רחב במיוחד, לא רחוב במיוחד, לא עירוני בכלל
כל כך הרבה זמן, אולי שליש מהחיים אנחנו תמיד בדרך לאיזשהו מקום

אז איך זה שדווקא שם, במפגש הקצר שלי עם העיר, אני הכי רפוי,
כל כך נבול,
אך יכול להיות, אפילו אם זה רק לפעמים,
שדווקא באוטובוס אהיה ישוב, עם מבט מזוגג,
שקוע לחלוטין בתוך עצמי.

..אם אתם יכולים להרשות לעצמכם – לעולם אל תיסעו באותה דרך פעמיים…

ואם כבר אני כמעט לא עושה כושר אז לפחות משהו מלמעלה דואג לי שאני לא אתנוון לחלוטין,
רץ מטורף עם תיקים מתנופפים נואשות אחרי האוטובוס,
מקווה אולי לתפוס את תשומת לב הנהג, לפעמים מצליח לפעמים לא,
עולה, מתנשף, יושב? ..לא! עומד!, כמעט תמיד עומד,
כי 66 זה לא סתם קו – זה הקו הכי סתם!.. כל הקלישאות שתעלו בדמיונכם על אוטובוס – מרוכזות להם במקום אחד
…טוב נו… אוקיי.. ברור שזה לא הקו היחידי שמזיעים פקקים חם צפוף ועומדים
אבל תסכימו איתי שלא בכל קו, כן יצא לכם לשמוע, בכל יום רגיל, דו-שיח כזה מוזר בעליל….
איפה הפסקתי? אה כן.. עולה, מתנשף, עומד ואז ממש ממולי, זה מתחיל..

– " זה 66 ? "
– " ..תלוי…"
– " לא אתה מבין?, כי יש פה גם קו 166 .."
– " תלוי אם היא עדין אוהבת אותי.."
– "..ואני לא בטוח שראיתי טוב את המספר כשעליתי.."
– "..כלומר.. בטוח שהיא כבר לא ואנחנו רק ידידים.."
– "זה יכול להיות מאוד מבלבל 'תה מבין? 66 ו – 166 .."
– "ולכן זה סתם יבלבל אם אני יתקשר אליה אבל.."
– "ולכן אני רק שואל כדי להיות בטוח.. אז זה 66 ..כן ? "
– "צודק! כן! מצד שני באמת יכול להיות שהיא עדין גם חושבת עלי.."
– "..אבל אתה בטוח?.. ה 1 הזה לא תמיד רואים אותו ככה בפינה"
– "..לא לא.. מה פתאום אין לה אף 1 אחר.."
– ".. זה מזל.. כבר הייתי בטוח שעליתי על 166 .."
– "..אבל מה אם היא לא סיפרה לי…"
– "..כי 166 נוסע בכלל בכלל אחרת 'תה מבין?"
– "….אין לי אחרת מבלעדיה.."
– "..אז אתה חושב שכדאי שאני ארד וייקח קו אחר?"
– "..לא! אני לא מסוגל לעזוב אותה.."
– "….צ'מע.. בנסיעות צריך לקחת החלטות, או שאתה עולה על הקו הנכון או שאתה הולך לאיבוד.."
– "………..מה? אתה אומר לי שאני בכיוון הלא נכון"
– "..תלוי.."-"..תלוי במה?"
– "..אם זה 66 או 166.."

.. וכך זה נימשך..
אין לי מושג איך השיחה בניהם הסתיימה, בשלב מסוים לצערי, הייתי חייב לרדת..
אני עדיין מאחר ועוד יום רגיל מתחיל..

וזאת לא תחנת אוטובוס שוממת כמו מהיכן שאני מגיע…
אנשים עומדים כל הזמן בתור לדוכן פיס מנסים לעזור למזל למצוא אותם ואם הם לא שם אז הם בתור של קופת הכרטיסים של התאטרון, הצגות!, ובעצם למה לא?,
קצת תרבות!, אבל למה דווקא ליד התחנה שממנה אני נוסע וחוזר כל יום למכללה והביתה וחוזר חלילה?, גם אני רוצה לראות הצגות!,
אבל שיעורי הבית קוראים לי והשחקנים בהצגה לא יתנצלו בשבילי מחר מול המרצה..

מוניות שירות אוטובוסים ומונית "ספיישל" כל הזמן באות והולכות בסנכרון ממש לא מושלם למעט העובדה שאף פעם לא יהיה מצב שאף אחד מהם לא נמצא
..ואם בכל זאת משעמם אז אוטובוסים של קבוצות מאורגנות יחסמו את הדרך ונהגים יחד עם הולכי רגל יצאו כדי להחליף בניהם מהלומות שהם,
ברוב המקרים, תודה לאל, רק מילוליות….

מאיפה באים כל העצבים האלה? למה זה מתפרץ? למה ככה?,
אספלט, לחץ, צומת, שחור, רמזור, עמוס, פיח, כאוס, מכוניות, צפוף, רעש ואנשים שבאים והולכים לתחנה
– תלוי לפי השעות ביום, היום בשבוע, החודש בשנה וסיבוב כדור הארץ..
ומשום מה כשאני שם, ביחד או לבד, זה כל כך סתמי, עוד יום, הזמן זז כל כך לאט,
אפשר להרכין את הראש, לפתוח תנ"ך, לומר פעמיים את מזמור קי"ט בתהילים, להרים את הראש וכאילו כלום..
מצחיק… מקום שבו הכול מהול עד בלי די בתנועה ותחלופה מהירות ומחסור בחמצן, דווקא שם לכולנו לפעמים הזמן פשוט נעצר,

כי אתה מחכה לאוטובוס שיבוא והוא שוב לא בא, חוק מרפי המחורבן..
..למרות שבינינו.. זה ממש לא נכון..
הסיבה היחידה שאנחנו מאמינים בו היא בגלל שאת כל הפעמים הכה רבות שבהם חוק מרפי כושל, אותם אנחנו כמובן מיד שוכחים
…כי גם אצלי ליד הבית וגם בתחנת האוטובוס הכי הומה בתל אביב – כשהאוטובוס מגיע בזמן – זה נראה לנו הכי מובן מאליו….

זה היה עוד בתקופה שהיה לסבתא שלי בית גדול וישן בשיכון הישן לא פחות
וכל המרחק מתחנת האוטובוס ועד לפתח הדלת שלה היה רצוף אספלט אפור ומבוקע בכל נקודה אפשרית
כאשר מצידי רוב הדרך היו מפוזרים עצים מסוג ששכחתי מה שמו,
אני רק זוכר שהיו להם עלים מאוד מיוחדים אולי אתם מכירים, את העלים האלה שבגלל הצורה האווירודינמית שהטבע נתן להם והג'ולה הזאת שבקצה שמרכזת לשם את מרכז הכובד שלהם, הם נופלים בצורה סיבובית ממש כמו פרופלור,
בסתיו כאשר הם מתיבשים ומתחילים לנשור מקבלים אותם עלים גוון אפור מאוד חולני ואותו שטח היה פשוט מכוסה בהם כמעט כמו מרבד,

למה בדיוק חשבתי כך, זה עד היום לא לחלוטין ברור אבל משום מה הייתי בטוח שהם יצורים חיים לכל דבר
וגם אלה שכבר שוכבים על המדרכה, הם לא מתים.. הם גוססים!, אלה הם הפגרים שלהם,

נשמע ממש מטומטם נכון? אבל נסו להסתכל על זה בעיניים של ילד קטן, קטן מאוד,
שזה עתה ירד מאחת מנסיעות הסולו הראשונות ביותר שלו באוטובוס, הוא עדין בהלם מעצם זה שהוא ירד בתחנה הנכונה
ואז הוא מסתכל היכן שרגליו ניצבות כעת ומיד מביט להיכן שהבית של סבתא עומד במרחק מולו וקולט שבינו ובין סבתא ישנו בית קברות ענק ואין סופי,
שדה מוקשים צפוף צפוף של העלים האלה שהוא פשוט מפחד מהם כל כך!, פחד מוות!!

אחרי המון היסוסים (בעיקר בגלל שאם הוא יישאר להתלבט פה עוד קצת אז עוד מעט השמש תשקע) – הוא מנסה ללכת בניהם,
ממש על קצות האצבעות, אבל זה קשה כי הוא עם סנדלים, הסנדלים של פעם מעור ממש לא גמיש פשוט וגס שחותך את הבשר,
"העלים" כל כך צפופים עד כדי שהוא לא מצליח למצוא מקום לשים את כף הרגל, מאבד את שיווי המשקל והנה הוא ישפשף אחד מהם
ונידמה לו שאחד שוב זז ומתפצח תחת עקביו בדיוק כאשר נושר מעליו עוד אחר מהעץ מסתחרר במהירות ופוגע לו בכתף או אז כל העצים,
הוא כבר בטוח, מתנענעים ברוח שבאה פתאום והלב שלו שולח הודעת חרום למוח על עומס יתר,
הוא פשוט לא יכול יותר ופותח בריצת אמוק מטורפת לעבר הבית של סבתא, לא אכפת לו שעכשיו הוא רומס בכל צעד עשרות מהם תחת כפות רגליו
ופעמיים כמעט נופל ושובר את הראש מרוב תנופה כשלפתע ….הנה.. …………..הוא עבר את העלה האחרון, יצא מבית הקברות שלהם,

עכשיו הוא עולה את המדרגה הנמוכה והיחידה של מרפסת הכניסה, פותח את דלת הרשת נגד זבובים
שבכלל מלאה חורים ומיד אחריה את דלת העץ החורקת בצבע לבן מתקלף ועובר חדר חדר והזמן כמו נעצר
…כל החדרים מלאים אבק באוויר …הוא כבר לא שומע את צעדיו כי שטיחים פרסיים עבים
שללא ספק לא נשאבו כבר כמה חודשים בולעים כל רחש כלא היה …

הוא סוף סוף מגיע אל חדר השינה של סבתא כדי למצוא אותה שוכבת נינוחה במיטתה מכוסה שמיכה כמעט עד הצוואר..

ומשום מה היא ניראת לו קצת כמו זאב…

אבל הוא עמד שם כבר שעה עכשיו ושום סימן לציוויליזציה אנושית נראה באופק,
הנה הוא עומד כבר שעה ושלושת רבעי ורוחו מתחילה להישבר,
הייאוש מחלחל… אולי לחזור לישוב ולהישאר שם?, אבל…..
כבר כמעט שעתיים תמימות, רגליו החלו להציק לו אך הוא בשלו, הוא יחכה.
….חם, הוא מזיע, לא קל לעמוד 3 שעות במקום עם תיק כבד בלי לזוז…

השמש יוקדת וצידי חולצתו כבר רטובים לגמרי מהזעה הרבה שניגרת מבית שחיו,
לא להתייאש ! ….
4 שעות והוא מתחיל לאבד את התחושה ברגלים…
הרוח השיאה עננים והשמש התכסתה במעטה לבן וצמרירי, עכשיו כבר פחות חם לו
אבל נידמה לו שהספסל כבר לא כל כך כתום…
הוא צמא ובעצם גם קצת רעב – כבר 5 שעות שלא כל ולא שתה דבר,
כן, אן ספק שהספסל הוא צהוב כמו כל הצהוב של החול שמסביב,

…. בעצם חוץ מהשחור אפור משהו של כביש האספלט הסדוק ישן שנמתח
מהאופק, עובר ליד מקום עמידתו זה 6 שעות וממשיך הלאה לעבר אופק הזהה לראשון,
אה, ..ובעצם גם חוץ מהאפור שחור של השמים, כי כבר דיי מחשיך….

הוא מעפעף רק לעיתים רחוקות, רחוקות מאוד,
שפתיו יבשות, הוא לא מגולח ומצחו מלא קמטים…
הוא עומד כבר 7 שעות….
ואז הוא הרגיש את כל נשמתו צורחת מתוך עצמות רגליו והוא נכנע והתיישב
ואז האוטובוס עבר והוא שוב פספס אותו,

בדיוק כמו אתמול…