או ׳גילוי נאות׳ שכזה – אני מכיר את אסף, למדנו יחד בתיכון.. אז רגע.. זה פוסט מכור? לא, להפך,
את חטאי אני מזכיר היום, אסף ואני לא היינו חברים קרובים בתיכון, (..ובכלל דווקא היה זכור לי שהוא טוב בציור), אחרי התיכון כל אחד המשיך לדרכו וכדרכו של עולם, קשר טוב הצלחתי לשמור רק עם כמה חברים בודדים, אסף לצערי לא היה אחד מהם,
קניתי את הספר מסקרנות גרידא אבל אני שמח כל כך שעשיתי זאת

אז ת׳כלס, איך הספר?

טוב, טוב מאוד לטעמי, פתחתי את הספר בשישי בערב והנחתי אותו רק כשסיימתי במוצ״ש, הדמות הראשית בסיפור (שירה) מרגישה אמיתית ומוכרת אבל דווקא באופן מסקרן שמדביק אתכם לעלילה,
שירה, שבאה מבית דתי אבל בוחרת להתגייס לצבא, עוברת חוויה שמוכרת ללא מעט מבני ובנות הכיפות הסרוגות, אבל תהיה מעניינת ומרתקת לא פחות ואולי אפילו יותר לקוראים מהמגזר החילוני,
הסיפור שאולי נשמע מוכר, מפתיע שוב ושוב, כי השיבוץ של שירה בצבא מוביל ליחידה משטרתית החוקרת נעדרים שהתיק שלהם התיישן (ומכאן השם ׳נעדרים קרים׳) ומשלבת את החקירה הבלשית כבסיס שמוביל את ההתרחשויות ואת הגיבורה בנופים מקומות שמות ודמויות שכולן כל כך מוכרות לנו בארץ ובחברה הישראלית מצד אחד ולמרות זאת קשורות ומתחברות לתעלומה בלשית מותחת מצד שני

סוף הסיפור

כמו כל סיפור טוב באמת, חלק מהתעלומות נפתרות אבל חלק גם נשאר פתוח ומשאיר טעם של עוד, כמובן לא אספר פה כדי לא להרוס לכם, רק ממליץ, בפעם הבאה שאתם בסטימצ׳קי/צומת ספרים או כל חנות ספרים אחרת ומחפשים את ה׳פיקס׳ מתח הבא שלכם אצל הרלן קובן, ג׳פרי ארצ׳ר או דיוויד באלדצ׳י וכדו׳, עצרו רגע ונסו את ׳נעדרים קרים׳ של אסף קוגלר, אני לא אתפלא (ומאוד מקווה) אם גם אצלו זה יהפוך לסדרה..

ת'כלס

טוב, אז בואו נדבר תכל'ס – למה שירה? למה דווקא שירה?
הרבה פעמים כשהורים בוחרים שם לילד שנולד הם מקשרים את הבחירה לפרשת השבוע שסמוכה ללידה
או לאירוע או חג שסמוך ללידה וכדומה,
אני אהיה אתכם רגע דוגרי, בחרנו בשם שירה קודם כל פשוט כי הוא מצא חן בעינינו
ועכשיו בעצם, כל מה שאני אומר לכם בדקות הקרובות, זה תכל'ס ניסיון בדיעבד למצוא לזה הקשר, כדי להוכיח שכיוונו לדעת גדולים
בואו נראה ביחד אך אני יוצא מהתסבוכת הזאת עכשיו..

סוגי שירה בתנ"ך

אז איזה סוגי של שירה יש בתנ"ך? שיר השירים הוא שירה של אהבה (״אני לדודי ודודי לי״) ומנגד שירת האזינו היא שירה של זיכרון ("עתה כתבו לכם את השירה הזאת – על מה שעתיד לקרות לישראל באחרית הימים")
ולעומתם שירת הים היא שירה של שבח והודיה – על כל הניסים והנפלאות וכו׳ (ויש גם את שירת דבורה – שוב הודיה, שירת דוד ויונתן – אחווה ואהבה וכן הלאה..)
(אז לסיכום זריז יש לנו בגדול 3 סוגים – אהבה זיכרון והודיה – לאו דווקא בסדר הזה)

תזמון זה הכל בחיים

עכשיו מתי בעצם שירה שלנו נולדה? בדיוק בצאת השבת (בחיי! הייתי שם, הסתכלתי על השעון)
ממש אחרי השירים של סעודה השלישית ובדיוק בתפר הזה שבין קודש לחול
ולא סתם מוצאי שבת אלא במוצאי שבת חול המועד של סוכות! – באו נזכר רגע:
רגע אחרי סוכות אנחנו קוראים את "בראשית ברא אלוהים.." ורק רגע לפני סוכות קראנו את "עתה כתבו לכם את השירה הזאת. (האזינו)." (ומיד בשמיני עצרת קוראים את "וזאת הברכה")
כלומר – זהו בדיוק קו התפר בין סוף התורה ותחילתה..
כלומר יש לנו פה גם אלמנט של חיבור, של שירשור, של זיכרון מצד אחד
וגם רגע לפני כל השירים של שמחת תורה,
רגע של שמחה, של הודיה, של אושר על מתנה גדולה והתחלה חדשה
ידוע שישראל אחרי קריעת ים סוף יכלו להודות לאלוהים בקורבנות או בתפילה אבל במקום זה הם פצחו בשירה
כי כשאדם רוצה להגיד תודה ובמקום זה יוצא לו שיר זה בגלל שהשירה באה ממקום פנימי, אמיתי ונעלה יותר
על אחת כמה וכמה בשירה של אהבה כמו שיר השירים, שהוא כולו שיר אהבה נפלא בין עם ישראל לקב"ה

אז לסיכום

לסיכום, שירה פירושה הוא לא זמר או ניגון
שירה הוא השלב שמקשר בין המחשבה לדיבור, היא דבר גבוה, שבא עמוק מבפנים מאהבה אמיתית ורצון כן
כי הרי הדיבור הוא ביטוי של המחשבה אבל התבטאות בשירה יותר גבוה מן הדיבור
ואומרים חז"ל שההבדל בין שיר לשירה הוא ששיר הוא חד פעמי ושירה היא פוריה ואיננה פוסקת לעולם
וככה אנחו מאחלים גם לשירה שלנו, שתפרה ותפיץ אהבה הודיה וקשר (שירשור) בין הדורות ותזכור ותזכיר לנו מי אנחנו

מה אומרים חז"ל על ילד שלישי?

כשבאתי להכין את דבר התורה הזה חיפשתי המון במקורות לראות אם היהדות אומרת איזה משהו על ילד שלישי ואפילו שאלתי את הרב שלי אם ידוע לו משהו והוא ענה לי שמפורסם מה שחז"ל אמרו
שבילד שלישי מתווספים לך במצח עוד שלושה קווים, ובלילה, יורדות לך עוד שלוש שעות ללא שינה..

אם להיות רציניים לרגע, ילד שלישי בהחלט נותן לך פרספקטיבה אחרת על החיים,
הרי ההיגיון אומר שבילד השלישי תהיה כבר מתורגל ועוד יותר אדיש, אבל במקום שלידה נוספת תגרום לכל העסק הזה להראות ליותר מובן מאליו, קורה לפעמים דבר הפוך,
הילד החדש פתאום מאיר את הבית את ההורים ובמיוחד את הילדים הבוגרים לו באור שונה
מה שבלידה הראשונה עבר עלינו בכזאת מהירות שלא היה לנו זמן לחשוב מרוב לחץ והתרגשות, עכשיו חוזר אלינו כשאנחנו כבר בוגרים יותר ורגועים יותר
כדי לקלוט ולהבחין בכל הדברים הקטנים והמרגשים שתינוק חדש מביא איתו לעולם, אחד מהדברים האלה שאנחנו מבחינים בהם עוד יותר עכשיו כשאנחנו בוגרים יותר זה גם המשפחה התומכת שמסביבנו שמתגייסת לעזור לנו שוב ושוב,

וזאת אולי הזדמנות מצוינת להגיד לכם תודה, לכל מי שעזר לנו אז, לכל מי שעזר ועוזר לנו עכשיו (ויעזור -קריצה!), ול-כ-ל מי שבא לפה היום כדי לשמוח איתנו – כולנו אנשים עסוקים ושום דבר מזה לא מובן מאליו אז קודם כל לכם המון המון תודה, על הכל.
אבל באמת מעל להכל, תודה כמובן לתמר, אשתי, 9 חודשים עם כאבי גב בחילות ..ובלי סושי
שבסוף שיוצאת ילדה כזאת יפה ומתוקה כזאת, זה הכי הכי לא מובן מאליו, אז תמר שלי – תודה!

וזהו

אממ וזהו.. יאללה לאכול!
אה כלומר רק נגיד פה כמה פסוקים שנהוג לומר בזבד בת ואז יאללה לאכול:

"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה"
(שיר השירים פרק ב', י"ד),

"מי שברך אמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, מרים הנביאה ואביגיל, ואסתר המלכה בת אביחיל,
הוא יברך את הילדה הנעימה הזאת ויקרא שמה שירה. במזל טוב ובשעת ברכה ויגדלה בבריאות שלום מנוחה, וִיזַכֶּהּ לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה, בבנים זכרים עושר וכבוד דשנים ורעננים ינובון בשיבה,
וכן יהיה רצון ונאמר אמן"

"הרחמן הוא יברך אבי הילדה ואמה, ויזכו לגדלה ולחנכה ולחכמה,
לכבוד ולתפארת לכל עמה, ויהי ה' אלוהים עִמהּ.
הרחמן הוא יברך את הקהילה, אשר ששה לעשות צדקה בגילה
וישלם פעלם כפולה, ויתנם למעלה למעלה.
הרחמן הוא יברך הרכה והעדינה, ויהיו ידיה ולבה לאל אמונה,
ותזכה לראות פני השכינה בשובה לציון ברינה.
הרחמן הוא יגאלנו גאולת עולמים בזכות שומרי בריתו הולכי תמים,
ויבשר בשורות טובות וניחומים לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים.
הרחמן, אשר כונן צעדינו עד הלום, יקדש בנו את שמו אשר בעילוֹם,
ויאר לנו פניו כשמש וכיהלום, בריתו תהיה אתנו – החיים והשלום.

.. אוקיי! עכשיו יאללה לאכול! מזל טוב!

למי שיש באמת המון סבלנות לקרוא את הטקסט המלא, הוא יותר ממוזמן, הטקסט עודנו נמצא בדיוק איפה שהשארתי אותו כלומר
שם באתר 'fresh' (זהירות! טקסט ארוך וחופר.. כזה הייתי..) ולמי שמתעצל אספר פה בקצרה שכתבתי שם על סיטואציה שמוכרת לרווקים רבים מאיתנו אבל מעטים מדברים עליה באופן חופשי והיא – תלאותיו של בחור (דתי) שמואס בבדידות אבל מצבו היומיומי (עומס לימודים שכירות עבודה דת נסיעות וכל מיני צרות אחרות) לא מאפשרים לו כמעט לצאת לדייטים וגם אתרי הכריות הכזיבו, מה הוא יעשה? מה אתם הייתם עושים?

בשבועיים הראשונים לאחר פרסום אותו טקסט נראה שהמטרה שלשמה פרסמתי אותו שם נכשלה, נכון, אומנם קבלתי המון תגובות עידוד והזדהות יחד עם גם כמה הצעות לבליינדייטים אבל בשורה התחתונה המצב לכאורה נשאר בדיוק אותו הדבר,
אבל, זה גרם לי לחשוב, מה הצעד הבא? החלטתי להסתכל על הדברים באופן חיובי, כלומר: הפנייה שלי התקבלה על יד קוראים וקוראות בהבנה רבה אלא שקהל היעד שלי (שהוא דתי יותר) פשוט לא נמצא בתוכם (..או ליתר דיוק 'בתוכן')

לכן העברתי את הטקסט לאחד מהפורומים לסינגלים באתר 'כיפה' וגם שם קבלתי המון פידבק חיובי, אבל את האחת והיחידה? עדיין לא…
בינתיים עבר כבר חודש, התחלתי להיפגש ולהכיר מקרוב חלק מחברי אותו פורום, אחד מהם, איש יקר שלא אפרסם את שמו, שכנע אותי יחד עם עוד כמה ידידות שלו (שלא הכירו ואפילו קצת סלדו מהפורום הזה) להגיע לטיול שהפורום ארגן (ולטענתו ממש לא מתוך מטרה לשדך בנינו),

נכון לרגע פרסום פוסט זה תמר ואני כבר כ 3 שנים ביחד וחוגגים בדיוק היום 2 שנות נישואין!,
..אם נחזור רגע שוב לימים בהם רק הכרנו, אני יודע לומר לכם שהקשר בנינו התהדק רק אחרי שהיא גלשה וקראה טקסטים שפרסמתי באתר שלי (גילגולו הקודם של בלוג זה),
אבל אם תשאלו אותנו אך הכרנו כמובן ששנינו נגיד "אה..נפגשנו בטיול!.."

מוקדש לתמר

על מה בדיוק אני מדבר?
לאחרונה נכתבו ברשת כמה פוסטים מעולים שעוסקים בצד אחר של החשיפה האישית באינטרנט
המומלץ ביותר שבהם הוא של ד"ר ירדן לוינסקי

למי שמתעצל ללכת לקרוא שם (וחבל, הפסד שלכם..) אנסה לתמצת את הפוסט הנ"ל
בתקווה שהוא יסלח לי על התמצות הרב.. בקיצור- ירדן מנמק באופן נפלא
שאחת הסיבות האמתיות להצלחה הרבה של ווב 2.0 היא בגלל יכולתה לחקות את ההתנהגות האנושית
או אם נדייק, בגלל שהיא יכולה לספק את הצרכים הבסיסיים שלנו ולהרגיע את הדחפים שלנו – היא מצליחה כל כך.

הצורך הבסיסי שהווב 2.0 עונה עליו ושמתבטא בהתקשרות ושיתוף מצד אחד
וגובל בחשיפה אישית קיצונית/נרקיסיזם בצד השני,
מופיע בכל האתרים החברתיים השונים בפריחה והתרבות של כל אותם בלוגים אישיים,
או אתרי וידאו כמו פליקס ו youtube שאליהם מעלים אנשים סרטונים פרטיים,
כמו גם רשתות חברתיות כמו facebook שמדווחת לחברים שלך ברשת על כל שינוי בפרופיל שלך,
אתרי שיתוף תמונות בהן רגע אחרי שצילמת זה כבר ברשת לעיני כל העולם הרחב וכן הלאה..

לכאורה זה אנושי, בסיסי, לשתף, לקבל פידבק, להיחשף לחפש אהבה ותגובה,
הקידמה הטכנולוגית פשוט מאפשרת לנו לספק את אותם דחפים שתמיד היו שם גם לפני הופעתה
אבל רק הרבה יותר בקלות,
ירדן מכנה את הדחפים האלה אנושיים ומסכם שהווב 2.0 פשוט עוזרת לנו להיות יותר אנושיים
ולכאורה באמת מה רע בכך?

ובכל זאת.. האם אין שום צורך שנדאג לגבי הכיוון החברתי נורמטיבי שהמגמה הזאת דוחפת/נדחפת?
האם הבחירה להשתמש במילה 'אנושי' היא לא סלחנית מידי כאשר אחד הדברים הבולטים ביותר
מהטקסטים והתכנים שמעלים צעירים מסוימים לרשת הוא שהולך וגדל לנו כאן דור נרקיסיסטי ורדוד יותר?

האם אני נגד ווב 2.0 וקידמה, קישור ושיתוף?- לא, ברור שלא אפילו להפך
האם אני בעד צנזור האינטרנט?- לא ולא תודה
האם הפוסל במומו פוסל?- אני יכול נסות להכחיש אבל בשביל לחסוך מכם בואו פשוט נדלג על הקטע הזה

אז מה כן?
כן צריך להבין ולהכניס לתודעה שלא כל מה שטבעי הוא טוב
כל דחף אנושי, לגיטימי והכרחי ככל שיהיה, יכול להפך למזיק כאשר הוא בא יתר על המידה
צעירים רבים מפגינים אבדן מופרז של המושג פרטיות ואינטימיות בכל מה שקשור בחייהם ושיתוף ברשת
אבדן מוגזם של אינטימיות לא יכול לאפשר מערכת יחסים חברתיים בריאה, זה פשוט מאוד,
ואם מדובר לא בבודדים אלא בקבוצה הולכת וגדלה, הרי שהם משליכים אחד לעל השני ומעצימים את התופעה.

למרות הכל, גם אני חייב להודות שקשה להיפרד מהשימוש במילה 'אנושי' לתיאור הדחפים הטבעיים הללו,
אמת ויציב
אבל השאלה שעכשיו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא
האם הדחפים האנושיים שלנו הם היעד
או שמא הם אמורים להיות רק נקודת פתיחה למשהו טוב יותר?

ואולי
אני מחבק אותך המון
כי לפעמים גם כשאת כאן לידי
אני מרגיש רחוק מאוד
והחיבוק מחזיר אותך אלי
..לפחות לכמה שניות

תנו לי בחורה שאוהבת בדיוק את אותה מוזיקה שאני אוהב ואפילו בלי שראיתי אותה מעולם אני מציע לה הצעת נישואין כאן מייד במקום!

מהי מוזיקה?
…במילון רשום ואני מצטט “..אומנות הצירופים ההרמוניים של צלילים המצטרפים למנגינות…”
אי אפשר לומר שזה לא נכון אבל תסכימו איתי שמשהו פה מאוד חסר,
וההגדרה באנציקלופדיה (כוללת ביטויים כמו “משקל, טמפו, ספרה, ריתמוס” ושאר מרעין בישין) ..תרשו לחסוך ממכם, אפילו עוד יותר משעממת..
הרי לפעמים כשאת/ה שומע את האח הקטן שלך עונה לבריון שבא להרביץ לו מכות בגן, בדיוק את מה שלימדת אותו, זה גם נישמע “כמו מוזיקה לאוזניים”,
אז מה זו באמת מוזיקה?

הנה אולי זווית אחרת כמו שאני מבין (ומתנצל מראש על הפלצנות):
מוזיקה היא המנגינה של הנשמה, ההשתקפות של הנפש או בקיצור – היא הדבר הכי רוחני בנמצא שבו זמנית הוא גם אינו בהכרח דתי,
ניתן בנקל להבין, גם באופן שהוא רק אינטואיטיבי, שדיבור וקול מתקשרים לרוח ואינטלקט
והמוזיקה, לפיכך, מרוב הבחינות, תהיה תמיד העידית שבהם.

למה רבים אחרים מעדיפים מוזיקה ברקע של מקום עבודתם, למה כמעט לכל הזוגות יש את השיר שלהם ( ב- ה’ הידיעה) שגורם לעיניהם להצטעף כשהם שומעים אותו,
למה בסרטים קטעי האקשן יהיו לרוב מלווים במוזיקה קצבית וקטעי רומנטיקה במוזיקה עדינה והסרטים יאבדו לפחות חצי מהכיף אם יחתכו מהם את פס הקול,
למה במקומות המתנה שמים לנו מוזיקה קלאסית ולמה לפעמים רק בשקט מוחלט אנחנו מצליחים להתרכז?.

יצא לכם פעם לשיר בקול רם שיר בלי להתבייש? למעט אותם פעמים בהם הייתם מתחת למים במקלחת או ליד המדורה עם גיטרה וחברים?
…יתכן ומעולם לא אבל מי מכם שזה כן קרה לו, נסו להיזכר, היכן זה קרה?,
אם תצרפו את כל אותם פעמים, תראו שלרוב זה היה כשהייתם בדרך כלשהי לבד, לבד בחדר או אולי בבית ריק,
האם זה היה לבד אך ורק בגלל שאתם מתביישים לשיר בפני אחרים או בגלל משהו אחר.. יותר..? משהו פנימי שבוקע ורוצה לצאת החוצה?
ואתם שהייתם בבית לבד ולא שרתם, אבל בכל זאת – הדלקתם את הרדיו או שמתם איזה דיסק במערכת, למה?
למה לפעמים כשאנחנו לבד דווקא אז במיוחד יש לנו צורך בפס קול שיעטוף אותנו?
למה אנחנו, לפעמים אפילו באופן בלתי מודע, אבל דווקא כשאנחנו לבד, מתחילים לפזם לעצמנו משהו..או לשים אוזניות?

…כי מוזיקה היא מזון רוחני, שלנו, של כולנו
לכל אחד יש את הניגון הזה שלה ושלו, שמתנגן הכי עמוק בפנים אצלה או אצלו
ולכולנו יש עמוק בפנים את הנסיך/נסיכה הזה/זאת שכלואים בגוף של צפרדע, סובלים בשקט את כל היומיום וחיים מהשאריות של הניגון הזה
שהוא הדבר הכי קרוב למה שהם ניזונו ממנו פעם, לפני שנכלאו אצלנו…וכשלשני אנשים יש את אותו ניגון שם בפנים, הם מתאימים גם ברבדים האחרים.

..וזאת בעיני מוזיקה*.

..ובקשר להצהרה בה פתחתי אז, אממ.. אה….אני עדין רווק ויש..**

* ראוי לציין שמאמר זה נכתב ברובו בחדר סגור בדממה כמעט מוחלטת ללא מוזיקה כלל (אם כי חלקים נרחבים ממנו נהגו במקומות מאוד רועשים..)

** …הי! איפה כולם? לאן אתן הולכות?, אני דווקא אוהב לשטוף כלים ומכין לגמרי בעצמי סלט ו.. , הי! ..שו.. שומר! תעצור אותן!, חכו לי!!…

מוקדש לתמר.