רכבת

תמיד לנסיעות ארוכות, אני חייב לקחת איתי דיסק או קלטת

חייב מוזיקה שתשתיק את המחשבות או אולי כדי שתהווה תחליף בחסרונם –  רק שלא יהיה וואקום, פשוט אסור שיהיה שקט!, שקט יהיה פשוט בלתי נסבל, כמעט לא בגדר אופציה

...חוץ מפעמים מאוד מסוימות ועכשיו זאת בדיוק עוד אחת שכזאת,

חזרה הביתה מהדרום חסר הלחות אל אזור המרכז המיוזע ,הנה, כאילו רק במקרה המקום הפנוי היחידי שמצאתי ברכבת היה דווקא של כסא לא זוגי אלא בודד

ובנוסף על כך- נגד כיוון הנסיעה,

דווקא עם הפנים על מה שכבר חלף ולא על מה שעוד יבוא, כסא שמכריח אותך לחשוב על העבר שזה עתה עזבת.. כסא שגורם לי עכשיו להתפתל..

אז מה כבר אפשר לעשות? רחמים עצמיים חמימים...עצובים מרירים מתוקים שכאלה, כל כך קל ומפתה לשקוע ולהתעטף בתוכם כמו שמיכה חמה..

אבל גם קשה, בכלל לא נעים להודות, להכיר בזה שעוד פרק בחיי הסתיים והפעם זה באמת, הפעם זה לתמיד..

כל השנים האלה, כה רבות, של התנדנדות בין תקווה לייאוש, בין ידידות התאהבות חוסר הדדיות ובדידות..

ובכל זאת דיי ברור עכשיו פתאום שגם אם אי פעם אעשה שוב את הדרך הזאת אליה בחזרה, מתל אביב לבאר שבע, הכיוון ההפוך מהכיוון הנסיעה שלי עכשיו, כדי לפגוש אותה שוב

(ואני הרי אעשה זאת ובטח הרבה יותר מפעם אחת, אני הרי מכיר את עצמי) אז סוף סוף זה כבר יהיה בתור.. בתור סתם! עצמי, פשוט אני, באמת בתור סתם ידיד...

אבל.. מצד שני, את כל זה, בדיוק בדיוק את כל מה שרשמתי פה עכשיו,

אמרתי לעצמי גם בפעם שעברה..

J  דורון.