כשחושבים על זה – רוב הלילות הלבנים באים
אחרי,צחוק הגורל,
ימים שחורים... ובדיוק כזאת הייתה גם אותה פעם
בחדר הקטן,
עשרות שעות מתות אינסופיות שמלאתי בעיקר בכתיבה
סהרורית משהו
תוך כדי כרסום מציות יבשות...
בטוח גם את מרגישה אותו הדבר, נכון? אומנם אולי
רק יותר בתת מודע מאשר
במודע אבל ודאי את אותו הדבר, את זה שברגע
מסוים תגיע השעה,
הדקה שבה ייגש אלינו משהו כמעט בהפתעה, ככה
מאחורה, ייגע לנו בעדינות
בכתף ימין וכשנסתובב יאמר לנו בפנים קצת עצובות
קצת חמימות
–"זהו, את/ה יכול/ה ללכת,זה כבר
ניגמר..אה.. לפני רבע שעה"
ואז
זה יציף מכל כיוון, בהתחלה רק כמו מרק חם וטוב
שיורד בגרון לאט לאט לבטן
ואח"כ (-כשיתבהרו במלוא הצלילות היכולות
הגלומות בסטאטוס החדש)
–כמו
גלים גלים של ים הולך וסוער עד כדי, לפעמים, כמעט
אקסטאזה – הסם שבחופשיות!,
אבל בעצם זה דיי סובייקטיבי, לפעמים זה פשוט
מתבטא בסתם חיוך מסתורי
על פנים עייפות..
אבל עד אז, עד שיגיע אותו הרגע,
עלול לעבור זמן רב ואני עלול להמשיך למלא עוד
אלפי דפים (כמו זה ממש)
בעוד מיליון זיוני (סליחה) שכל שכאלה ולגרום
לכל מי שיקרא אותם לחשוב
שאני תימהוני מטורף!...וזה אומנם נכון לגמרי
אבל בכל זאת, לא הייתי
רוצה שזה יתפרסם, אחרי הכל, זה עלול לפגוע
במוניטין שלי...