180 פאונד (לחודש, יותר מבאיזור הזול, כדי לחיות בדירה באזור שקרוב, יחסית, לבית הכנסת)

בזמן פרסום שורות אלה קרוב לוודאי שכבר אהיה על המטוס
(או איפשהו באזור שלו..) והפוסט הזה פורסם בעזרת
אפשרות הפרסום עתידי בוורדפרס עליה הסבירה אח"י דקר,
תודה!

…זה תמיד אותו סיפור,
יושבת מולי בחורה יפה ואני,
אני פשוט לא מסוגל לעשות כלום, אם אני אפנה אליה אולי יקרה משהו,
אולי אפילו סטירה בפנים אבל לעזאזל לפחות שכבר יקרה משהו!
היא הרי עולם ומלואו ! כל אדם הוא הרי עולם ומלואו ועם פנים כאלה היא בטח בנאדם מדהים..
אבל אני פשוט לא מסוגל..
..רק כתבתי את השורה הזאת והיא קמה לרדת..
הגיעה התחנה שלה.. הרכבת מאטה והנה היא יורדת…

…כל פעם בדיוק אותו הדבר…

..לפעמים זה כל כך חמור עד שאני מוצא את עצמי מפספס בכוונה את האוטובוס
רק כדי שאהיה מוכרח ללכת ברגל ואוכל להרגיש קצת את הרחובות….
בין לבין תמיד אהיה בחלל סגור מרוכז במושא כלשהו, לא רחב במיוחד, לא רחוב במיוחד, לא עירוני בכלל
כל כך הרבה זמן, אולי שליש מהחיים אנחנו תמיד בדרך לאיזשהו מקום

אז איך זה שדווקא שם, במפגש הקצר שלי עם העיר, אני הכי רפוי,
כל כך נבול,
אך יכול להיות, אפילו אם זה רק לפעמים,
שדווקא באוטובוס אהיה ישוב, עם מבט מזוגג,
שקוע לחלוטין בתוך עצמי.

..אם אתם יכולים להרשות לעצמכם – לעולם אל תיסעו באותה דרך פעמיים…

ואם כבר אני כמעט לא עושה כושר אז לפחות משהו מלמעלה דואג לי שאני לא אתנוון לחלוטין,
רץ מטורף עם תיקים מתנופפים נואשות אחרי האוטובוס,
מקווה אולי לתפוס את תשומת לב הנהג, לפעמים מצליח לפעמים לא,
עולה, מתנשף, יושב? ..לא! עומד!, כמעט תמיד עומד,
כי 66 זה לא סתם קו – זה הקו הכי סתם!.. כל הקלישאות שתעלו בדמיונכם על אוטובוס – מרוכזות להם במקום אחד
…טוב נו… אוקיי.. ברור שזה לא הקו היחידי שמזיעים פקקים חם צפוף ועומדים
אבל תסכימו איתי שלא בכל קו, כן יצא לכם לשמוע, בכל יום רגיל, דו-שיח כזה מוזר בעליל….
איפה הפסקתי? אה כן.. עולה, מתנשף, עומד ואז ממש ממולי, זה מתחיל..

– " זה 66 ? "
– " ..תלוי…"
– " לא אתה מבין?, כי יש פה גם קו 166 .."
– " תלוי אם היא עדין אוהבת אותי.."
– "..ואני לא בטוח שראיתי טוב את המספר כשעליתי.."
– "..כלומר.. בטוח שהיא כבר לא ואנחנו רק ידידים.."
– "זה יכול להיות מאוד מבלבל 'תה מבין? 66 ו – 166 .."
– "ולכן זה סתם יבלבל אם אני יתקשר אליה אבל.."
– "ולכן אני רק שואל כדי להיות בטוח.. אז זה 66 ..כן ? "
– "צודק! כן! מצד שני באמת יכול להיות שהיא עדין גם חושבת עלי.."
– "..אבל אתה בטוח?.. ה 1 הזה לא תמיד רואים אותו ככה בפינה"
– "..לא לא.. מה פתאום אין לה אף 1 אחר.."
– ".. זה מזל.. כבר הייתי בטוח שעליתי על 166 .."
– "..אבל מה אם היא לא סיפרה לי…"
– "..כי 166 נוסע בכלל בכלל אחרת 'תה מבין?"
– "….אין לי אחרת מבלעדיה.."
– "..אז אתה חושב שכדאי שאני ארד וייקח קו אחר?"
– "..לא! אני לא מסוגל לעזוב אותה.."
– "….צ'מע.. בנסיעות צריך לקחת החלטות, או שאתה עולה על הקו הנכון או שאתה הולך לאיבוד.."
– "………..מה? אתה אומר לי שאני בכיוון הלא נכון"
– "..תלוי.."-"..תלוי במה?"
– "..אם זה 66 או 166.."

.. וכך זה נימשך..
אין לי מושג איך השיחה בניהם הסתיימה, בשלב מסוים לצערי, הייתי חייב לרדת..
אני עדיין מא��ר ועוד יום רגיל מתחיל..

וזאת לא תחנת אוטובוס שוממת כמו מהיכן שאני מגיע…
אנשים עומדים כל הזמן בתור לדוכן פיס מנסים לעזור למזל למצוא אותם ואם הם לא שם אז הם בתור של קופת הכרטיסים של התאטרון, הצגות!, ובעצם למה לא?,
קצת תרבות!, אבל למה דווקא ליד התחנה שממנה אני נוסע וחוזר כל יום למכללה והביתה וחוזר חלילה?, גם אני רוצה לראות הצגות!,
אבל שיעורי הבית קוראים לי והשחקנים בהצגה לא יתנצלו בשבילי מחר מול המרצה..

מוניות שירות אוטובוסים ומונית "ספיישל" כל הזמן באות והולכות בסנכרון ממש לא מושלם למעט העובדה שאף פעם לא יהיה מצב שאף אחד מהם לא נמצא
..ואם בכל זאת משעמם אז אוטובוסים של קבוצות מאורגנות יחסמו את הדרך ונהגים יחד עם הולכי רגל יצאו כדי להחליף בניהם מהלומות שהם,
ברוב המקרים, תודה לאל, רק מילוליות….

מאיפה באים כל העצבים האלה? למה זה מתפרץ? למה ככה?,
אספלט, לחץ, צומת, שחור, רמזור, עמוס, פיח, כאוס, מכוניות, צפוף, רעש ואנשים שבאים והולכים לתחנה
– תלוי לפי השעות ביום, היום בשבוע, החודש בשנה וסיבוב כדור הארץ..
ומשום מה כשאני שם, ביחד או לבד, זה כל כך סתמי, עוד יום, הזמן זז כל כך לאט,
אפשר להרכין את הראש, לפתוח תנ"ך, לומר פעמיים את מזמור קי"ט בתהילים, להרים את הראש וכאילו כלום..
מצחיק… מקום שבו הכול מהול עד בלי די בתנועה ותחלופה מהירות ומחסור בחמצן, דווקא שם לכולנו לפעמים הזמן פשוט נעצר,

כי אתה מחכה לאוטובוס שיבוא והוא שוב לא בא, חוק מרפי המחורבן..
..למרות שבינינו.. זה ממש לא נכון..
הסיבה היחידה שאנחנו מאמינים בו היא בגלל שאת כל הפעמים הכה רבות שבהם חוק מרפי כושל, אותם אנחנו כמובן מיד שוכ��ים
…כי גם אצלי ליד הבית וגם בתחנת האוטובוס הכי הומה בתל אביב – כשהאוטובוס מגיע בזמן – זה נראה לנו הכי מובן מאליו….

תמיד לנסיעות ארוכות, אני חייב לקחת איתי דיסק או קלטת
חייב מוזיקה שתשתיק את המחשבות או אולי כדי שתהווה תחליף בחסרונם – רק שלא יהיה וואקום, פשוט אסור שיהיה שקט!
שקט יהיה פשוט בלתי נסבל, כמעט לא בגדר אופציה
…חוץ מפעמים מאוד מסוימות ועכשיו זאת בדיוק עוד אחת שכזאת,

חזרה הביתה מהדרום חסר הלחות אל אזור המרכז המיוזע, הנה, כאילו רק במקרה המקום הפנוי היחידי שמצאתי ברכבת היה דווקא של כיסא לא זוגי אלא בודד
ובנוסף על כך- נגד כיוון הנסיעה,
דווקא עם הפנים על מה שכבר חלף ולא על מה שעוד יבוא, כיסא שמכריח אותך לחשוב על העבר שזה עתה עזבת.. כיסא שגורם לי עכשיו להתפתל..

אז מה כבר אפשר לעשות? רחמים עצמיים חמימים קרירים מרירים מתוקים שכאלה, כל כך קל ומפתה לשקוע ולהתעטף בתוכם כמו שמיכה מפנקת..
אבל גם קשה, בכלל לא נעים להודות, להכיר בזה שעוד פרק בחיי הסתיים והפעם זה באמת, הפעם זה לתמיד..
כל השנים האלה, כה רבות, של התנדנדות בין תקווה לייאוש, בין ידידות התאהבות חוסר הדדיות ובדידות..
ובכל זאת דיי ברור עכשיו פתאום שגם אם אי פעם אעשה שוב את הדרך ה��את אליה בחזרה, מתל אביב לבאר שבע, הכיוון ההפוך מהכיוון הנסיעה שלי עכשיו, כדי לפגוש אותה שוב
(ואני הרי אעשה זאת ובטח הרבה יותר מפעם אחת, אני הרי מכיר את עצמי) אז סוף סוף זה כבר יהיה בתור.. בתור סתם! עצמי, פשוט אני, באמת בתור סתם ידיד…

אבל.. מצד שני, את כל זה, בדיוק בדיוק את כל מה שרשמתי פה עכשיו,
אמרתי לעצמי גם בפעם שעברה..

זה מוזר כשאני חושב על זה..
בעצם כמעט כל הנסיעות שלי ברכבת הם או לשני החברים ההם מפרדס חנה או לידידה ההיא שליד באר שבע… קצת מצחיק, לא?,
כאילו הם שני ניגודים,
כאילו יש תיאום בין מיקומם הגיאוגרפי למהות שלהם, הם בצפון והיא בדרום…
ואני באמצע מדלג בין שניהם ומעולם לא רואה את שלושתם יחד…

[av_content_slider heading=" columns='1' animation='slide' navigation='no' autoplay='false' interval='5' font_color=" color=" custom_class='my-slider' av_uid='av-hiji2']
[av_content_slide title=" link=" linktarget=" av_uid='av-b27ay']
החבר'ה בפרדס חנה הם כמו בסיס הגבריות – אני בא לשם משחקים כדורסל מדברים על צבא ובנות…
ובעצם גם על כל החיים בכלל אבל גם כשמשתפים לבטים אז לפעמים מצניעים את החולשות ומציגים אותם אחרת…
ושם, אי שם הרחק הרחק בדרום – הנציגות הנשית, היא תמיד תבין וגם תמיד תבריק, תהיה חכמה יותר ממני באותו הדבר שבו אני מתקשה,
תראה הכל פתאום בזוית אחרת שבכלל לא חשבתי עליה ואני אעמוד שם מוקסם.. וגם אם היא לא תמצא פתרון עדיין תביא עימה איזה סוג של מזור

אבל..
אבל היא לא תבין הכל כמו מזווית הראיה הגברית
אבל גם הם לא תמיד רואים את הזווית של הצד האחר
אבל גם מולה יש חולשות שאסור שיצאו! שאני לא מעז לחשוף
אבל גם איתה אני משחק סנוקר
אבל גם הם מראים לי זוויות שלא חשבתי עליהם
אבל גם היא יכולה להיות קשוחה
אבל גם הם נותנים לי כוח ואהבה וחיבוק בטפיחה על השכם כמו שאף ליטוף נשי לעולם לא יוכל לתת
אבל גם היא נוגעת בי כל כך עמוק
אבל הם מעודדים את נפשי ואיתם אני צוחק כמו שמעולם..

אבל

אבל..

אבל לא צריך לבחור בניהם.. אני לא בוחר, אני לא מוותר על אף אחד מהם
אבל.. כנראה שהם אותו הדבר.. רק.. רק כל אחד עם השטיקים והקונצים שלו, כל אחד מדבר בשפה קצת אחרת..
אבל הם אף פעם לא ביחד למרות שהשילוב בניהם ניראה לי לפעמים כמו השלם העגול האחד,
…אולי בגלל זה תמיד כשאני נוסע ברכבת אני מרגיש שזאת רכבת של געגועים,
…כבר שנים.. מנטאלית ופיזית.. מביא לזה קצת מזה ולהפך ..ממשיך לדלג בין שניהם.. צפון לדרום דרום לצפון

..ונידמה לי שהלב שלי שואל אותי..אם לא הגיע הזמן לחזור קצת גם למערב.. או למזרח…
[/av_content_slide]
[/av_content_slider]

– "חייל…חייל, חייל!"
– המ… ..
– "חייל! הי חייל!!.."
– "מ..מ..מה?…"
– קום, קום, נרדמת, הגענו כבר לתחנה האחרונה…"

[av_content_slider heading=" columns='1' animation='slide' navigation='no' autoplay='false' interval='5' font_color=" color=" custom_class='my-slider' av_uid='av-1lk6c']
[av_content_slide title=" link=" linktarget=" av_uid='av-b2kes']

…רגע… לא זכרתי את עצמי מתיישב בספסל האחרון ועוד בפינה,
לא כל כך אופייני לי ומשם באמת ניראה האוטובוס מתחילתו ועד סופו, ריק במיוחד..
עדיין מעורפל משינה חשתי באיטיות מכאיבה את דברי הנהג שוקעים לתודעה
תוך שהוא מתקדם לעברי מקדמת האוטובוס, שוב, מוזר כל כך,
אני לא זוכר אם משהו כזה בכלל קרה לי בעבר…

"יאללה חייל, אני חייב לזוז.." ממשיך הנהג קצת בתרעומת כמעט בתחנונים,
הנה הוא כבר כמעט לידי ממש מוכן לנער אותי במו ידיו, מתעורר,
הודתי לו בזהירות, יורד, לוקח את התיקים,
מנסה להתאושש איפה אני ואך לעזאזל הגעתי לפה בכלל, הכל ניראה כל כך מוכר אבל..
…פטישים בראש ולחץ בעיניים.. כושל על המדרכה,
אם אלך בכיוון מסוים בטח אראה משהו וזה יחזור אלי ..אבל דווקא האתמול חוזר

אני כמעט נתקל במשהי שעוברת מולי תוקעת מבט חשדני וחטוף ונחפזת הלאה,
אני בכלל לא רואה אותה כי האתמול מסתיר לי את הדרך מכל כיוון,
האף מריח ריחות עזים של מקום אחר לגמרי,
הולך לאורך רציפי האוטובוסים בן קבוצות האנשים,
תיק על הגב ועוד שני תיקים עמוסים בידיים
נידמה שכבר מרגישים את החורף בדרך והכל טיפה אפלולי.. האם גם אני 'בדרך אל'
או שאני בעצם חוזר?,
אבל אני תמיד באיזה מסלול..לאן?

ושוב האתמול תוקף

אתמול לא הייתי שם לבד, צל ואור שטפו את הקירות לחליפין
הקווים זזו גבולות השתנו קיץ וחורף פולשים ונאבקים, כאילו גם הריבועים שמחלקים את המפה גם מחליקים מעליה
ציפורים נודדות שינו את נתיבם משקעים זעו ורוחות סערו,
עלים הסתחררו בערמות אדירות נישאו באוויר גלי דשא נעו כמו נהר,
כל אחד לקח את הטיפוס הרע שלו ושיחק אותו עד הקצה,
שם, במקום הכל כך שומם התחיל הכל רוחש, אחרי שבוע שלם של דממה האוויר היה חי משהו עמד להתרחש,
הכל כמו נדד קדימה, כל הטבע חלף לידינו מלטף לפרידה משתפשף ומחכך את עמודי הבטון והכבישים השחורים
שרק הם נשארו נטועים פשוט שתולים במקום,הם ..ואנחנו

השער החלוד והמבנה הצנוע שלידו, משאיות נכנסות ומשאיות יוצאות,
זו הייתה הכניסה לביקורת גבולות אבל של סחורות בלבד,
ימים שלמים של מדבר גדר מאופק לאופק שממה ואן סוף מסמכים תעודות וחותמות…
עד שפתאום איזה כפתור נלחץ…משהו קרה, משהו שלא היה אמור לקרות..

משהו ברצף הזמן אבד לי

איך הגעת משם לכאן?..
[/av_content_slide]
[/av_content_slider]