10 בינואר 2015
אין תגובות
נמאס לכם מסתם אורז לבן רגיל? המתכון הזה בשבילכם..הבלוג שלי בדרך כלל לא..
אם חיוך אמור לעשות אותך יותר צעיר
למה כשאני מחייך כל הפנים מתמלאות לי בקמטים?
רציתי לספר לך… כשייתי קטן לעיתים קרובות הייתי שוקע בפתאומיות לתוך דמיון כלשהו
כולנו נתקלים במשך חיינו באנשים שונים שחלקם משאירים עלינו רושם יותר מאחרים אבל ברוב המקרים רק מעטים מהאנשים הללו מרשימים
עכשיו כשאנחנו בהריון מתקדם ובהתאם קנינו אוטו גדול יותר, לא מפתיע שעל השולחן בסלון נחו להם בשבת האחרונה אחד ליד
חייב להיות איזון קוסמי בעולם, אחרת איזה הסבר יש לנדודי השינה שלי? כלומר.. בוודאי ישנו שם למעלה מישהו… איזה "אחראי
אני מה שהחבר'ה נוהגים לקרוא לו – דתי.. כן… נראה לי שהגיע הזמן להודות בזה… ולכן במפגשים שלי עם חילונים,
אשתי ואני מנסים בחודשים האחרונים את מזלנו בלונדון, בנוסף לכל הקשיים האחרים שיש לנו בתור זוג יהודי דתי שמנסה להתחיל
היא לא יודעת.. היא הייתה הבן אדם הראשון שאי פעם סיפרתי לו את זה והיא לא יודעת ששחזרתי את הדברים
כבר גליתי אך לעצור את הזמן, אבל להחזיר אותו לאחור? הלוואי שידעתי..
לפני יומיים בערך (אולי יותר אולי פחות..אני כבר לא בטוח) עצר מלכת שעון המחוגים שקנתה לי אשתי במתנה
בעולם מושלם הפוסט הזה היה צריך להכתב בבלוג של תום סלע אבל הייתי באנגליה בסופרמקט של tesco ונתקלתי בשלט הזה
בעכבות שילוב קטלני של נסיעה לחו"ל ושירות מילואים לא אהיה הרבה סביב הבלוג בזמן הקרוב מתנצל מראש.. 🙁 בזמן פרסום
סבתא מספרת על ימי צעירותה שהייתה סוחבת כך וכך סלים כבדים מהשוק ותמיד נכנסת הביתה מהכניסה האחורית כדי שסבא לא
לא פעם קבלו בפני שסגנון הכתיבה שלי קשה לקריאה "לא אכפת לי" התרסתי כנגדם "זה ממילא לא מיועד למי שאין
עד לא ממזמן אבל למשך תקופה די ארוכה המתין בדיוק כאן טקסט לא כל כך קצר לקורא שלו שיבוא ויגאל
לסבתא שלי יש המון סיפורים, המשותף לכולם הוא שהם כמעט תמיד נגמרים במילים "עד שבא היטלר.." …
(בעקבות ימי המילואים האחרונים) סיורים רגליים אפודים + שחפצים = שחפודים גלבים, לילות לבנים, איבוד מנין הימים, לריב עם ערבים
…אני חייב לכתוב משהו כשאני בנסיעה ברכבת, לא משנה מה, פשוט.. פשוט חייב, לא יתכן ככה פשוט נגיד..בממוצע 1/2 שעה
איפה אני והעיר נפגשים? כמעט… רק בדרכים רק במעבר דרכה מיעד אחד אל יעד אחר
גם ביום שיגיע תורי לעמוד מול האלוקים.. גם אז אני אאחר…. ..קרוב לוודאי, משום ששוב, עמדתי יותר מידי זמן מול
ישר כשירדתי מהאוטובוס בפעם הראשונה וראיתי את היונים, כל כך יפות ואצילות, משתכשכות בזרם הביוב הדלוח-מצחין שזורם דרך קבע על
…ואז היא שמה מוזיקה שבמקום ובזמן אחר הייתי כל כך מאושר לשמוע, אבל עכשיו כשהראש שלי מלא בוויכוח הארוך והכל
משהו לא בסדר אצלי בכל מה שקשור לפסח, כל שנה אני יוצא ממנו רק עצבני יותר ובכל זאת איכשהו עד
….זה מוזר כל האידיליה הזאת.. נו של.. גנים ציבוריים.. כל כך הרבה פעמים יוצא לי לחצות גן ציבורי נחפז בדרך
…כבר הרבה שנים שאני עושה סדר בחדר (זה אף פעם לא נגמר…) וכל פעם מוצא את התמונה הזאת מחדש במקום
פחדתי זה לא מילה, אני זוכר, כמעט בכל פעם שהייתי עובר שם, הלב שלי היה מפרפר כל כך כאילו עוד
זה סיפור על גולד- השכן שלי, כמו שאני מכיר אותו פגשתי אותו לראשונה לפני קרוב ל 14 שנים כשעברתי עם
אורית!.. את יודעת שממש עוד מעט אנחנו מכירים בעצם כמעט… 3 שנים! אבל אך הגעתי לזה? אני חושב על זה
(קטע 1 מתוך 3) תמיד לנסיעות ארוכות, אני חייב לקחת איתי דיסק או קלטת חייב מוזיקה שתשתיק את המחשבות או
(קטע שני מתוך 3 – שבת פרידה מבנג'י לפני הנסיעה שלו לארה"ב) זה מוזר כשאני חושב על זה.. בעצם כמעט
כשחושבים על זה – רוב הלילות הלבנים באים אחרי – צחוק הגורל – ימים שחורים… ובדיוק כזאת הייתה גם אותה
פרק ראשון מתוך סיפור בהמשכים – "חייל…חייל, חייל!" – המ… .. – "חייל! הי חייל!!.." – "מ..מ..מה?…" – קום, קום,
האקדח קרץ אליו מפינת השולחן אך הוא עדין היסס, ידיו הבריקו מזיעה, לא! להיפרד מכל הכתיבה, חייו, תהיה החלטה חפוזה
כמעט צוהרים, שמש, שממה, חול… …הוא עמד ליד הספסל החצי שבור בצבע כתום פלסטיק דהוי והעמוד החלוד, הוא עמד שם