או ׳גילוי נאות׳ שכזה – אני מכיר את אסף, למדנו יחד בתיכון.. אז רגע.. זה פוסט מכור? לא, להפך,
את חטאי אני מזכיר היום, אסף ואני לא היינו חברים קרובים בתיכון, (..ובכלל דווקא היה זכור לי שהוא טוב בציור), אחרי התיכון כל אחד המשיך לדרכו וכדרכו של עולם, קשר טוב הצלחתי לשמור רק עם כמה חברים בודדים, אסף לצערי לא היה אחד מהם,
קניתי את הספר מסקרנות גרידא אבל אני שמח כל כך שעשיתי זאת

אז ת׳כלס, איך הספר?

טוב, טוב מאוד לטעמי, פתחתי את הספר בשישי בערב והנחתי אותו רק כשסיימתי במוצ״ש, הדמות הראשית בסיפור (שירה) מרגישה אמיתית ומוכרת אבל דווקא באופן מסקרן שמדביק אתכם לעלילה,
שירה, שבאה מבית דתי אבל בוחרת להתגייס לצבא, עוברת חוויה שמוכרת ללא מעט מבני ובנות הכיפות הסרוגות, אבל תהיה מעניינת ומרתקת לא פחות ואולי אפילו יותר לקוראים מהמגזר החילוני,
הסיפור שאולי נשמע מוכר, מפתיע שוב ושוב, כי השיבוץ של שירה בצבא מוביל ליחידה משטרתית החוקרת נעד��ים שהתיק שלהם התיישן (ומכאן השם ׳נעדרים קרים׳) ומשלבת את החקירה הבלשית כבסיס שמוביל את ההתרחשויות ואת הגיבורה בנופים מקומות שמות ודמויות שכולן כל כך מוכרות לנו בארץ ובחברה הישראלית מצד אחד ולמרות זאת קשורות ומתחברות לתעלומה בלשית מותחת מצד שני

סוף הסיפור

כמו כל סיפור טוב באמת, חלק מהתעלומות נפתרות אבל חלק גם נשאר פתוח ומשאיר טעם של עוד, כמובן לא אספר פה כדי לא להרוס לכם, רק ממליץ, בפעם הבאה שאתם בסטימצ׳קי/צומת ספרים או כל חנות ספרים אחרת ומחפשים את ה׳פיקס׳ מתח הבא שלכם אצל הרלן קובן, ג׳פרי ארצ׳ר או דיוויד באלדצ׳י וכדו׳, עצרו רגע ונסו את ׳נעדרים קרים׳ של אסף קוגלר, אני לא אתפלא (ומאוד מקווה) אם גם אצלו זה יהפוך לסדרה..

תחזיקו חזק.. רגע קל של פיהוק היסטורי – אי שם בשנת 1998, עוד טרום עידן הפייסבוק, התחלתי לראשונה להעלות בצורה מסודרת טקסטים שלי לאינטרנט, ורק מתישהו בשנת 2007 גיליתי את עולם הבלוגים בכלל ואת וורדפרס בפרט כפלטפורמה נוחה לכתיבת וסידור פוסטים בפורמט של בלוג.
מאז כמובן זרמו הרבה טקסטים באוטוסטרדת האינטרנט ומתי שהוא ב 2005 פייסבוק נפתח לקהל הרחב (ולא רק לאוניברסיטאות) אבל כנראה שפחות או יותר רק ב- 2015, לפחות מבחינתי, האיזון בן שיתוף טקסטים אישיים בבלוג לבן שיתוף טקסטים בפייסבוק השתנה והכף הוכרעה לטובת הפייס,
אם בהתחלה בשבילי הבלוג עדיין היה העיקר או לפחות עדיין שימש לטורים ארוכים/רציניים ופייסבוק היה מעין גימיק או מקום לטקסטים קצרים בלבד, לפתע, גם בגלל רמת האינטראקציה הגבוהה שטקסטים קיבלו שם מול חברים וגם בגלל רמת הזמינות (ורמת המחויבות הנמוכה יותר לאיכות הטקסט) נהיה יותר ויותר קל לשגר טקסטים בעיקר לפייסבוק,
אבל כמובן ש"עבירה גוררת עבירה" ועם הזמן גם הרגיש יותר קשה ומופרך לכתוב טקסטים ארוכים בכלל וכך הבלוג התייבש פחות או יותר ונעצר במקום.
הטקסט הזה כאן הוא לא ממש כתב אישום מול פייסבוק אלא סתם תחושת ייאוש של 'יחסינו לאן', כי מה שעוד יותר עצוב בכל הסיפור הזה הוא שגם בפייסבוק אני כבר לא כל כך ניהנה לכתוב,
במשך תקופה ארוכה הבחנתי שהרבה מחברי משתמשים בפייסבוק להתגוששות פוליטית מנומסת יותר או פחות (או פחות מפחות) וזו כמובן זכותם וגם ייתכן שחלק מהם בינתיים כבר נרגעו וחזרו להעלות רק פוסטים של חתולים אבל כך או כך בשנים האחרונות מצאתי את עצמי ממעט להיכנס אפילו לפייסבוק.
גם בזמן האחרון כשכבר יש לי משהו להגיד זה לרוב אנימציה או ציור חדש שעשיתי ואז הוא כבר נשלח אחר כבוד ובזריזות אל חשבון האינסטגרם שלי (ואולי גם לפייס אבל באמצעות שיתוף אוטומטי אגבי),
שוב, זה יותר קינה מאשר האשמה, ואם זו כן האשמה אז זו האשמה עצמית, כי אני ממש לא חושב שפייסבוק הרג את עולם הבלוגים, בסופו של דבר זו מאוד תלוי בבעל הבלוג ובמטרות שהוא רוצה להשיג ובייעוד שהוא מיעד לבלוג שלו, גם בימים אלה אני עדיין עוקב אחרי בלוגים בארץ ובעולם (חלקם של חברים טובים שאני מכיר אישית) שמעלים תוכן חדש על בסיס כמעט יום-יומי ומשגשגים ביותר גם מבחינת איכות החומרים וגם מבחינת כמות העוקבים וכן הלאה.
…אגב, יכולתי גם, עדיין יש לי במגירה לא מעט טיוטות של פוסטים בעיקר בתכנים מקצועיים אבל גם חוויות די מעניינות שקשורות לעבודה שלי בעיצוב, שתכננתי להעלות על בסיס שבועי, אבל איכשהו הדרייב שהיה לי בעבר לשבת ולהשקיע בטקסטים התמוסס

אז מה בשורה התחתונה?

האמת.. אני עוד לא בטוח, אבל הייתי חייב להכיר בזה וגם לפרוק את זה, את הקינה הזאת על גסיסתו של עולם הכתיבה כמו שהכרתי אותו פעם, הייתי חייב לכתוב את זה איפשהו, ואז שנייה לפני שרצתי לרשום את זה בפייסבוק, חשבתי, רגע… עצור .. זה יכול להיות דווקא אחלה פוסט לבלוג..
אז נכון ששנייה אחרי שאני אפבלש את זה כאן, כנראה שאני עדיין ארוץ ואשים לינק לזה בפייסבוק, אבל אולי יש פה גם צוהר לתקווה שאני אצליח שוב לחזור מידי פעם ולכתוב פה כמו בעבר,
נו טוב.. תחזיקו לי אצבעות ולהתראות בבלוג פוסט הבא …שיהיה בטח כנראה רק בעוד שנתיים או משהו כזה אבל בינתיים אני אופטימי  

לא מעט מהויכוחים שיש לי עם חברים בפייסבוק או במציאות, אומנם נובעים מדיעה אישית אבל מתבססים כביכול על מחקרים
לאחרונה שמנו לב שתמיד יהיה לכל אחד מאיתנו מחקר ׳מפוצץ׳ מהאינטרנט שמגבה את הדיעה שלו – והרי כיצד זה ייתכן?
מהסיבה זו נושא עומס המידע (ועומס המידע המוטה) תמיד תיסכל אותי,
אך תסביר למישהו שהעבודה שרשום בכותרת ׳מחקר מדעי׳ ושזה נמצא באינטרנט אינו בהכרח מהווה הוכחה חותכת?
לכן אני רוצה להכיר לכם ספר ..וגם להכריח אתכם לקרוא אותו.. אם הייתי יכול..
נכון.. קשה לכתוב, בלי להשמע נדוש ולעוס, על העומס הנ״ל שיש בימינו מהאינטרנט בלבד ואמצעי התקשורת בכלל,
טחנו את זה כמעט מכל כיוון.. והנה בכל זאת ספר שמביא זווית שהיא לא רק חדשה אלא גם כתובה בצורה מעניינת,

צרפו לרשימת ספרי החובה שלכם

מעבר לעניין שיש בו (כי יש לא מעט ספרי ׳מדע פופלארי׳ מעניינים בשוק) הספר הזה הוא, לעניות דעתי, ספר חובה לכל אדם באשר הוא
כי בדיוק כמו שאי אפשר כבר ללמד ׳גולש חדש׳ מה זה דואר אלקטרוני בלי להזכיר לו באותה נשימה שצריך להזהר מספאם ומכתבי שרשרת
כך גם, בימינו, הכרחי לכל מי שסומך על האינטרנט כמקור מידע, לקבל כלים בסיסיים שהספר ׳חשיבה חדה׳ נותן, כמו לדוגמא כיצד לדעת להבדיל ולסנן בין עובדות יבשות לבין דעות,
בן מחקרים מדעיים לבן פסאודו מדעיים ..וגם כיצד להבין לבד מתי ייתכן מאוד שהם מוטים (גם אם בשוגג)

חשוב לציין שההסברים בספר נוגעים לא רק לעושר המידע שבאינטרנט אלא לחיי היום יום בכלל והם מדגימים הטיות פשוטות (ומסובכות) בהם אנחנו עצמנו נגועים כולנו,
אחרי קריאה בו מבחינים הרבה יותר בקלות כיצד מידי יום אנחנו משלים את עצמנו או נותנים לאחרים להשלות אותנו בגלל האופן שבו מוחנו עובד

מדע שכיף לקרוא

מעל להכל חשוב לי להדגיש שלהבדיל מלא מעט ספרים מדעים אחרים, הספר הזה כתוב בצורה מעניית עם הרבה דוגמאות כיפיות שאפשר גם להתנסות בהם
כאמור בעיני הוא מהווה סוג של ידע בסיסי להתמודדות נכונה עם הצפת המידע המוטה שקיימת בימינו
אני שמח שגילו לי אותו ואני ממליץ עליו בחום לכל אחד (ומי שמכיר אותי יודע שאני לא נוטה להמליץ פה על ספרים או סרטים בכל שני וחמישי..)
מי שרוצה עוד פרטים על הספר הסופר וכמובן גם איפה אפשר לקנות, אפשר למצוא אותם כאן

תיאום ציפיות:

בשלנים מנוסים אולי ייצחקו מרמת הפירוט למתכון כל כך פשוט לאורז אבל במקור כתבתי אותו לעצמי בתקופה שבה עוד לא הבנתי דבר וחצי בבישול
(כדי שלא אשכח תהליך אילתור שעשיתי ונחל מה שנחשב אז מבחינתי – הצלחה מסחררת..)
בכל אופן, אם למישהו שגם בדיוק מתחיל בבישול כמו שאני הייתי אז זה בכל זאת יועיל – אני אשמח
נראה לי שסוד ההצלחה של המתכון הזה היא המינון שלכאורה לא לגמרי הגיוני בין מים לאורז וכמובן בעיקר ההשתוללות עם התבלינים..

חומרים:

שמן טיגון (עדיף זית, אפשר גם קנולה)
2 כוסות אורז פרסי קלסי (+ 3 כוסות מים רותחים)
1 בצל יבש חתוך קטן/בנוני
1 גזר מקולף וחתוך לחתיכות קטנות
1/2 קופסא פטריות שימורים חתוכות קטן/בנוני

שימו לב! לא חובה פטרוזליה! ..זה סתם בשביל הוואסח של הצילום..

תבלינים:

2 כפות מלאות אבקות מרק עוף (אני משתמש לרוב בשל אוסם)
לפי הטעם: מלח + פלפל + אבקת שום טחון + כמון + גריל עוף (לא הרבה אבל גם לא להתבייש)
לפי העין: כורכום (גם בשביל הטעם אבל יותר בשביל הצבע הצהוב אז רצוי לא להגזים)

הכנה:

1. לשים קצת שמן בסיר גדול ולחמם על הלהבה הכי קטנה בכיריים

2. כשהשמן כבר חם אפשר להתחיל לטגן את הבצל החתוך עד שיזהיב קצת
ורק אז להוסיף את הגזר החתוך וגם לתת לו את הזמן טיגון שלו ורק אז את הפטריות עם אותו דגש,
אחר כך את 2 כוסות האורז גם טיפה לתת טיגון בקטנה, במקביל להרתיח מים (ראה/י סעיף הבא)
אם אתם עובדים מהר אפשר לחתוך כל  דבר בזמן שהדבר הקודם נמצא בטיגון, אם אתם פחדנים כמוני תכינו הכול מראש..

3. להרתיח 3 כוסות מים (להשתמש באותו גודל כוס כמו שהשתמשנו באורז) ובסיום הטיגונים להוסיף לסיר,
להביא לרתיחה ביחד עם האורז ולערבב (אם האורז לא ירתח הוא גם לא יתנפח כמו שצריך!)
– אפשר להעביר ללהבה גדולה יותר בכיריים כדי לזרז את הרתיחה

4. תוך כדי הרתיחה אפשר להוסיף את התבלינים ולערבב, כמובן שזה הרבה עניין של טעם,
אני ממליץ להיזהר לא לשים יותר מידי אבל גם ממש לא להתקמצן

5. אחרי שהאורז רתח היטב רצוי להעביר חזרה ללהבה הכי קטנה ולבשל 20 דק' עם מכסה סגור

6. בתום 20 הדק' לכבות את האש ולחכות בסבלנות עוד 20 דק' עם מכסה סגור! לא להציץ!

7. אפשר לפתוח! עדיף לערבב דווקא אם מזלג ולא עם כף בשביל לא 'לשבור' את האורז
רצוי לאכול יחד עם קציצות בשר ברטוב אבל זה טעים לאללה גם ככה לבד

בתיאבון!

קשה להתעלם מעוד ועוד עדויות שמראות שהפייסבוק הוא כמו מוח כוורת, קולקטיב של מחשבות, שחושב פועל וגם מחבק או מעניש "בשם העם",
אבל אני רוצה להצביע אל דווקא על תהליך הפוך, בין כל הקולקטיב מסתתרים גם קבוצות סגורות, או אפילו בודדים, שהפייסבוק, למרות אופיו החברתי לכאורה, הוא בשבילם כר פורה לכל מה שהפוך מדעת הרוב והמרכז השפוי
כבר כתבתי פה בעבר על כך שהרשתות החברתיות מספקת את הדחפים האנושיים שלנו לשתף אם מצד הצורך האנושי הבסיסי לשתף ולקבל בפידבק (ורצוי שיהיה פידבק חיובי) ואם לפעמים מצד צורך נרקסיסטי שלעיתים גורם לצעירים לחשיפה מוגזמת ומסוכנת, אלא שלאחרונה אני נתקל יותר ויותר בסוג חדש של חשיפה והיא של דעות קיצוניות דווקא,
דיעות כאלו שהייתם חושבים שבגלל הליגיטמיות הנמוכה שלהם לכאורה בעליהן היו אמורים להצניע אותם, ואכן גם לא חסר סיפורים על כאלו שלא הצניעו ולדוגמא העלו תמונות של התעללות בעלי חיים וכתגובה הרשת הענישה אותם על זה, במקרים האלה אותו 'קיצון' באופן מובהק היה גאה וחסר מודעות לחלוטין לבעיתיות שבמעשיו,
אני מדבר על אנשים שכן מודעים, שמנצלים את המבניות של פייסבוק כדי לצור לעצמם קבוצה סגורה של yes man -ים,
על אנשים שפייסבוק בעצם מאפשרת להם להתבודד עם המראה שלהם, עם אנשים כמותם, לא משנה כמה הם יוצאי דופן.

למה אני מתכוון?

לסיום:

איפה ה-RSS?

יש בחור מקסים בשם רן סגל, אני רואה בו חבר שלי, הוא בעיני גם אחד מהעצבים הכי מוכשרים שאני מכיר בחיי הקצרים וגם (אם נכנסתם ללינק האחרון אז כבר ראיתם) בר סמכא בנושאי מיתוג,
נידמה לי שאיפשהו בסוף 2010 תחילת 2011 התחלתי לקורא את הבלוג המצוין שלו (זה שבלינק..) ואחד הדברים הראשונים שכמובן עשיתי בתור קורא בלוגים ותיק היה לפנות לרן ולשאול אותו על הבלוג שלו (בערך באותו טון שיאיר לפיד שאל איפה הכסף): "רן איפה הלינק ל- RSS ?"
את הלינק (למרות שהוא עדיין לא שם) מצאתי, בהיותי גיק, די בקלות בכוחות עצמי, אבל כך או כך משם התפתחה בן רן וביני שיחה על התישנותו של פורמט ה'רסס' (תסלחו לי על הגיור המהיר, אין לי כוח להקליד את זה כל פעם באנגלית) והעובדה שהיום אנשים כבר מתעדכנים בעיקר דרך הרשתות חברתיות,
אני זוכר שניסיתי להסביר שהרסס עדיין חי ובועט, הוא רק שינה צורה, עובדה שגם היום ממש, האפליקציות הכי טרנדיות (כמו flipboard) לא היו מתפקדות בלי טכנולוגית הרסס
ושבכל מקרה אנשים שעוקבים אחרי כמות גדולה מאוד של בלוגים ואתרי חדשות (בעיקר עורכי תוכן וכדו' אבל גם אחרים) כן חייבים 'אגרגטור' מסודר יותר (ולא מגזיני כמו אלה שיש לאייפד, אלא "מיושן" כמו  ה'רידר') שירכז עבורם את המידע בצורה מסודרת ונישלטת (או אם להשתמש באבחנה המדויקת שכתב חנן כהן בבלוג שלו: יש שני סוגי אנשים. הסוג הראשון אומר "יש יותר מדי מידע בעולם. אני אתן לרשות החברתיות שלי לסנן אותו בשבילי ולהציף את מה שחשוב. אם לא ראיתי את זה, לא נורא".
,הסוג השני אומר "יש הרבה מידע בעולם. אני צריך חלק מהמידע הזה. אני יודע באיזה ערוצים נמצא המידע הזה ואני לא רוצה לפספס את מה שעובר בערוצים האלה".)
אני זוכר שגם רציתי להראות לו איך הפיד בפייסבוק ממשיך וימשיך לשדר רסס עוד הרבה אחרי שכולנו נמות, אבל ת'כלס זה לא באמת משנה, גם אם כן הייתי "מנצח" בויכוח ההוא, בקרב ללא ספק הפסדתי..
כבר ממזמן הבנתי שהרשתות החברתיות גורמות לשינוי הזה באינטרנט אבל באותו יום בעקבות אותה שיחה נפל לי סופית האסימון שיש סיכוי שגוגל יום אחד, בדיוק כמו שהם הרגו את google sync לבלאקברי מחוסר פופלאריות (שזה אני דווקא יכול להבין), יחליטו יום אחד להרוג גם את  ה- reader (שממנו יותר קשה לי ולרבים אחרים להיפרד..), עכשיו שאני כותב על זה פה (וקצת פולש לתחום המחיה של הבלוג של רן..סליחה!) זה סוג של סגירת מעגל..
הסימנים למוות המתקרב כבר היו שם ממזמן, הפסקת התמיכה והפיתוח הטכנלוגי, אפשרויות השיתוף הפנימית שנעלמה, החלפת כפתור הלייק (שהיה בצורת סמיילי ולא היה אז עוד קשר ללייק העתידי של פייסבוק) בכפתור ה1+ וכן הלאה (וככה מתוך ניסיון לדחוף את הרשת החברתית שלהם הוציאו גוגל את כל האלמנטים החברתיים שהיו ברידר ולמעשה היוו גורם עיקרי בהאצת הגסיסה שלו)

סו פאקינג וואט?

ועכשיו בעצם מתבקשת השאלה: 'סו פאקינג וואט?', גוגל הם חברה כלכלית שרוצה להתמקד במוצרים שיצליחו ויהיו פופלרים, פיר היא עשתה צעד לכאורה הגיוני, לא!? מה כבר קרה? למה שזה יפריע לאדם הקטן?
התשובה מורכבת: אם נתחייס רגע רק ל'גוגל רידר' כמוצר, יתכן שהאדם הקטן שקורא את התכנים שלו נניח רק בפייסבוק, כנראה באמת לא יופרע מזה, יכול להיות שבשלב מסוים בעוד כמה חודשים הוא יגיד: "היי! רמת התכנים בפיד שלי ממש ירדה" ויקלל את האלוגריתם של פייסבוק, או סתם את מארק צוקרברג.. ויכול להיות שלא, כי זה גם תלוי מי החברים שלו, מה הם מציפים לו בפיד ומה רמת התכנים שאליה הוא מצפה, אבל בסופו של דבר רוב התכנים האיכותיים באמת מגיעים מאתה קבוצה של 'עורכי תוכן' שמשתמש בכלים כמו גוגל רידר כדי לעקבו אחרי עשרות אם לא מאות אתרי חדשות ובלוגים ביום ואז לסנן אותם ולהעביר את המובחרים שבהם לקוראים שלהם באתר שלהם ו/או רשת החברתית ולמעשה הם גם אלה, שלמרות היותם מעטים, מייצרים הכי ה��בה תעבורה חיובית ברשת!

כן, כן.. חשוב שתפנימו שחלק גדול מהמומחים ומובילי הדיעה שאליהם אותם פונים ואחריהם אתם סומכים ברדיו בעיתונות ואינטרנט הם דווקא אותם משתמשים קוראי רסס 'מיושנים'! וכשגוגל סוגרת את הרידר מטעמי פופולריות, היא חושבת על כמות ולא על איכות…
נכון, נהר האינטרנט ימשיך לזרום, שדרני רדיו עיתונאים עורכי תוכן גיקים טכנולוגים ואחרים שכן יתמידו, בסוף ימצאו להם תחליף אחר לקורא הרסס האהוב (פה אפשר למצוא כמה הצעות מוצלחות) אבל בהתנהגות הזאת גוגל בעצם גם לא שונה מאותו חלקאי שמרסס את הדבורים בשדה שלו כי חושב שהם מזיקים ולא מבין שהם חלק מאקו סיסטם אחד גדול ולמעשה הוא מחליש את עצמו ואת שאר המערכת כשהוא מחסל אותם
שלא לדבר על זה שאפילו רק מבחינת יחסי ציבור (ויעיד על כך הרעש המטורף שיש עכשיו על הנושא בטוויטר ושאר הבלוגוספירה) אין ספק (שלא כמו החיסול של google buz לדוגמא) שאת גוגל רידר פשוט לא נכון מותגית לסגור, במיוחד בעידן האינטרנט שבו הכל לא יציב וארעי, יחסים ואמון ניבנים לאורך זמן, כשמובילי דיעה שרגילים להמליץ על גוגל לחברים פתאום מגלים שגוגל סוגר להם את הברז לשירות שהם כל כך נשענים עליו (ולא שירות חדש וניסיוני כמו google wave) – אזי האמון הזה מופר, אני כבר לא בטוח שאמליץ לחברים להשתמש לדוגמה ב- 'גוגל דרייב', מנין לי לדעת שעוד כמה זמן גוגל תחליט שגם הוא כבר לא ריווחי לה ותוציא גם ממנו את הפלאג?
אלא אם גוגל תחזור בה מההחלטה בעקבות הרעש התקשורתי, אבל במידה מסוימת הנזק כבר נעשה.

תופעות לוואי

..במאמר מוסגר – סייד אפקט ענקי נוסף לסגירת גוגל רידר: גם לא מעט בלוגים יאבדו את עשרות ומאות קוראים נאמנים שעכשיו ניתק מהם ערוץ העידכונים הישיר של הבלוג ופשוט יגוועו בעקבות מהלך הזה.. למה? כי הרבה מהקוראים יתיאשו ולא יעברו לקורא רסס חדש, קוראים חדשים יותר בוודאי גם לא ינסו את פרומט הרסס וכעת נותרנו בעצם רק עם הרשמה לעמוד יעודי שבעל הבלוג צריך לצור לעצמו בפייסבוק ואז לקוות שיצליח ל��רום לכולם לעשות לו שם לייק 'מחדש' ושפירסומים שלו שם יצופו מספיק גבוה בפיד חדשות הפייסבוק של הנרשמים (כלומר במקום דחיפת עדכון אוטומטית ברסס של הבלוג צריך עכשיו פרסום כפול גם בבלוג וגם בפייסבוק בעמוד נפרד מעמוד פרופיל המשתמש של הבלוגר בפייסבוק איזה טירטור..ואז גם להתפלל לאלוהי צוקרברג שיפלה אותנו לטובה).. תודה לכם גוגל שהרגתם את הערוץ הישיר המושלם בין כל בלוגר באשר הוא לקהל הקוראים שלו.. נכון הקוראים האדוקים כן ישארו בקורא רסס אחר או בעדכונים באימייל או כן בפייסבוק ובכל זאת, הנזק כבד ביותר.

בשורה התחתונה, לאן הלאה מכאן?

אולי תשאלו: "נו שויין.. זה רק מוצר אחד של גוגל.. זה לא באמת ישפיע עליהם.." האמת, בגדול, נכון!
אבל השאלה האמיתית היא: לאן גוגל ממשיכה את דרכה, ייתכן שזה רק ארוע חד פעמי, ואם כן אז אני מסכים שהוא נסלח
גם יתכן ייתכן גם שבמבט לטווח הארוך, הצדק איתם כי אחרי הכל הם חברה שצריכה להרוויח כלכלית ולכן לפעמים צריכה לוותר על פיתוח מוצרים שלדעתם לא מספיק רווחיים ו/או מעולים לטובת כאלה שהם כן או שהם טובים יותר (אני זוכר שבעבר מאוד התאכזבתי מחוסר הפיתוח של 'גוגל בוקמרקס' אבל בסופו של דבר גוגל יצרו את דפדפן כרום שבתוצרתו הנוכחית מסנכרן למשתמשים שלו כמובן גם בוקמרקס אבל עוד מיליון דברים אחרים ובעצם מייתר את המוצר הישן וטוב שכך)
אבל אם לא וזהו אכן מהלך שיטחי ללא עומק שבאמת הולך לאפיין את גוגל ויחזור לעיתים קרובות מדי אז לא אתפלא אם מה שקורה לגוגל עכשיו הוא בדיוק מה שקרה ל- AOL הענקית של שנות ה-90…

אז השאלה היא האם אך ורק פופולאריות הינחתה את גוגל בהמלך של הריגת ה Reader שלהם או היגיון יותר עמוק שמתייחס לעוד אלמנטים כמו תחלופת טכנולוגיה והעברת משאבים לטובת אלטנטיבות מוצלחות יותר? ימים יגידו..
אם צלחתם את הפוסט הזה עד לסופו, אני מאוד גאה בכם ורצה להודות לכם על שקראתם, בתקווה שנהנתם
קוראים לי דורון ואת הפוסט הזה לא הייתי מצליח לכתוב אלמלא הייתי משתמש קבוע של קורא רסס כמו 'גוגל רידר'..

,

הקדמה

אחלוק אתכם הפעם את שניים מהטריקים האהובים עלי ביותר, מבטיח לכם, ברגע שתתחילו עם זה, יהיה לכם מאוד קשה להפסיק, מה שיפה בהם הוא שמאוד קל ליישם אותם במהירות בזק, התוצאה שלהם לא ניתנת להתעלמות והם גם לגמרי הפיכים (כמובן בתנאי שאתם יודעים איך..),
מוכנים? קדימה!

טריק ראשון

שלב ראשון: מחכים לשעת כושר, אנחנו צריכים שהקורבן התמים ישאיר את המק-פרו שלו ללא השגחה, הוא יצא לשירותים? קפץ לסיג��יה? אפילו הלך רק שנייה לחדר אחר? זה כל מה שצריך
שלב שני: נצלו את ההזדמנות ורוצו לעמדה שלו וליחצו על שילוב המקשים הבא:
Ctrl-Option-Command-8 (לטובת התקציבאיות שעובדות על PC ורוצות להתנקם בארט ששוב פעם לא הכין להם את הבריף בזמן, מצ"ב תמונה של שילוב המקשים הנ"ל)

שלב שלישי: רוצו מהר חזרה לעמדה שלכם, המשיכו לעבוד כאילו הכל כרגיל והשתדלו לא להקרע מצחוק כשהקורבן חוזר ומוצא שהצבעים של המסך שלו התהפכו לחלוטין! לא משנה אם הוא יעשה ריסטרט למחשב או יחליף מסך, מוההההההה!

(לא עובד לכם? אם מותקנת במחשב מערכת 10.8 החדשה, שילוב המקשים הוא: Command+Option+F5 ומהחלון שקופץ בוחרים באופציה invert וכמובן סוגרים את החלון כדי העלים את הראיות..)
לפני סיום: אל תהיו נבלות! בשלב שבו הוא מתחיל למרוט שערות ולבעוט במחשב גלו לו את הפתרון (לחיצה שנייה על קיצור המקלדת הנ"ל מחזירה את המצב לקדמותו)

הטריק השני

אז עכשיו שהארט כבר מכיר את טריק הפיכת צבעי המסך, מחייך לעצמו זחוח במחשבה שהוא חסין..
זה בדיוק הזמן לעצבן אותו שוב עם הטריק השני!
שלב ראשון: זהה כמובן לשלב הראשון של הטריק הקודם
שלב שני: הפעם נשתמש בקיצור המקלדת המוכר Command+shift+3 לצילום המסך,
בתור ברירת מחדל הצילום מסך שיצרתם כרגע יישמר על הדסקטופ, לכו לדסקטופ ופתחו את התמונה בעזרת תוכנת ה preview והגדירו אותה להציג את התמונה במסך מלא
שלב שלישי: זהה כמובן לשלב השלישי של הטריק הקודם (כולל ה-"מוההההה!")..רק שהפעם הקורבן שלנו לא מבין למה לעזאזל העכבר שלו לא עובד?!
לפני סיום: כדאי לשים לב את מי אתם מעצבנים, הם עוד עלולים להחליט להחזיר לכם…

יאללה, נסו ותיהנו!

בפוסט הבא שלי נדבר על הדרך המומלצת לחרפן את מחשב ה pc של התקצביאית השנואה שלכם, אממ… כלומר, אם אני אשרוד עד הפוסט הבא

שלכם
דורון

(תודה למעין.ק, נדב.צ, ורומן.ג על שיתוף הפעולה!)

ת'כלס

טוב, אז בואו נדבר תכל'ס – למה שירה? למה דווקא שירה?
הרבה פעמים כשהורים בוחרים שם לילד שנולד הם מקשרים את הבחירה לפרשת השבוע שסמוכה ללידה
או לאירוע או חג שסמוך ללידה וכדומה,
אני אהיה אתכם רגע דוגרי, בחרנו בשם שירה קודם כל פשוט כי הוא מצא חן בעינינו
ועכשיו בעצם, כל מה שאני אומר לכם בדקות הקרובות, זה תכל'ס ניסיון בדיעבד למצוא לזה הקשר, כדי להוכיח שכיוונו לדעת גדולים
בואו נראה ביחד אך אני יוצא מהתסבוכת הזאת עכשיו..

סוגי שירה בתנ"ך

אז איזה סוגי של שירה יש בתנ"ך? שיר השירים הוא שירה של אהבה (״אני לדודי ודודי לי״) ומנגד שירת האזינו היא שירה של זיכרון ("עתה כתבו לכם את השירה הזאת – על מה שעתיד לקרות לישראל באחרית הימים")
ולעומתם שירת הים היא שירה של שבח והודיה – על כל הניסים והנפלאות וכו׳ (ויש גם את שירת דבורה – שוב הודיה, שירת דוד ויונתן – אחווה ואהבה וכן הלאה..)
(אז לסיכום זריז יש לנו בגדול 3 סוגים – אהבה זיכרון והודיה – לאו דווקא בסדר הזה)

תזמון זה הכל בחיים

עכשיו מתי בעצם שירה שלנו נולדה? בדיוק בצאת השבת (בחיי! הייתי שם, הסתכלתי על השעון)
ממש אחרי השירים של סעודה השלישית ובדיוק בתפר הזה שבין קודש לחול
ולא סתם מוצאי שבת אלא במוצאי שבת חול המועד של סוכות! – באו נזכר רגע:
רגע אחרי סוכות אנחנו קוראים את "בראשית ברא אלוהים.." ורק רגע לפני סוכות קראנו את "עתה כתבו לכם את השירה הזאת. (האזינו)." (ומיד בשמיני עצרת קוראים את "וזאת הברכה")
כלומר – זהו בדיוק קו התפר בין סוף התורה ותחילתה..
כלומר יש לנו פה גם אלמנט של חיבור, של שירשור, של זיכרון מצד אחד
וגם רגע לפני כל השירים של שמחת תורה,
רגע של שמחה, של הודיה, של אושר על מתנה גדולה והתחלה חדשה
ידוע שישראל אחרי קריעת ים סוף יכלו להודות לאלוהים בקורבנות או בתפילה אבל במקום זה הם פצחו בשירה
כי כשאדם רוצה להגיד תודה ובמקום זה יוצא לו שיר זה בגלל שהשירה באה ממקום פנימי, אמיתי ונעלה יותר
על אחת כמה וכמה בשירה של אהבה כמו שיר השירים, שהוא כולו שיר אהבה נפלא בין עם ישראל לקב"ה

אז לסיכום

לסיכום, שירה פירושה הוא לא זמר או ניגון
שירה הוא השלב שמקשר בין המחשבה לדיבור, היא דבר גבוה, שבא עמוק מבפנים מאהבה אמיתית ורצון כן
כי הרי הדיבור הוא ביטוי של המחשבה אבל התבטאות בשירה יותר גבוה מן הדיבור
ואומרים חז"ל שההבדל בין שיר לשירה הוא ששיר הוא חד פעמי ושירה היא פוריה ואיננה פוסקת לעולם
וככה אנחו מאחלים גם לשירה שלנו, שתפרה ותפיץ אהבה הודיה וקשר (שירשור) בין הדורות ותזכור ותזכיר לנו מי אנחנו

מה אומרים חז"ל על ילד שלישי?

כשבאתי להכין את דבר התורה הזה חיפשתי המון במקורות לראות אם היהדות אומרת איזה משהו על ילד שלישי ואפילו שאלתי את הרב שלי אם ידוע לו משהו והוא ענה לי שמפורסם מה שחז"ל אמרו
שבילד שלישי מתווספים לך במצח עוד שלושה קווים, ובלילה, יורדות לך עוד שלוש שעות ללא שינה..

אם להיות רציניים לרגע, ילד שלישי בהחלט נותן לך פרספקטיבה אחרת על החיים,
הרי ההיגיון אומר שבילד השלישי תהיה כבר מתורגל ועוד יותר אדיש, אבל במקום שלידה נוספת תגרום לכל העסק הזה להראות ליותר מובן מאליו, קורה לפעמים דבר הפוך,
הילד החדש פתאום מאיר את הבית את ההורים ובמיוחד את הילדים הבוגרים לו באור שונה
מה שבלידה הראשונה עבר עלינו בכזאת מהירות שלא היה לנו זמן לחשוב מרוב לחץ והתרגשות, עכשיו חוזר אלינו כשאנחנו כבר בוגרים יותר ורגועים יותר
כדי לקלוט ולהבחין בכל הדברים הקטנים והמרגשים שתינוק חדש מביא איתו לעולם, אחד מהדברים האלה שאנחנו מבחינים בהם עוד יותר עכשיו כשאנחנו בוגרים יותר זה גם המשפחה התומכת שמסביבנו שמתגייסת לעזור לנו שוב ושוב,

וזאת אולי הזדמנות מצוינת להגיד לכם תודה, לכל מי שעזר לנו אז, לכל מי שעזר ועוזר לנו עכשיו (ויעזור -קריצה!), ול-כ-ל מי שבא לפה היום כדי לשמוח איתנו – כולנו אנשים עסוקים ושום דבר מזה לא מובן מאליו אז קודם כל לכם המון המון תודה, על הכל.
אבל באמת מעל להכל, תודה כמובן לתמר, אשתי, 9 חודשים עם כאבי גב בחילות ..ובלי סושי
שבסוף שיוצאת ילדה כזאת יפה ומתוקה כזאת, זה הכי הכי לא מובן מאליו, אז תמר שלי – תודה!

וזהו

אממ וזהו.. יאללה לאכול!
אה כלומר רק נגיד פה כמה פסוקים שנהוג לומר בזבד בת ואז יאללה לאכול:

"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כ��ּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה"
(שיר השירים פרק ב', י"ד),

"מי שברך אמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, מרים הנביאה ואביגיל, ואסתר המלכה בת אביחיל,
הוא יברך את הילדה הנעימה הזאת ויקרא שמה שירה. במזל טוב ובשעת ברכה ויגדלה בבריאות שלום מנוחה, וִיזַכֶּהּ לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה, בבנים זכרים עושר וכבוד דשנים ורעננים ינובון בשיבה,
וכן יהיה רצון ונאמר אמן"

"הרחמן הוא יברך אבי הילדה ואמה, ויזכו לגדלה ולחנכה ולחכמה,
לכבוד ולתפארת לכל עמה, ויהי ה' אלוהים עִמהּ.
הרחמן הוא יברך את הקהילה, אשר ששה לעשות צדקה בגילה
וישלם פעלם כפולה, ויתנם למעלה למעלה.
הרחמן הוא יברך הרכה והעדינה, ויהיו ידיה ולבה לאל אמונה,
ותזכה לראות פני השכינה בשובה לציון ברינה.
הרחמן הוא יגאלנו גאולת עולמים בזכות שומרי בריתו הולכי תמים,
ויבשר בשורות טובות וניחומים לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים.
הרחמן, אשר כונן צעדינו עד הלום, יקדש בנו את שמו אשר בעילוֹם,
ויאר לנו פניו כשמש וכיהלום, בריתו תהיה אתנו – החיים והשלום.

.. אוקיי! עכשיו יאללה לאכול! מזל טוב!