פחדתי זה לא מילה, אני זוכר, כמעט בכל פעם שהייתי עובר שם, הלב שלי היה מפרפר כל כך
כאילו עוד רגע הוא הולך לפרוץ מתוכי מבין הצלעות של בית החזה
ממש על סף התקף, אימה מטורפת!,

זה היה עוד בתקופה שהיה לסבתא שלי בית גדול וישן בשיכון הישן לא פחות
וכל המרחק מתחנת האוטובוס ועד לפתח הדלת שלה היה רצוף אספלט אפור ומבוקע בכל נקודה אפשרית
כאשר מצידי רוב הדרך היו מפוזרים עצים מסוג ששכחתי מה שמו,
אני רק זוכר שהיו להם עלים מאוד מיוחדים אולי אתם מכירים, את העלים האלה שבגלל הצורה האווירודינמית שהטבע נתן להם והג'ולה הזאת שבקצה שמרכזת לשם את מרכז הכובד שלהם, הם נופלים בצורה סיבובית ממש כמו פרופלור, בסתיו כאשר הם מתביישים ומתחילים לנשור מקבלים אותם עלים גוון אפור מאוד חולני ואותו שטח היה פשוט מכוסה בהם כמעט כמו מרבד,

(המשך…)