פחדתי זה לא מילה, אני זוכר, כמעט בכל פעם שהייתי עובר שם, הלב שלי היה מפרפר כל כך
כאילו עוד רגע הוא הולך לפרוץ מתוכי מבין הצלעות של בית החזה
ממש על סף התקף, אימה מטורפת!,

זה היה עוד בתקופה שהיה לסבתא שלי בית גדול וישן בשיכון הישן לא פחות
וכל המרחק מתחנת האוטובוס ועד לפתח הדלת שלה היה רצוף אספלט אפור ומבוקע בכל נקודה אפשרית
כאשר מצידי רוב הדרך היו מפוזרים עצים מסוג ששכחתי מה שמו,
אני רק זוכר שהיו להם עלים מאוד מיוחדים אולי אתם מכירים, את העלים האלה שבגלל הצורה האווירודינמית שהטבע נתן להם והג'ולה הזאת שבקצה שמרכזת לשם את מרכז הכובד שלהם, הם נופלים בצורה סיבובית ממש כמו פרופלור, בסתיו כאשר הם מתביישים ומתחילים לנשור מקבלים אותם עלים גוון אפור מאוד חולני ואותו שטח היה פשוט מכוסה בהם כמעט כמו מרבד,

(המשך…)

כמעט צוהרים,
שמש, שממה, חול…
…הוא עמד ליד הספסל החצי שבור בצבע פלסטיק כתום והעמוד החלוד,
הוא עמד שם כבר חצי שעה לפחות,
הוא עמד בתוך השטח הלא מוגדר שאותו החשיבו תושבי המקום כ"תחנת האוטובוס",
הוא עמד שם ותיק הגב המרופט שלו מונח ברישול על כתפו הימנית,
הוא יכל לשבת אבל הוא עמד, הוא יכל להניח את התיק אבל הוא לא הניח,
על פניו מתיחות, כאילו אם לא יראה נכונות כל הזמן וינוח לו לרגע אחד,
דווקא אז, בדיוק אז, בגלל זאת, יחלוף האוטובוס על פניו ולא ייעצר…

(המשך…)