פרק ראשון מתוך סיפור בהמשכים

- "חייל…חייל, חייל!"
- המ… ..
- "חייל! הי חייל!!.."
- "מ..מ..מה?…"
- קום, קום, נרדמת, הגענו כבר לתחנה האחרונה…"

…רגע… לא זכרתי את עצמי מתיישב בספסל האחרון ועוד בפינה,
לא כל כך אופייני לי ומשם באמת ניראה האוטובוס מתחילתו ועד סופו, ריק במיוחד..
עדיין מעורפל משינה חשתי באיטיות מכאיבה את דברי הנהג שוקעים לתודעה
תוך שהוא מתקדם לעברי מקדמת האוטובוס, שוב, מוזר כל כך,
אני לא זוכר אם משהו כזה בכלל קרה לי בעבר…

(המשך…)

האקדח קרץ אליו מפינת השולחן אך הוא עדין היסס, ידיו הבריקו מזיעה,
לא!, להיפרד מכל הכתיבה, חייו, תהיה החלטה חפוזה מידי,

הוא הביט שעה ארוכה בגיליון הניר הלבן החלק ובעיקר הריק,
אחר הביט במקשים השחורים של מכונת הכתיבה הישנה שלו,
אצבעותיו ליטפו אותם בערגה, ידיו זועקות לעשייה, אבל ראשו,
ראשו ריק לגמרי כמו הדף שלמולו הוא יושב עכשיו ומולו ישב כל בוקר מחדש בחודשים האחרונים,

(המשך…)

כמעט צוהרים,
שמש, שממה, חול…
…הוא עמד ליד הספסל החצי שבור בצבע פלסטיק כתום והעמוד החלוד,
הוא עמד שם כבר חצי שעה לפחות,
הוא עמד בתוך השטח הלא מוגדר שאותו החשיבו תושבי המקום כ"תחנת האוטובוס",
הוא עמד שם ותיק הגב המרופט שלו מונח ברישול על כתפו הימנית,
הוא יכל לשבת אבל הוא עמד, הוא יכל להניח את התיק אבל הוא לא הניח,
על פניו מתיחות, כאילו אם לא יראה נכונות כל הזמן וינוח לו לרגע אחד,
דווקא אז, בדיוק אז, בגלל זאת, יחלוף האוטובוס על פניו ולא ייעצר…

(המשך…)