רציתי לספר לך… כשייתי קטן לעיתים קרובות הייתי שוקע בפתאומיות לתוך דימיון כלשהו, כפוף קדימה ליד הדשא בארגז החול, יד על הראש משחקת בשיער.. ואז ניעור בבהלה שהנה שוב חלמתי דווקא בזמן שאני אמור להיות קצר וענייני כי אני ממהר לאנשהו.. מתי בעצם אני לא ממהר?.. ומה היה אותו דימיון שגרם לי לפתע לשקוע?…

רציתי לספר לך… לעיתים קרובות יותר אני שוקע בפתאומיות לתוך זיכרון כלשהו, כפוף קדימה מול מסך המחשב, עיניים לא מפוקסות, יד על הראש משחקת בשיער.. ואז אני ניעור בבהלה שהנה שוב חלמתי דווקא בזמן שאני אמור להיות קצר וענייני כי אני ממהר לאנשהו.. מתי בעצם אני לא ממהר?.. ומה היה אותו זיכרון שגרם לי לפתע לשקוע?….

רציתי לספר לך… לעיתים קרובות יותר אני שוקע בפתאומיות לתוך חיזיון כלשהו, אולי על איך אראה כשאהיה זקן יותר מעכשיו, בטח אמצא את עצמי כפוף קדימה על הכורסא, שקוע כולי. מבט מזוגג לנקודה לא ידועה על הקיר שממול, יד ימין מטיילת על הראש, ספק מגרדת את הקרחת ספק מנסה לשווא למצוא נקודת אחיזה בשיער שמקליש, כמו איזו מטפורה אכזרית למה שקורה במקביל בתוך אותו ראש בעת שאני מנסה להאחז באיזשהו זכרון.. ואז ניעור ממנו בבהלה כי הנה שוב חלמתי דווקא בזמן שאני אמור להיות קצר וענייני כי אני ממהר לאנשהו.. מתי בעצם אני לא ממהר?.. ומה היה אותו חיזיון שגרם לי לפתע לשקוע?..

רציתי לספר לך… אבל אני לא מצליח להזכר מה.. לעיתים קרובות יותר אני שוקע בפתאומיות לתוך זיכרון כלשהו ..ופשוט מאבד את חוט המחשבה.. לעזאזל!.. נידמה שזה היה משהו על זיקנה.. היה שם גם איזה אנקדוטה על שיער אבל.. אני כבר לא זוכר.. טוב.. אני ממש ממהר לאנשהו… אולי אספר לך אחר כך..

אני מה שהחבר'ה נוהגים לקרוא לו – דתי..כן…נראה לי שהגיע הזמן להודות בזה….ולכן במפגשים שלי עם חילונים, בשלב כזה או אחר זה דיי טבעי (ולפעמים גם קצת באשמתי..) שהשיחה גולשת לענייני דתיים חילונים,
וכך יצא שממש לא ממזמן כשפגשתי זוג חברים מאוד טובים מהמגזר החילוני באופן די צפוי נוצר בנינו בשלב מסוים מעין דיון שכזה (על פלורליזם דת מדינה וכדו') שהתנהל דווקא בצורה מאוד נעימה ונינוחה והיה מלא תובנות,
עד שבשלב מסוים הציג בפני הצד שמנגד שאלה מאירת עיניים שבאותו רגע לא הייתה לי אליה תשובה והבטחתי לעצמי ולו שבהזדמנות ראשונה שתהיה אשתדל לרדת לשורש העניין,
עוד באותו ערב בביתי עת הבטתי אל השמיים זרועי הכוכבים שבחצר הבריקה בראשי תשובה מדהימה לאותה שאלה, כל כך מצאה חן בעיני התשובה וכל כך ניצחת נשמעה היא בראשי עד שמיד התמלאתי תחושה מוזרה..כי..רגע, מה אם נגיד, יהיר שחצני ויומרני ככל שזה יישמע, שהתשובה הזאת באמת תשכנע אותם?,
מה אם נגיד (תאורטית לחלוטין! רק בשביל הספורט..) שהתשובה הזאת, בגלל היותה כה חזקה עקרונית ומהותית, תגרום להם לתהות ברצינות על חזרה בתשובה??
עוד אני עומד שם (ומשתעשע בדמיוני בתמונה של הבחור עם פאות ארוכות ואשתו עם כיסוי ראש) ניצת ממש מספר פסיעות ממני אחד מהשיחים הקטנים שבחצר בלהבה אדירה, והשיח בוער באש!, בוער ובוער ואיננו אֻכָּל!..
ובעודי קרב אל השיח נשמע מיד מאיי שם מעל קול רועם ושמימי שאין לטעות בזהותו: "..תשמע דורון..אני אחסוך לך הפעם את כל הקטע של 'של נעליך מעל רגליך' כי אני פשוט ממהר, פשוט תקשיב לי ותקשיב לי טוב!, עדיין לא הגיע העת..ובכלל..הזוג הזה ספציפית, אני אוהב אותם בדיוק כמו שהם, אם אתה משנה לי אותם, אני לא סולח לך על זה, אפילו לא ביום כיפור! זה ברור?"….."בי אדוני, אלוהי, אל ייחר אפך בעבדך אך…" ניסיתי להסביר אבל הוא מיד היסה אותי
" נו!.. בחיית דורון!.. אי אפשר שהפעם זה יהיה בלי משא ומתן של חצי שעה? אני מאחר לפגישה השבועית עם אברהם יצחק ויעקב, מיד אחרי זה אני צריך לרוץ לעצור פיגוע של אלקעידה ברכבת התחתית של מוסקבה ואחרי כך יש את השידור החוזר של אבודים בערוץ 3…אז סגרנו?"
"כמובן אלוהי, כדבריך אעשה.." עניתי והלהבה שאחזה את השיח מיד נעלמה כלא הייתה מעולם ואני באותו רגע פניתי חזרה מהחלון אל תוך ביתי והבנתי שעלי לגנוז את תשובתי לנצח נצחים…
או לפחות עד למפגש הבא.. :-)

(מוקדש לכל חברי הדתיים והחילונים בכל מקום שהם….)

אשתי ואני מנסים בחודשים האחרונים את מזלנו בלונדון,
בנוסף לכל הקשיים האחרים שיש לנו בתור זוג יהודי דתי שמנסה להתחיל את חייו בארץ זרה, עכשיו כשאנחנו באים לבחור דירה, מסתבר שיש עוד אחד, כי מעבר אל "מדד המרחק ל'בלוק באסטר' הקרוב", ישנו כמובן גם מדד "המרחק מאלוהים"..

זה נכון, אתם לא צריכים להגיד לי, אלוהים נמצא בכל מקום (..בהנחה שאתם מאמינים בו)
ותפילה אמתית ממעמקי הלב תמיד תגיע למען שלה, השכן מלמעלה,
אבל, כאשר באים לבחור דירה, מכוון שאנחנו כמובן לא נוסעים בשבת וכן רוצים להגיד לאלוהים שלום בבית שלו לפחות פעם בשבוע,
לא מעשי לבחור לגור בדירה שהיא במרחק של למעלה משעה הליכה (הלוך.. ועד שעה חזור) מבית הכנסת
ולבתי כנסת בלונדון, מסתבר, יש נטייה להתמקם באזורים היקרים יותר,
אז בלי לסבך אותכם יותר מידי בחישוב הבדלי המחירים של הנסיעות אוכל שכירות ארנונה וכו' באיזור שרחוק מבית הכנסת לעומת האיזור שקרוב לבית כנסת
אסכם רק שבשני המקומות זה יוצא סכום לא קטן אבל בשורה התחתונה מתמטיקה של בית ספר יסודי מעלה את המסקנה הפשוטה והבולטת ביותר
לאלוהים יש מחיר……

180 פאונד (לחודש, יותר מבאיזור הזול, כדי לחיות בדירה באזור שקרוב, יחסית, לבית הכנסת)

היא לא יודעת..
היא הייתה הבן אדם הראשון שאי פעם סיפרתי לו את זה והיא לא יודעת ששחזרתי את הדברים בראש ממש תוך כדי שדיברתי איתה..
שרק אז מעצם השיחה איתה הייתי מסוגל להסתכל על זה במבט מבחוץ, רק אז לראשונה בעצם הבנתי מה עשיתי…

- "…די נו.. קדימה! עכשיו תורך…תזכור! הבטחת!….."
זהו..שאני מנסה להיזכר למה לעזאזל הבטחתי …העיניים שלך.. כנראה..לא מוצא שום סיבה אחרת…. אבל תבטיחי לי את שאת לא מספרת את זה לאף אחד.."
- " כן , כן נו…"
- "…את מבטיחה? זה משהו שמעולם לא סיפרתי אני…"
- "נו.. אולי פעם אחת תספר משהו בלי מיליון הקדמות לפני?, ירון תסתכל עלי, זאת הרי אני ..אין לך מה לדאוג"
- "…כן אבל……….טוב… "

ב 2003 הייתה תקופה ארוכה בה התרחשו לא מעט פיגועי ירי בלילות על כביש 443 בדרך לירושלים, חלקים נרחבים של הכביש נחלשים ע"י הגבעות והמישורים שמצידיהם וישובים ערביים נמצאים בקטעים מסוימים במרחק הליכה או נסיעה קצרה בלבד
בין אם מתוך ניסיון אמיתי לתת מענה לבעיה או שמא רק בשביל הביטחון היחסי שמראה הטנקים בצידי הדרך יכול לנסוך בתושבים, הוחלט לפרוס מחלקת שריון במקומות אסטרטגיים שונים בצידי הדרך – באופן כללי הטנקים היו אמורים לבצע מארבים ולנצל את אמצעי ראית הלילה המיוחדים שלהם כדי לסכל התקרבות וירי על הכביש. ….אחת מהנקודות על הכביש הייתה לא רחוק ממודיעין, במקביל למחסום "מכבים"

"..הייתי אז בצוות קצין ושמו אותנו בעמדה שליד מחסום מכבים ..וזה היה דיי יתרון להיות ליד המחסום כי בדיוק היה חנוכה ובעיקר בשעות היום כשלא היינו בפעילות, אזרחים היו מתרגשים עוצרים והרבה פעמים עולים ומצ'פרים אותנו בסופגניות..
..לקראת סוף חנוכה, אני זוכר, הגענו כבר למצב שהיה לנו כל כך הרבה סופגניות באוהל שלא ידענו מה לעשות איתן וירדנו אנחנו מהאוהל אל הכביש כדי לחלק אותן לחיילים ולמכוניות שהאטו כדי לעבור במחסום…

• כדי לשמור על כשירות מבצעית גבוה של הטנק הכרחי לבצע בו מס' טיפולים קבועים לפחות אחת ליום, הטיפול הבסיסי לפני פעילות מבצעית נקרא בעגה הצבאית טל"ת (טיפול לפני תנועה) והוא כולל בתוכו סידרה של בדיקות הכרחיות תיאום כוונון וכיול של המכשירים השונים, תיאום כוונות בדיקות של המנוע הצידוד של הצריח והתותח, מצב הדלק השמנים וכדומה,
• בין השאר נבדקת בטל"ת גם תקינות הדקי הירי שבבקרי הצידוד של התותחן, ההדקים שבבקרים עובדים על זרם חשמלי וכדי למנוע פליטת כדור/פגז בגלל לחיצה מקרית ישנה תיבת בקרה ובה מתגים שגם קובעים איזה סוג ירי יתבצע, כלומר, לא ניתן, לדוגמא, לבצע ירי של המקלע המקביל לתותח כל עוד המתג של המקלע המקביל בתיבת הבקרה מכובה (מורד כלפי מטה) אבל, גם אחרי שהמתג הורם, שום ירי לא יתרחש עד אשר תבוצע לחיצה על ההדקים – התיבה ממוקמת מעל בקרי התותחן.
• לרוב צוות הטנק עצמו מתחזק את הטנק ומטפל בתקלות אבל תקלות טכניות מרמה מסוימת והלאה, גם אם יש ללוחמים את הידע והכלים, עדיין, אסור להם לבצע תיקונים על דעת עצמם ועליהם לחכות שהחוליה הטכנית תבוא לבצע עימם/בלעדיהם את התיקון,
• למקרה שהדקי הירי החשמליים לא יעבדו, ישנם הדקי גיבוי חירום שעובדים בצורה מכאנית ללא תלות במקור חשמלי.

- " ..ואז בטל"ת שלפני אחד מהמארבים הראשונים שלנו שם, ראינו שהדקי הירי של התותח עובדים אבל של המקביל לא, כלומר כנראה שהבעיה במתג שלו, פגזים אנחנו לא בדיוק אמורים לירות פה אבל המקביל הוא דיי קריטי לירי מדויק במקרה הצורך וזה לא מסוג התקלות שאנחנו יכולים לתקן בעצמנו
ולא משנה כמה נבקש, החוליה תגיע במקרה הטוב רק מחר, בטח אפילו רק מחר בערב,
לבטל את המארב דווקא מאוד מצא חן בעיני כולנו, סוף סוף לישון בשעות הלילה כמו בני אדם במקום לנסות לישון מיוזעים בשיא החום באמצע היום עם כל הזבובים באוהל שהיריעות פלסטיק שלו רק מעצימות את הטמפרטורה שבחוץ, אבל אלעד, הקצין שלנו אמר וכולנו ידענו
שהוא צודק, שיש את הדקי הגבוי וחוץ מהמא"ג מקביל גם תמיד יש את המא"ג מפקד ומא"ג טען ואת ה – 0.5 ובקיצור הלילה אנחנו עושים את המארב כמו גדולים, שום דבר לא השתנה, מחר החוליה תבוא וכבר נסדר את זה…
…מה שיצא מכל העסק הוא שמבחינה טכנית הייתי לכאורה יכול לסחוט את ההדקים אפילו כשמתג המקביל מורם והמא"ג דרוך וטעון וכלום לא יקרה…..
- "כן הבנתי ..נווו!.."
- "..טוב..טוב!.. אני אנסה לקצר אבל…"
- "ירון..ירווווון!…."
- "טוב!! בקיצור.. בלילה עלינו לעמדה שנמצאת בגבעה סמוכה לזאת שעליה עמד האוהל והתחלנו בסריקה של השטח, עכשיו, היינו אמורים לסרוק בעיקר לטווח הרחוק לוואדיות ונקודות תורפה אחרות שמובילות לכביש אבל מכיוון שאזור המחסום גם נמצא בתוך שדה הראיה של הסריקה, אז גם עליו התעכבנו מידי פעם אפילו שהוא בטווח היחסית קרוב …זה היה 300 מ' בקו אווירי מהעמדה ..או 600 ? ..אני כבר לא בטוח.. אבל אחרי הכל אנחנו גם מעין סוג של אבטחה לחיילי המילואים שבמחסום אז תמיד העפנו גם עליהם מבט, אבל, הקטע הוא שבזמן שאני סורק, חלק מהכלים כבר טעונים למקרה הצורך של תגובה מהירה והרי המקום שבו אני מסתכל בראיית לילה זה המקום שגם התותח מכוונן אליו..ז'ותמרת.. זה תלוי בזווית כינון ועוד כל מיני פרמטרים ..טוב לא משנה.. בכל אופן מה שזה אומר זה שכשאני מסתכל על המחסום או באזור שלו , אני צריך להשתדל להיות ממש רק מסביבו כי אם אני שם את הצלב הכוונת של הראית לילה על מישהו או אפילו רק לידו זה בדיוק כמו שאני מכוון אליו רובה דרוך! .. גם אם הוא נצור זה לא בדיוק ..וזה הרי לא רובה.. זה מא"ג!
– " לא מא"ג , אתה מכוון אליו תותח!"
– "..לא.. אמרתי לך, לתותח לא טענו פגז, ולמרות שהיה לנו את 'הטען הכי מהיר בעיר', לטעון פגז ואז לפלוט אותו בטעות…"
- " אוקיי אוקיי… תמשיך.."
- "..בכל אופן….בגלל שאי אפשר שכל הצוות יישאר ער כל הלילה כי אז יש סיכון שכולם יירדמו ביחד, אז משעה מסוימת מתחילים משמרות שבהם 2 ערים ו ה – 2 האחרים מנסים לנמנם, מבין ה 2 שנשארו ערים, אחד תמיד סורק לקרוב עם העכבר והשני לרחוק עם ה.."
- "עכבר?..אמרת שהראשון סורק עם..עכבר??"
- " אה.. זה הכינוי לסוג של …מכשיר ראית לילה אישי נייד כזה, לטווחים יחסית קרובים, ניראה כמו משקפת אבל הגומי שלו מזכיר קצת….
- "אוקיי..נו.."
- "והשני סורק לרחוק עם ה"ארטישוק" שזה השם של הראית לילה המיוחדת של הטנק מהסוג טנקים שבו אנחנו היינו"
- "ארטישוק?"
- "..זה סיפור קצת ארוך בעיקרון יש לזה ר"ת משהו כמו 'אמצעי ראיה טרמי…' משהו.. לא זוכר את ההמשך.. אבל האגדה מספרת שיש איזה מחשב צה"לי שפשוט פולט כל מיני שמות באופן רנדומאלי לחלוטין.. יכול להיות שזה סתם סיפור..אומרים ש.."
- " שכח מזה.. אני מבטיחה שיותר אני לא שואלת שאלות.. פשוט תמשיך.."
- "..טוב.. בכל אופן, בגלל שרק למפקד ולתותחן יש ארטישוק ושליטה על התותח אז החלוקה לזוגות היא תמיד – תותחן וטען ערים ומפקד ונהג ישנים או להפך ..וזה קרה לי כמובן באחד מהמשמרת שלי.. כשאני סורק בארטישוק לרחוק ומורן הטען עם הראש מחוץ לצריח סורק לטווח הקרוב עם העכבר, הרעיון של הסריקה לקרוב היא כדי שלא יפתיעו אותנו בזמן שאנחנו עסוקים בטווח הרחוק אז ככה תמיד משהו מאבטח לקרוב.. אוקיי אוקיי..
… אמממ…בקיצור.. אני לא זוכר באיזה מהמשמרות שלי זו הייתה, ראשונה או שנייה, בשלב מסוים פשוט נורא רציתי לנשנש משהו, ומותר לנו לנשנש, אפילו במידה מסוימת מעודדים אותנו לדגם את עצמנו בנשנושים ולבוא למארב עם דברים שיעזרו לנו להישאר ערים כל עוד לא מדובר בדברים שיסיחו את תשומת לבנו מהמארב שזה משאיר בערך רק את האופציה של בעיקר ביסלי במבה וכאלה כאופציה חוקית… בכל אופן…

• הצידוד בטנקים נעשה לרוב בכוח הידראולי (ולעיתים גם חשמלי, תלוי בסוג הטנק), עוצמת הצידוד היא אדירה ויכולה להיות קטלנית, איבר או של אדם (או חפץ) שיכנס למסלול הצידוד של הצריח ו/או התותח (במיוחד במסלול הצידוד הפנימי) עלול להיתלש ו/או להתרסק ,
כדי למנוע תאונות מעין אלה ובתוכן גם סתם צידוד שהוא אינו מתוכנן, ננקטים אמצעי זהירות רבים, אחד מהם היא מתג ה"כוח/הידראולי" (שנמצא אף הוא בתיבת הבקרה שנזכרה לעיל), גם כאן, באופן דומה, אין אפשרות (גם לא למפקד) לצודד בכוח הידראולי ללא הרמת המתג הנ"ל.
• מכוון שגם לתותחן וגם למפקד ישנה שליטה על הצידוד, על ירי התותח ועל ירי המא"ג המקביל, המערכת בנויה כך שבמקרה של התנגשות, כלומר, אם התותחן והמפקד מפעילים כל אחד את הבקרים שלו בצורה מנוגדת אחד לשני מבחינת הירי או הצידוד, הבקר של המפקד גובר, ההבדל השני בין הבקרים היא שלתותחן יש יכולת להגיע למידת דיוק הרבה יותר גבוהה בצידוד ובירי.
• למקרה של, פגיעה בטנק, בגלל כל החומרים הדליקים והנפיצים שבו, סבירות גבוה שבזמן הפגיעה הוא יעלה באש ולכן בזמן שהות מבצעית בטנק לובשים הלוחמים סרבלים וכפפות המכונים 'חסנ"ש ' (ר"ת של – חסין אש) בגלל היותם עשויים מחומר שמגיב באדישות יחסית אל האש ומתפורר לאט, שאמור לתת ללוחמים במהלך פגיעה ו/או פריצת שריפה מעט זמן לצאת לפני שהם נכווים.

…ואת רוב הצ'ופרים האלה אנחנו מאחסנים בתא שנמצא מתחת לתותח..
עכשיו – כדי שתהיה לי גישה לשם אני חייב להנמיך לפחות במעט את התותח ..רגע רגע אני יודע מה את הולכת לשאול אבל תחשבי על זה שוב.. ציירי לך טנק בדמיון- כאשר התותח מכוון לשמיים אז החלק הפנימי של התותח שנסתר מהעין ונמצא בתוך הצריח – החלק הזה קרוב מאוד לרצפה – כמו נדנדה, אם צד אחד גבוה אז הקצה השני חייב להיות למטה… ז'ותמרת שאם אני רוצה להגיע למשהו שנמצא מתחת לתותח אני חייב דווקא לכוון אותו על משהו נמוך כדי שהחלק של התותח שנמצא קרוב אלי ..שזה דרך אגב – הסדן איפה שטוענים את הפגזים.. יהיה כלפי מעלה ורחוק מהרצפה של הצריח.. יש?.. אוקיי.. אל תעשי לי פרצופים.. את התעקשת עכשיו תקשיבי עד הסוף… ואני צריך גם להוריד את המתג הידראולי כדי שאם נגיד אני מתכופף מתחת לתותח וחס וחלילה אלעד מתוך שינה נגיד מחליט שהוא מגביה עכשיו תותח מקסימום.. אוי… זה לא נשמע טוב…"
- ".. ירון!!..נו באמת!…. והבנתי.. אם הוא מגביה את התותח הכי גבוה אז הסדן יהיה הכי נמוך ואתה תמחץ מתחתיו.."
- " בדיוק!.. אז בקיצור – איפה הייתי? אה כן! רציתי נורא לנשנש כדי לא להירדם והצ'ופרים נמצאים מתחת לתותח אז הנמכתי תותח והורדתי הידראולי.. שמתי לב שהצלב של הארטישוק כרגע מכוון אומנם לא רחוק מהמחסום איפה שנמצאים כוחותינו המצוינים – המילואימניקים
אבל בכל זאת הוא היה לא מעט בכלל מכוון על.. יותר באזור שמעליו ככה שלא דאגתי ובכלל בגלל התקלה ההיא אז כמו שאמרתי, הסיכוי שתהיה פליטה של כדור היא אפילו יותר מאפסית…
- " אוי לא.."
- "אוי כן… בסופו של דבר אומנם נעצרתי באמצע הדרך ולא הוצאתי שום צ'ופר אבל כשהתיישרתי חזרה בכסא והרמתי את המתג של ההידראולי, הגב של היד שלי עם הכפפה של החסנ"ש נגע קצת… ממש קצת במתג של המקביל- עכשיו – כמו שהסברתי לך – אם הכל היה תקין אז גם אם הייתי אפילו לא רק קצת נוגע אלא ממש מרים את המתג – לא אמור לקרות כלום עד שאני לא לוחץ על ההדקים.."
- ".. רגע.. אבל לפי מה שהסברת אז גם במיוחד עכשיו לא אמור לקרות כלום כי המתג מקולקל, אמרת שבבדיקה הרמתם את המתג ואז כשלחצתם על ההדקים ראיתם שההדקים לא עובדים כי המתג כנראה מקולקל..ואפילו לא הרמת אותו רק בטעות נגעת בו אז.."
- " בדיוק! ..אלא שמשהו כנראה קרה.. התקלה התהפכה! כנראה שהיה שם משהו שקיצר ונוצר מצב שעצם הרמת המתג סגרה מעגל חשמלי, להדקים לא הייתה משמעות כאילו הם לא גורם במעגל..או בניסוח פשוט – במקום שההדקים לא יכולים לסגור זרם כי המתג שלהם נדפק עכשיו הם במצב כאילו הם לחוצים כל הזמן.. וככה – עצם זה שהמתג התרומם מעט כלפי מעלה לשבריר שנייה ישר נפלטו שלושה כדורים בלי שהבנתי בכלל מה קורה… "
- " ו – ? … נוווווו? ..נפצע משהו נהרג משהו? דבר …………."
- " ………………….הייתה בדיוק מכונית במחסום.. סובארו… לבנה….
ישבו בפנים במושבים הקדמיים 2 ערבים.. יכול להיות בדואים אני לא בטוח.. לפחות כדור אחד פגע בול בין שניהם .. אבל ממש בול בין שניהם.. כדור אחר עבר דרך המכסה מנוע ופגע בכוסית השמן ובגלל שזה הרי היה בדיוק חנוכה אז אחר כך כולם צחקו וקראו לזה ' נס כוסית השמן..' .."
- " ..והשלישי.."
..השלישי? לא ברור ..כנראה באותו מקום כמו הראשון או כמו השני.. "
- "וואו…..חתיכת תאונה….. ..ומה אחר כך ?"
- "זהו.. בגדול זה הסיפור .. היו לנו כמובן גם מלא תיחקורים אחרי זה והכל.. לא ברור לי איכשהו דאגו שזה לא הגיע לחדשות.. בעצם אולי זה כן הגיע ..אני בכל אופן לא שמעתי שזה הגיע אבל.."
- "רגע.. אוקיי.. אל תבין אותי לא נכון ירון.. זה באמת סיפור לא קטן אבל מה כל כך התביישת לספר לי ולמה כל ההקדמות?.. אחרי הכל.. לפי מה שאתה מספר זאת הייתה תאונה לחלוטין, לא עשית שום דבר לא תקין.. נכון?"
- " אבל את יודעת איזה בלגאן זה עשה?, הגיע המג"ד המח"ט משטרה אזרחית פתחו למפקד שלי תיק פלילי חקרו בדקו תישאלו..חבל על הזמן..ומה שמצחיק זה שהצלב לא היה מכוון על המחסום ובכל זאת פגעתי במכונית שהייתה במחסום זה אומר גם שהמקביל לא היה מאופס ומכוון, שזה אומר שאנחנו כסתחנו את הטל"ת חטפנו על הראש ובקיצור היה כל כך.."
- "ירון? ירון.. עדיין….. למה כל כך התביישת לספר?…זה הרי אחלה צ'יזבט…
- …
- ירון? תסתכל עלי..
……….
- ירון מה בדיוק קרה שם?"
- " ……את מבטיחה לא לספר?…את מבטיחה שתקשיבי לי עד הסוף?.."
- " זה הרי מה שהבטחתי לך כשהתחלת לספר לי את כל הסיפור… "
- "…… העניין הוא..
……… העניין הוא שהמקביל כן היה מאופס.. אלוהים אדירים אני חושב שמעולם הוא לא היה מאופס כמו שהוא היה באותה פעם…….
……………… "
- "מה? רגע…………..אלוהים אדירים!!, ז'ותמרת.. ז'ותמרת שאתה כן כיוונת עליהם! אתה.. אתה… ?.. אני לא מאמינה.."
- רגע!! את הבטחת לי שתקשיבי עד הסוף.. רגע!.."
- "…………..או.. אוקיי.. אני.. אני מקשיבה…"
- "התקלה עם הקצר הייתה בדיוק כמו שסיפרתי לך לא שיניתי דבר או חצי דבר, אפילו נכנס אחר כך לטנק טכנאי חוליה מאוד ותיק ועשה המון בדיקות…. הוא לא האמין למראה עיניו היה לנו ממש מזל כי זה רק הלך והחמיר, זה היה עלול להשתלט גם על הצידוד ועוד דברים..ההדקים ממש רקדו וגם המתגים והנורות בקרה.. היה שם ממש דיסקוטק.. אל תשכחי שזה היה חורף וירד עלינו כמה ימים לפני המון גשם.."
- אוקיי.. אז למה כיוונת עליהם….מה זה כל הסיפור שסיפרת מקודם..על הצ'ופרים וה.."
- " ……………………..הסיפור ממקודם זו הגרסא שסיפרתי לצוות שלי מייד כשזה קרה וככה היא נהפכה להיות הגרסא "הרשמית" איתה גם המשכתי בכל התחקירים..אף אחד לא היה יכול לסתור אותה.. מבחינה טכנית היא הייתה דיי הגיונית וגם מורן הטען היה עם הראש בחוץ והכל התרחש במשך שניות הרי ואלעד ואלכסיי ישנו.. אלכסיי לא לגמרי אבל הוא לא יכל לראות מהתא שלו..
…..בבקשה תאמיני לי שאם אני הייתי מאמין שיש סיכוי סביר שיאמינו לי גם אני הייתי מספר להם את האמת אבל הייתי אז כבר מספיק זמן בצבא כדי לדעת שרק בגלל שכל העסק הסתבך אז ידפקו אותי חזק בדיוק כמו שאם ההימור שלי היה נכון הייתי הופך להיות הגיבור של כל הסיפור.. החלטתי פשוט לא לקחת סיכון ולתת להם סיפור אחר….
………….
….הכל התחיל מזה שהעבירו בקשר לכל הכוחות ובמיוחד למחסום התראה לגבי מכונית חשודה, אני לא זוכר מה היה התיאור מעבר לזה שהיא אמורה להיות לבנה.. אני חושב……בכל אופן.. זה היה כאמור כבר במשמרת שלי וזה לא דבר קריטי שבשבילו אני אמור להעיר את אלעד, אני כן אמור, כשיהיה חילוף משמרות לתת לו תקציר על אירועים מיוחדים שהיו כולל התראות שעברו בקשר, אם היו, במשמרת שלי …
………ואז… מתי שהוא באמצע המשמרת נראה לי – לא נשנושים ולא בטיח – ראיתי תוך כדי הסריקה הכללית, בעינית יום, לא בעינית של הראית לילה, כי זה היה בשטח מואר, מכונית לבנה שמתקרבת למחסום בצורה מאוד מהירה ..כאילו הנהג התלבט אם לעצור עד לממש.. הרגע האחרון, ישר נדלקה אצלי בראש נורה אדומה, גם המילואימניק שניגש לבדוק אותו ניראה מהוסס… בעזרת הארטישוק יכולתי לראות לרחוק אומנם אבל קשה למכשיר תרמי מהסוג שהיה לנו לחדור דרך זכוכית, הוא צובע את הזכוכית במסך לפי הטמפרטורה שלה בגוונים של ירוק אבל לא תמיד מראה מה מתרחש דרכה ככה שראיתי דיי מטושטש.. אבל הייתה לי כאן דילמה.. זה הרי עניין של שניות אם מה שהם הולכים לשלוף שם זה לא התעודות זהות, אין לי זמן לעלות בקשר לבקש אישור לאש, אין לי זמן לשאול את אלעד.. לעזאזל אני הרי לא אמור אפילו לשאול אותם במקרה כזה… ……..לא התכוונתי כמובן לבצע ירי, רציתי בסך הכל להיות מוכן לבצע ירי באופן מידי אם אני רואה שהמילואימניק מותקף, ידעתי שאני אצטרך לבצע ירי מכאני בגלל התקלה אבל חשבתי שזה לא יכול להזיק אם אני ירים את המתג למקרה שזאת הייתה רק תקלה זמנית…..ואז.. התברר שלא רק שהיא לא זמנית.. היא גם התהפכה…"
- "אוקיי………………..אבל…
…..רגע…בעצם………. …
בעצם ברחת מאחריות!…………………………… "
- "לא! אני מסביר לך!, הם לא היו מאמינים לי, הכל הולך לפי התוצאה – אם הייתי צודק והמילואימניק היה מותקף והירי שלי היה עוצר אותם אני הייתי הגיבור, אם זה לא היה הם, המכונית שעליה התראו, אלמלא התקלה – לא היה קורה כלום, והם היו פשוט נוסעים אחרי שהוא היה מסיים לבדוק אותם ואת בכלל לא היית שומעת עכשיו את כל הסיפור הזה-
היה לי רק כמה שניות כדי לעשות שיקול דעת ולקחת החלטה שאני מכוון עליהם רק כדיי להיות מוכן לירי , לא כדיי לירות!, הירי היה כבר תוצאה של התקלה…"
- "..ואתה ברחת מאחריות!!"
- לא! את לא מבינה ! הם לא היו מסכימים עם השיקול דעת שאני לקחתי רק בגלל שזה הסתבך!
אני מכיר אותם! , ככה צה"ל עובד!, הם היו דופקים אותי! אם הייתי מאמין שהם יאמינו לא הייתי מפחד לגלות להם..אבל ברגע שמשהו מתפקשש הם היו תולים את זה בשיקול דעת שלי!"
- אז מה! , אז היית יושב על פליטת כדור קצת בכלא.. לפחות היית יכול לצאת עם ראש מורם שישבת כי פעלת כמו שחשבת לנכון לפעול ועמדת מאחורי מה שהחלטת..
..אבל לא היה לך את האומץ לעמוד מאחורי המעשים שלך ..איזה מין גבר אתה? … אתה פשוט.."
- "אבל רינת!… תביני… בבקשה!…אני הייתי ילד בשירות סדיר ..הייתי מפוחד.. זה היה האינסטינקט של אותו רגע.. .. אחר כך הסיפור השתרש וכבר לא יכולתי…"
- " רואה! זה היה האינסטינקט!… הנה בעצמך עכשיו אמרת את זה! האינסטינקט שלך היה בריחה!, הרי אתה החלטת על השקר עוד לפני שידעת שאין הרוגים!..כלומר ..באותה מידה, כן היו יכולים להיות הרוגים! ברגע האמת לא היית מסוגל לקחת אחריות!… מייד אחרי הירי, אלעד ואלכסי בטח התעוררו, כל הצוות בטח פנה אליך, כל העיניים מסביב היו מופנות אליך,
אם אתה הצלחת בשניות לאלתר סיפור ששכנע את כולם בכזה קור רוח.. אתה שיקרת לכל כך הרבה אנשים במצח נחושה..לחברים שלך איתך בצוות למפקד שלך שסומך עליך
והם האמינו לך…אפילו עכשיו כשסיפרת לי את הגרסא הרשמית לא מצמצת, ניראת אמין לחלוטין… אך אי פעם אוכל לדעת שאתה לא משקר ככה גם לי? ….ואך אני אדע שאתה לא תברח מאחריות גם איתי..??.."
- "..רינת…..אבל.."
- ……להתראות ירון…."
- ……….רינת!"

טעות טיפשית, יהיו כאלה שבכלל לא יבינו למה אני מתעכב על זה ולמה לעזאזל בזבזתי להם דקות יקורת מהחיים על הסיפור הזה,
ובכל זאת אני לא מסוגל להרפות ממנו.. או בעצם זה הוא שלא מרפה ממני, יושב לי על החזה ולא משחרר..
חשבתי שאם אעביר את זה לכתב זה אולי יפסיק לרדוף אותי אבל..גם היום זה פשוט מסרב לעזוב אותי..…

הלוואי שידעתי..

לפני יומיים בערך (אולי יותר אולי פחות..אני כבר לא בטוח) עצר מלכת שעון המחוגים שקנתה לי אשתי במתנה
בעולם כמו שלנו עם המהירות של החיים המודרניים כיום כשהכל דוהר בקצב מטורף קדימה וכל רגע מתוזמן מדוד וספור,
הדבר הראשון שכל אדם שפוי היה עושה במקומי הוא להוריד את השעון מפרק כף היד ובהזדמנות הראשונה שיש לו זמן פנוי, לרוץ לשען להחליף סוללה או אולי אפילו לקנות שעון חדש
אבל משום מה אני לא עושה את זה

אולי בגלל שטבעות (חוץ מטבעת נישואין) עגילים ופירסינג הם לא הקטע שלי, לא שיש לי בעיה עם מי שזה כן הקטע שלו
אבל זה כן משאיר לי את השעון בתור התכשיט כמעט היחידי שאני יכול ללבוש ובלעדיו זה מרגיש קצת ערום

אבל ככל שאני חושב על זה יותר ויותר
נידמה לי שהסיבה האמתית שאני מתעקש להשאיר את השעון על היד היא ההנאה העצומה שאני שואב
מההפתעה שמציפה אותי כל פעם שוב ושוב מחדש כשאני מרכין את הראש לעבור השעון ומגלה
שגם עכשיו בדיוק כמו בפעם הקודמת שהסתכלתי עליו השעה היא עדיין תשעה וחמשה בדיוק!
סוף סוף שעון שאיתו לא צריך למהר יותר..

בעכבות שילוב קטלני של נסיעה לחו"ל ושירות מילואים
לא אהיה הרבה סביב הבלוג בזמן הקרוב
מתנצל מראש..
:(

בזמן פרסום שורות אלה קרוב לוודאי שכבר אהיה על המטוס
(או איפשהו באזור שלו..) והפוסט הזה פורסם בעזרת
אפשרות הפרסום עתידי בוורדפרס עליה הסבירה אח"י דקר,
תודה!

סבתא מספרת על ימי צעירותה שהייתה סוחבת כך וכך סלים כבדים מהשוק ותמיד נכנסת הביתה מהכניסה האחורית כדי שסבא לא יבחין,
לעיתים בכל זאת היה מבחין בה, שוקל בידיו את הסלים העמוסים שהניחה בכניסה למטבח, נדהם ממשקלם העצום ומתחיל לצעוק עליה על שלא קראה לו וסחבה אותם לבד.
כשהיו נגמרות הצעקות וסבא היה חוזר לסלון, הייתה סבתא והשכנה שבחצר ליד מחליפות חיוכים כי רק שתיהן ידעו שחוץ מאותם הסלים שעליהם סבא צעק יש עוד צמד סלים שחיכה בשקט מבלי שסבא יראה מעבר לדלת..

לא פעם קבלו בפני שסגנון הכתיבה שלי קשה לקריאה

"לא אכפת לי" התרסתי כנגדם
"זה ממילא לא מיועד למי שאין לו סבלנות לקרוא את זה" עניתי
ואז גיליתי,

שנותרתי ללא קוראים.

עד לא ממזמן
אבל למשך תקופה די ארוכה
המתין בדיוק כאן טקסט לא כל כך קצר
לקורא שלו שיבוא ויגאל אותו
ואותי

..סוג של וידוי לא שלם עם נגיעות קשות של הגזמה ובדיה
פרץ של נקיפות מצפון ואולי גם קצת נקמה
רגעים קשים מתקופת השרות בצבא
צורך להקיא הכל החוצה

..אבל מאז
זרמו הרבה מים בנהר
ואני הבנתי שיש טעויות שלא צריך בכל מחיר לשלם עליהם
יש וידויים שגם אותו אדם לו חטאת – מעדיף לא לשמוע
יש זיכרונות שמותר וגם צריך
לשכוח

לסבתא שלי יש המון סיפורים,
המשותף לכולם הוא שהם כמעט תמיד נגמרים במילים "עד שבא היטלר.."
…

(בעקבות ימי המילואים האחרונים)

סיורים רגליים
אפודים + שחפצים = שחפודים
גלבים, לילות לבנים, איבוד מנין הימים,
לריב עם ערבים במחסום,
המון מארבים בשום מקום,
מטענים, מזיעים, שמירות, טוחנים,
כשגשם נרטבים
וכשקר אז קופאים

כל אלה לא באמת קשים
כמו הבעיות המוסריות

על אחת כמה כשאין אל מי להתקשר
לשתף
או לבכות

…אני חייב לכתוב משהו כשאני בנסיעה ברכבת,
לא משנה מה, פשוט.. פשוט חייב,
לא יתכן ככה פשוט נגיד..בממוצע 1/2 שעה או יותר רק לשבת ולבהות בנוף…
טוב.. בעצם דווקא כן :-)
…..אבל בכל זאת…הייתי חייב,

…זה תמיד אותו סיפור,
יושבת מולי בחורה יפה ואני,
אני פשוט לא מסוגל לעשות כלום, אם אני אפנה אליה אולי יקרה משהו,
אולי אפילו סטירה בפנים אבל לעזאזל לפחות שכבר יקרה משהו!,
היא הרי עולם ומלואו !, כל אדם הוא הרי עולם ומלואו ועם פנים כאלה היא בטח בנאדם מדהים..
אבל אני פשוט לא מסוגל..
..רק כתבתי את השורה הזאת והיא קמה לרדת..
הגיעה התחנה שלה.. הרכבת מאטה והנה היא יורדת…

…כל פעם בדיוק אותו הדבר…

איפה אני והעיר נפגשים?
כמעט… רק בדרכים
רק במעבר דרכה מיעד אחד אל יעד אחר

..לפעמים זה כל כך חמור עד שאני מוצא את עצמי מפספס בכוונה את האוטובוס
רק כדי שאהיה מוכרח ללכת ברגל ואוכל להרגיש קצת את הרחובות….
בין לבין תמיד אהיה בחלל סגור מרוכז במושא כלשהו, לא רחב במיוחד, לא רחוב במיוחד, לא עירוני בכלל
כל כך הרבה זמן, אולי שליש מהחיים אנחנו תמיד בדרך לאיזשהו מקום

אז איך זה שדווקא שם, במפגש הקצר שלי עם העיר, אני הכי רפוי,
כל כך נבול,
אך יכול להיות, אפילו אם זה רק לפעמים,
שדווקא באוטובוס אהיה ישוב, עם מבט מזוגג,
שקוע לחלוטין בתוך עצמי.

..אם אתם יכולים להרשות לעצמכם – לעולם אל תיסעו באותה דרך פעמיים…

גם ביום שיגיע תורי לעמוד מול האלוקים.. גם אז אני יאחר….
וקרוב לוודאי שגם אז זה יהיה משום ששוב, עמדתי יותר מידי זמן מול המראה…
…כמעט כל בוקר כבר כמה שנים , מחליק בריצה את ה 50 מדרגות מהקומה השנייה רק בשביל לראות את האוטובוס שאני צריך
חולף על פני ומבשם אותי בהרבה פיח
– בוקר טוב – אני שוב מאחר…

ואם כבר אני כמעט לא עושה כושר אז לפחות משהו מלמעלה דואג לי שאני לא אתנוון לחלוטין,
רץ מטורף עם תיקים מתנופפים נואשות אחרי האוטובוס,
מקווה אולי לתפוס את תשומת לב הנהג, לפעמים מצליח לפעמים לא,
עולה, מתנשף, יושב? ..לא! עומד!, כמעט תמיד עומד,
כי 66 זה לא סתם קו – זה הקו הכי סתם!.. כל הקלישאות שתעלו בדמיונכם על אוטובוס – מרוכזות להם במקום אחד
…טוב נו… אוקיי.. ברור שזה לא הקו היחידי שמזיעים פקקים חם צפוף ועומדים
אבל תסכימו איתי שלא בכל קו, כן יצא לכם לשמוע, בכל יום רגיל, דו-שיח כזה מוזר בעליל….
איפה הפסקתי? אה כן.. עולה, מתנשף, עומד ואז ממש ממולי, זה מתחיל..

- " זה 66 ? "
- " ..תלוי…"
- " לא אתה מבין?, כי יש פה גם קו 166 .."
- " תלוי אם היא עדין אוהבת אותי.."
- "..ואני לא בטוח שראיתי טוב את המספר כשעליתי.."
- "..כלומר.. בטוח שהיא כבר לא ואנחנו רק ידידים.."
- "זה יכול להיות מאוד מבלבל 'תה מבין? 66 ו – 166 .."
- "ולכן אן טעם שאני יתקשר אליה אבל.."
- "ולכן אני רק שואל כדי להיות בטוח.. אז זה 66 ..כן ? "
- "צודק! כן! מצד שני באמת יכול להיות שהיא עדין גם חושבת עלי.."
- "..אבל אתה בטוח?.. ה 1 הזה לא תמיד רואים אותו ככה בפינה"
- "..לא לא.. מה פתאום אין לה אף 1 אחר.."
- ".. זה מזל.. כבר הייתי בטוח שעליתי על 166 .."
- "..אבל מה אם היא לא סיפרה לי…"
- "..כי 166 נוסע בכלל בכלל אחרת 'תה מבין?"
- "….אין לי אחרת מבלעדיה.."
- "..אז אתה חושב שכדאי שאני ארד וייקח קו אחר?"
- "..לא! אני לא מסוגל לעזוב אותה.."
- "….צ'מע.. בנסיעות צריך לקחת החלטות, או שאתה עולה על הקו הנכון או שאתה הולך לאיבוד.."
- "………..מה? אתה אומר לי שאני בכיוון הלא נכון"
- "..תלוי.."-"..תלוי במה?"
- "..אם זה 66 או 166.."

.. וכך זה נימשך..
אין לי מושג איך השיחה בניהם הסתיימה, בשלב מסוים לצערי, הייתי חייב לרדת..
אני עדיין מאחר ועוד יום רגיל מתחיל..

ישר כשירדתי מהאוטובוס בפעם הראשונה וראיתי את היונים,
כל כך יפות ואצילות, משתכשכות בזרם הביוב הדלוח-מצחין שזורם דרך קבע על יד שפת המדרכה בשולי הכביש,ישר ידעתי שמשהו פה לא בסדר…זהו זה,
עכשיו כבר אין לי ספק
- אני שוב בתל אביב,

וזאת לא תחנת אוטובוס שוממת כמו מהיכן שאני מגיע…
אנשים עומדים כל הזמן בתור לדוכן פיס מנסים לעזור למזל למצוא אותם ואם הם לא שם אז הם בתור של קופת הכרטיסים של התאטרון, הצגות!, ובעצם למה לא?,
קצת תרבות!, אבל למה דווקא ליד התחנה שממנה אני נוסע וחוזר כל יום למכללה והביתה וחוזר חלילה?, גם אני רוצה לראות הצגות!,
אבל שיעורי הבית קוראים לי והשחקנים בהצגה לא יתנצלו בשבילי מחר מול המרצה..

מוניות שירות אוטובוסים ומונית "ספיישל" כל הזמן באות והולכות בסנכרון ממש לא מושלם למעט העובדה שאף פעם לא יהיה מצב שאף אחד מהם לא נמצא
..ואם בכל זאת משעמם אז אוטובוסים של קבוצות מאורגנות יחסמו את הדרך ונהגים יחד עם הולכי רגל יצאו כדי להחליף בניהם מהלומות שהם,
ברוב המקרים, תודה לאל, רק מילוליות….

מאיפה באים כל העצבים האלה? למה זה מתפרץ? למה ככה?,
אספלט, לחץ, צומת, שחור, רמזור, עמוס, פיח, כאוס, מכוניות, צפוף, רעש ואנשים שבאים והולכים לתחנה
- תלוי לפי השעות ביום, היום בשבוע, החודש בשנה וסיבוב כדור הארץ..
ומשום מה כשאני שם, ביחד או לבד, זה כל כך סתמי, עוד יום, הזמן זז כל כך לאט,
אפשר להרכין את הראש, לפתוח תנ"ך, לומר פעמיים את מזמור קי"ט בתהילים, להרים את הראש וכאילו כלום..
מצחיק… מקום שבו הכול מהול עד בלי די בתנועה ותחלופה מהירות ומחסור בחמצן, דווקא שם לכולנו לפעמים הזמן פשוט נעצר,

כי אתה מחכה לאוטובוס שיבוא והוא שוב לא בא, חוק מרפי המחורבן..
..למרות שבינינו.. זה ממש לא נכון..
הסיבה היחידה שאנחנו מאמינים בו היא בגלל שאת כל הפעמים הכה רבות שבהם חוק מרפי כושל, אותם אנחנו כמובן מיד שוכחים
…כי גם אצלי ליד הבית וגם בתחנת האוטובוס הכי הומה בתל אביב – כשהאוטובוס מגיע בזמן – זה נראה לנו הכי מובן מאליו….

…ואז היא שמה מוזיקה שבמקום ובזמן אחר הייתי כל כך מאושר לשמוע,
אבל עכשיו כשהראש שלי מלא בוויכוח הארוך והכל כך מלוכלך שניטש כבר כמה ימים ביני לבין הבחור ההוא והמחשב שמקולקל
ושיעורי הבית הכל כך רבים שלא עשיתי ושכנראה כבר גם לא אעשה ובמיוחד העובדה שלא אגלה לאף אחד שהיום יש לי יומולדת
ושאחזור הביתה במקום לחגוג אנמק בחדר הקטן שלי כמו אידיוט (בגלל שאני אידיוט) כמו אתמול וכמו שלשום וכמו… כבר כמה שנים..

אז הנה… לא יעזור, היא לא מבינה, הנה היא שוב מחליפה את המוזיקה אבל זה לא יעזור..
כשאתה מאוד מדוכא, לפעמים, המוזיקה היחידה שאתה מסוגל לשמוע היא זאת שמתנגנת בראשך
..ובמקרה שלי כרגע זאת סתם סימפוניה של רחמים עצמיים,

לרוב אני לא יכול להתאפק, אני מוציא הכל החוצה, מספר לכולם
אבל הפעם זה יהיה שונה
את השורות האלה שאני כותב כאן עכשיו אף אחד לא יקרא,
אני לא אתן..

משהו לא בסדר אצלי בכל מה שקשור לפסח,
כל שנה אני יוצא ממנו רק עצבני יותר ובכל זאת איכשהו עד הפסח שיבוא אחריו אני אצליח לשכוח כמה היה לי רע באותם שבעה ימים ועוד יותר אני יודע שאשכח למה,
עובדה שתמיד כשישאלו אותי איזה חג אני הכי אוהב אני מיד אענה – " ברור שפסח!" (ויהיה לי איזה ניצוץ לא מוסבר בעיניים),

ליל הסדר, גולת הכותרת כמובן.. כל המשפחה אחים אחיות אשתו של והבן דוד ההוא וההיא והבת של החתן של והסבתא גם..
וכשיש כל כך הרבה יהודים בכל כך קצת מקום כמובן שמייד מתחילים לריב.. אבל לא!-
אצלנו לא מדובר במריבות ישנות שמבעבעות מתחת לפני השטח ופורצות לאט לאט תוך כדי החג
(כמו בכל אותם סרטים של מפגשים משפחתיים שנדמה שנכתבו כמעט כולם לפי אותו תסריט..) ולא פצעי עבר ולא חובות ישנים ולא בטיח…

ז'ותמרת..בעצם.. כן..גם (כי אך אפשר בלי..)..אבל זה לא העיקר,
כי אצלנו בליל הסדר הם דווקא רבים בדיוק את אותן מריבות טיפשיות שהם רבו עליהם שנה שעברה,
שוב יצעק אחד על האחר שהוא טועה ולא מקריא נכון את הנוסח המדויק של הטקסט שבהגדה ומייד יתלהט ויכוח
- כל אחד יטען טיעונים חוצבי להבות לצדקת גרסת ההגדה שהוא אוחז באותו רגע
..לא משנה שבשנה שעברה הם החזיקו כל אחד בדיוק את ההגדה שכרגע מחזיק השני – ובהתאם לכך גם היו העמדות שלהם שנה שעברה
וכך גם בשנה שלפני ובשנה שלפני ..ובשנה שלפני.. וכן הלאה,
..כן, הם שוב יריבו על מקומות ישיבה, שוב יריבו מה אמור להיות הסידור של הצלחות בכלל וצלחת הסדר בפרט,
שוב יריבו על כמות היין בכוסות, שוב יריבו.. מה לעשות?
.אז מה עם שנה שעברה וגם בשנים שלפני בסוף הם הסכימו על הכל…. כל פסח קודם כלא היה…

ואז ..זה מגיע……… – "דורון?, הגפילטעפיש טעים?" , "כן סבתא.. מאוד טעים!..אמממ" ,
"אז למה אתה לא לוקח עוד אחד?" , " כי אכלתי כבר שניים, תודה סבתא אני לא רוצה יותר" ,
" אז תיקח כמה שאתה רוצה" , " תודה סבתא אבל זהו, אני שבע" , " בסדר בסדר זיסל'ה, אז תיקח כמה שאתה רוצה! אינגל'ה שלי" ,
" כן אבל אני לא רוצה…" , "בסדר, אז כמה שאתה רוצה תיקח! כמה – שאתה – רוצה!, יש מספיק לכולם הכנתי המון! תיקח תיקח , למה אתה מתבייש?..ולמה אין לך שום מידלע לידך נו מה קורה?"…

…אבל השנה היה משהו מיוחד…. משהו שבשלב מסוים הפך את היוצרות, ה -4 כוסות!
והרי כל שנה יש 4 כוסות? אבל השנה, אפילו שהיין היה דווקא מסוג פשוט ביותר..אני זוכר.. שרציתי לתת לו הפעם באמת להיכנס פנימה..
ולא.. לא השתכרתי.. הלוואי והייתי מצליח…אבל כן, משהו קרה לי שם בפנים, משהו שאני חייב להגיד כל עוד הזיכרון של הטעם הכל כך לא מיוחד,
כל כך פשוט כבד מתוק אדמה עוד טרי אצלי על הלשון,
אני, שדיי סולד מכל דבר שמייצר שמחה שהיא בעיני שמחה מדומה, כמו של האלכוהול, בכל זאת אימצתי בעוז את היין בלילה ההוא,
הוא הזכיר לי שהוא לא תמיד הבחור הרע בסיפור ולא רק מפני שבאלכוהול אפשר להטביע את הדיכאון כי " יין ישמח לבב אנוש "
אלא יותר משום ש "נכנס יין יצא סוד." ועזבו אותי מגימטריות, אפילו שבמקרה הזה, זה כן מאוד פשוט… בכל זאת רדו מזה..כי בעצם הדברים הם אינם כ-'פשוטו'
ולמרות שהם לכאורה מובנים מאליהם, יש עוד מקום להסביר מהו הטפל ומהו העיקר, שכן לא סתם נכנס יין יצא סוד,
לא סתם אדם ששותה מגלה את סודותיו, מתחת לאיזה בלטה נמצאים הדולרים או את המתכון הסודי שלו ללחם שום עם פטריות ובצל,
כי יין, אם רוצים, יכול לחשוף את האופי הפנימי האמיתי של כל בנאדם, יין עוזר להוריד את המסכות,
כבר לא פעם, זה שחייך אלי אתמול בהיותו פיכח, כמעט הרביץ לי בהיותו שיכור והאחר,
שתמיד ישב בצד ולא היה מסוגל להיכנס למעגל, לפתע חיבק אותי, חיבוק אוהב אמיתי של חבר לא פחות ולא יותר,

הבושה והשליטה העצמית הוסחו והאני האמיתי שמאחוריהם יוצא החוצה, וכי אני מחדש כאן משהו?, אלא, ראו, כיצד אחד מהדברים הרדודים ביותר,
אלכוהול,דווקא הוא, יש בכוחו, לפעמים, לגרום לקפיצת מדרגה, לגעת במשהו רוחני יותר שאפילו על ידי הסתגפות והתנזרות במשך שבועות וחודשים לא תמיד משיגים (..וכמובן שלבחור ביין באופן יומיומי זה קצת נהפך להיות בעייתי אבל..),
…נידמה לי שלא רק עלי שרתה אותה רוח בלילה ההוא, כי משעה מסוימת התקרבנו כולנו ונדברנו ברמה אחרת, גבוהה יותר,
כמו שלא דיברנו וכנראה שגם לא נדבר,עוד הרבה זמן… .

….זה מוזר כל האידיליה הזאת..אתם יודעים נו..של גנים ציבוריים..

כל כך הרבה פעמים יוצא לי לחצות גן ציבורי נחפז בדרך לאיזשהו מקום ולומר לעצמי
כמה שזה ממש לא בסדר שאני לא מוצא קצת זמן לעצור את השטף של החיים,
לשבת במקום כמו זה ופשוט להירגע ולהנות,

ואז כשסוף סוף אני מוצא את הזמן הזה ויושב, לבד,
אני מרגיש כל כך רע שתוך 2 דקות אני בורח…

…כבר הרבה שנים שאני עושה סדר בחדר (זה אף פעם לא נגמר…) וכל פעם מוצא את התמונה הזאת מחדש במקום אחר,

היו שנים שהסתכלתי עליה והתבאסתי בקול.. "אוף ..נשארתי מכוער"
..שנים מאוחרות יותר הסתכלתי שוב ודווקא שמחתי בחלקי,
אמרתי לעצמי "ואוו! נשארתי כמעט אותו הדבר!"

…ורק היום, כבר למעלה מ20 שנה אחרי שהתמונה הזאת נלקחה,
לראשונה נזכרתי שפחדתי נורא מהמצלמה, כמעט ולא צילמו אותי אי פעם לפני כן (כשעוד זכרתי את עצמי) והמעמד היה מפחיד ממש,

צילום לספר מחזור של כיתה ב' וכל המורים והמנהלת עומדים מסביב עצבניים צעקות באוויר
" הצלם ממהר! ..לא לזוז!!..תעמוד ישר!…אל תעצבן את הצלם!!… "

עכשיו לראשונה אני נזכר גם שהיה לי קשה מבחינה טכנית להסתכל עליו, ראיתי אותו מטושטש

…שנה אחר כך אבחנו לי צורך במשקפיים…