אני מה שהחבר'ה נוהגים לקרוא לו – דתי..כן…נראה לי שהגיע הזמן להודות בזה….ולכן במפגשים שלי עם חילונים, בשלב כזה או אחר זה דיי טבעי (ולפעמים גם קצת באשמתי..) שהשיחה גולשת לענייני דתיים חילונים,
וכך יצא שממש לא ממזמן כשפגשתי זוג חברים ממש טוב מהמגזר החילוני באופן די צפוי נוצר בנינו בשלב מסוים מעין דיון שכזה (על פלורליזם דת מדינה וכדו') שהתנהל דווקא בצורה מאוד נעימה ונינוחה והיה מלא תובנות,
עד שבשלב מסוים הציג בפני הצד שמנגד שאלה מאירת עיניים שבאותו רגע לא הייתה לי אליה תשובה והבטחתי לעצמי ולו שבהזדמנות ראשונה שתהיה אשתדל לרדת לשורש העניין,
עוד באותו ערב בביתי עת הבטתי אל השמיים זרועי הכוכבים שבחצר הבריקה בראשי תשובה מדהימה לאותה שאלה, כל כך מצאה חן בעיני התשובה וכל כך ניצחת נשמעה היא בראשי עד שמיד התמלאתי תחושה מוזרה..כי..רגע, מה אם נגיד, יהיר שחצני ויומרני ככל שזה יישמע, שהתשובה הזאת באמת תשכנע אותם?,
מה אם נגיד, רק בשביל הספורט כמובן, באופן תאורטי לחלוטין, שהתשובה הזאת, בגלל היותה כה חזקה עקרונית ומהותית, תגרום להם לחשוב על חזרה בתשובה??,
עוד אני עומד שם (ומשתעשע בדמיוני בתמונה של הבחור עם פאות ארוכות ואשתו עם כיסוי ראש) ניצת ממש מספר פסיעות ממני אחד מהשיחים הקטנים שבחצר בלהבה אדירה, והשיח בוער באש!, בוער ובוער ואיננו אֻכָּל!..
ובעודי קרב אל השיח נשמע מיד מאיי שם מעל קול רועם ושמימי שאין לטעות בזהותו: "..תשמע דורון..אני אחסוך לך הפעם את כל הקטע של 'של נעליך מעל רגליך' כי אני פשוט ממהר, פשוט תקשיב לי ותקשיב לי טוב!, עדיין לא הגיע העת..ובכלל..הזוג הזה ספציפית, אני אוהב אותם בדיוק כמו שהם, אם אתה משנה לי אותם, אני לא סולח לך על זה, אפילו לא ביום כיפור! זה ברור?"….."בי אדוני, אלוהי, אל ייחר אפך בעבדך אך…" ניסיתי להסביר אבל הוא מיד היסה אותי
" נו!.. בחיית דורון!.. אי אפשר שהפעם זה יהיה בלי משא ומתן של חצי שעה?, אני מאחר לפגישה השבועית עם אברהם יצחק ויעקב, מיד אחרי זה אני צריך לרוץ לעצור פיגוע של אלקעידה ברכבת התחתית של מוסקבה ואחרי כך יש את השידור החוזר של אבודים בערוץ 3…אז סגרנו?"
"כמובן אלוהי, כדבריך אעשה.." עניתי והלהבה שאחזה את השיח מיד נעלמה כלא הייתה מעולם ואני באותו רגע פניתי חזרה מהחלון אל תוך ביתי והבנתי שעלי לגנוז את תשובתי לנצח נצחים…
או לפחות עד למפגש הבא.. :-)

(מוקדש לכל חברי הדתיים והחילונים בכל מקום שהם….)

היא לא יודעת..
היא הייתה הבן אדם הראשון שאי פעם סיפרתי לו את זה והיא לא יודעת ששחזרתי את הדברים בראש ממש תוך כדי שדיברתי איתה..
שרק אז מעצם השיחה איתה הייתי מסוגל להסתכל על זה במבט מבחוץ, רק אז לראשונה בעצם הבנתי מה עשיתי…

- "…די נו.. קדימה! עכשיו תורך…תזכור! הבטחת!….."
זהו..שאני מנסה להיזכר למה לעזאזל הבטחתי …העיניים שלך.. כנראה..לא מוצא שום סיבה אחרת…. אבל תבטיחי לי את שאת לא מספרת את זה לאף אחד.."
- " כן , כן נו…"
- "…את מבטיחה? זה משהו שמעולם לא סיפרתי אני…"
- "נו.. אולי פעם אחת תספר משהו בלי מיליון הקדמות לפני?, ירון תסתכל עלי, זאת הרי אני ..אין לך מה לדאוג"
- "…כן אבל……….טוב… "

ב 2003 הייתה תקופה ארוכה בה התרחשו לא מעט פיגועי ירי בלילות על כביש 443 בדרך לירושלים, חלקים נרחבים של הכביש נחלשים ע"י הגבעות והמישורים שמצידיהם וישובים ערביים נמצאים בקטעים מסוימים במרחק הליכה או נסיעה קצרה בלבד
בין אם מתוך ניסיון אמיתי לתת מענה לבעיה או שמא רק בשביל הביטחון היחסי שמראה הטנקים בצידי הדרך יכול לנסוך בתושבים, הוחלט לפרוס מחלקת שריון במקומות אסטרטגיים שונים בצידי הדרך – באופן כללי הטנקים היו אמורים לבצע מארבים ולנצל את אמצעי ראית הלילה המיוחדים שלהם כדי לסכל התקרבות וירי על הכביש. ….אחת מהנקודות על הכביש הייתה לא רחוק ממודיעין, במקביל למחסום "מכבים"

"..הייתי אז בצוות קצין ושמו אותנו בעמדה שליד מחסום מכבים ..וזה היה דיי יתרון להיות ליד המחסום כי בדיוק היה חנוכה ובעיקר בשעות היום כשלא היינו בפעילות, אזרחים היו מתרגשים עוצרים והרבה פעמים עולים ומצ'פרים אותנו בסופגניות..
..לקראת סוף חנוכה, אני זוכר, הגענו כבר למצב שהיה לנו כל כך הרבה סופגניות באוהל שלא ידענו מה לעשות איתן וירדנו אנחנו מהאוהל אל הכביש כדי לחלק אותן לחיילים ולמכוניות שהאטו כדי לעבור במחסום…

• כדי לשמור על כשירות מבצעית גבוה של הטנק הכרחי לבצע בו מס' טיפולים קבועים לפחות אחת ליום, הטיפול הבסיסי לפני פעילות מבצעית נקרא בעגה הצבאית טל"ת (טיפול לפני תנועה) והוא כולל בתוכו סידרה של בדיקות הכרחיות תיאום כוונון וכיול של המכשירים השונים, תיאום כוונות בדיקות של המנוע הצידוד של הצריח והתותח, מצב הדלק השמנים וכדומה,
• בין השאר נבדקת בטל"ת גם תקינות הדקי הירי שבבקרי הצידוד של התותחן, ההדקים שבבקרים עובדים על זרם חשמלי וכדי למנוע פליטת כדור/פגז בגלל לחיצה מקרית ישנה תיבת בקרה ובה מתגים שגם קובעים איזה סוג ירי יתבצע, כלומר, לא ניתן, לדוגמא, לבצע ירי של המקלע המקביל לתותח כל עוד המתג של המקלע המקביל בתיבת הבקרה מכובה (מורד כלפי מטה) אבל, גם אחרי שהמתג הורם, שום ירי לא יתרחש עד אשר תבוצע לחיצה על ההדקים – התיבה ממוקמת מעל בקרי התותחן.
• לרוב צוות הטנק עצמו מתחזק את הטנק ומטפל בתקלות אבל תקלות טכניות מרמה מסוימת והלאה, גם אם יש ללוחמים את הידע והכלים, עדיין, אסור להם לבצע תיקונים על דעת עצמם ועליהם לחכות שהחוליה הטכנית תבוא לבצע עימם/בלעדיהם את התיקון,
• למקרה שהדקי הירי החשמליים לא יעבדו, ישנם הדקי גיבוי חירום שעובדים בצורה מכאנית ללא תלות במקור חשמלי.

- " ..ואז בטל"ת שלפני אחד מהמארבים הראשונים שלנו שם, ראינו שהדקי הירי של התותח עובדים אבל של המקביל לא, כלומר כנראה שהבעיה במתג שלו, פגזים אנחנו לא בדיוק אמורים לירות פה אבל המקביל הוא דיי קריטי לירי מדויק במקרה הצורך וזה לא מסוג התקלות שאנחנו יכולים לתקן בעצמנו
ולא משנה כמה נבקש, החוליה תגיע במקרה הטוב רק מחר, בטח אפילו רק מחר בערב,
לבטל את המארב דווקא מאוד מצא חן בעיני כולנו, סוף סוף לישון בשעות הלילה כמו בני אדם במקום לנסות לישון מיוזעים בשיא החום באמצע היום עם כל הזבובים באוהל שהיריעות פלסטיק שלו רק מעצימות את הטמפרטורה שבחוץ, אבל אלעד, הקצין שלנו אמר וכולנו ידענו
שהוא צודק, שיש את הדקי הגבוי וחוץ מהמא"ג מקביל גם תמיד יש את המא"ג מפקד ומא"ג טען ואת ה – 0.5 ובקיצור הלילה אנחנו עושים את המארב כמו גדולים, שום דבר לא השתנה, מחר החוליה תבוא וכבר נסדר את זה…
…מה שיצא מכל העסק הוא שמבחינה טכנית הייתי לכאורה יכול לסחוט את ההדקים אפילו כשמתג המקביל מורם והמא"ג דרוך וטעון וכלום לא יקרה…..
- "כן הבנתי ..נווו!.."
- "..טוב..טוב!.. אני אנסה לקצר אבל…"
- "ירון..ירווווון!…."
- "טוב!! בקיצור.. בלילה עלינו לעמדה שנמצאת בגבעה סמוכה לזאת שעליה עמד האוהל והתחלנו בסריקה של השטח, עכשיו, היינו אמורים לסרוק בעיקר לטווח הרחוק לוואדיות ונקודות תורפה אחרות שמובילות לכביש אבל מכיוון שאזור המחסום גם נמצא בתוך שדה הראיה של הסריקה, אז גם עליו התעכבנו מידי פעם אפילו שהוא בטווח היחסית קרוב …זה היה 300 מ' בקו אווירי מהעמדה ..או 600 ? ..אני כבר לא בטוח.. אבל אחרי הכל אנחנו גם מעין סוג של אבטחה לחיילי המילואים שבמחסום אז תמיד העפנו גם עליהם מבט, אבל, הקטע הוא שבזמן שאני סורק, חלק מהכלים כבר טעונים למקרה הצורך של תגובה מהירה והרי המקום שבו אני מסתכל בראיית לילה זה המקום שגם התותח מכוונן אליו..ז'ותמרת.. זה תלוי בזווית כינון ועוד כל מיני פרמטרים ..טוב לא משנה.. בכל אופן מה שזה אומר זה שכשאני מסתכל על המחסום או באזור שלו , אני צריך להשתדל להיות ממש רק מסביבו כי אם אני שם את הצלב הכוונת של הראית לילה על מישהו או אפילו רק לידו זה בדיוק כמו שאני מכוון אליו רובה דרוך! .. גם אם הוא נצור זה לא בדיוק ..וזה הרי לא רובה.. זה מא"ג!
– " לא מא"ג , אתה מכוון אליו תותח!"
– "..לא.. אמרתי לך, לתותח לא טענו פגז, ולמרות שהיה לנו את 'הטען הכי מהיר בעיר', לטעון פגז ואז לפלוט אותו בטעות…"
- " אוקיי אוקיי… תמשיך.."
- "..בכל אופן….בגלל שאי אפשר שכל הצוות יישאר ער כל הלילה כי אז יש סיכון שכולם יירדמו ביחד, אז משעה מסוימת מתחילים משמרות שבהם 2 ערים ו ה – 2 האחרים מנסים לנמנם, מבין ה 2 שנשארו ערים, אחד תמיד סורק לקרוב עם העכבר והשני לרחוק עם ה.."
- "עכבר?..אמרת שהראשון סורק עם..עכבר??"
- " אה.. זה הכינוי לסוג של …מכשיר ראית לילה אישי נייד כזה, לטווחים יחסית קרובים, ניראה כמו משקפת אבל הגומי שלו מזכיר קצת….
- "אוקיי..נו.."
- "והשני סורק לרחוק עם ה"ארטישוק" שזה השם של הראית לילה המיוחדת של הטנק מהסוג טנקים שבו אנחנו היינו"
- "ארטישוק?"
- "..זה סיפור קצת ארוך בעיקרון יש לזה ר"ת משהו כמו 'אמצעי ראיה טרמי…' משהו.. לא זוכר את ההמשך.. אבל האגדה מספרת שיש איזה מחשב צה"לי שפשוט פולט כל מיני שמות באופן רנדומאלי לחלוטין.. יכול להיות שזה סתם סיפור..אומרים ש.."
- " שכח מזה.. אני מבטיחה שיותר אני לא שואלת שאלות.. פשוט תמשיך.."
- "..טוב.. בכל אופן, בגלל שרק למפקד ולתותחן יש ארטישוק ושליטה על התותח אז החלוקה לזוגות היא תמיד – תותחן וטען ערים ומפקד ונהג ישנים או להפך ..וזה קרה לי כמובן באחד מהמשמרת שלי.. כשאני סורק בארטישוק לרחוק ומורן הטען עם הראש מחוץ לצריח סורק לטווח הקרוב עם העכבר, הרעיון של הסריקה לקרוב היא כדי שלא יפתיעו אותנו בזמן שאנחנו עסוקים בטווח הרחוק אז ככה תמיד משהו מאבטח לקרוב.. אוקיי אוקיי..
… אמממ…בקיצור.. אני לא זוכר באיזה מהמשמרות שלי זו הייתה, ראשונה או שנייה, בשלב מסוים פשוט נורא רציתי לנשנש משהו, ומותר לנו לנשנש, אפילו במידה מסוימת מעודדים אותנו לדגם את עצמנו בנשנושים ולבוא למארב עם דברים שיעזרו לנו להישאר ערים כל עוד לא מדובר בדברים שיסיחו את תשומת לבנו מהמארב שזה משאיר בערך רק את האופציה של בעיקר ביסלי במבה וכאלה כאופציה חוקית… בכל אופן…

• הצידוד בטנקים נעשה לרוב בכוח הידראולי (ולעיתים גם חשמלי, תלוי בסוג הטנק), עוצמת הצידוד היא אדירה ויכולה להיות קטלנית, איבר או של אדם (או חפץ) שיכנס למסלול הצידוד של הצריח ו/או התותח (במיוחד במסלול הצידוד הפנימי) עלול להיתלש ו/או להתרסק ,
כדי למנוע תאונות מעין אלה ובתוכן גם סתם צידוד שהוא אינו מתוכנן, ננקטים אמצעי זהירות רבים, אחד מהם היא מתג ה"כוח/הידראולי" (שנמצא אף הוא בתיבת הבקרה שנזכרה לעיל), גם כאן, באופן דומה, אין אפשרות (גם לא למפקד) לצודד בכוח הידראולי ללא הרמת המתג הנ"ל.
• מכוון שגם לתותחן וגם למפקד ישנה שליטה על הצידוד, על ירי התותח ועל ירי המא"ג המקביל, המערכת בנויה כך שבמקרה של התנגשות, כלומר, אם התותחן והמפקד מפעילים כל אחד את הבקרים שלו בצורה מנוגדת אחד לשני מבחינת הירי או הצידוד, הבקר של המפקד גובר, ההבדל השני בין הבקרים היא שלתותחן יש יכולת להגיע למידת דיוק הרבה יותר גבוהה בצידוד ובירי.
• למקרה של, פגיעה בטנק, בגלל כל החומרים הדליקים והנפיצים שבו, סבירות גבוה שבזמן הפגיעה הוא יעלה באש ולכן בזמן שהות מבצעית בטנק לובשים הלוחמים סרבלים וכפפות המכונים 'חסנ"ש ' (ר"ת של – חסין אש) בגלל היותם עשויים מחומר שמגיב באדישות יחסית אל האש ומתפורר לאט, שאמור לתת ללוחמים במהלך פגיעה ו/או פריצת שריפה מעט זמן לצאת לפני שהם נכווים.

…ואת רוב הצ'ופרים האלה אנחנו מאחסנים בתא שנמצא מתחת לתותח..
עכשיו – כדי שתהיה לי גישה לשם אני חייב להנמיך לפחות במעט את התותח ..רגע רגע אני יודע מה את הולכת לשאול אבל תחשבי על זה שוב.. ציירי לך טנק בדמיון- כאשר התותח מכוון לשמיים אז החלק הפנימי של התותח שנסתר מהעין ונמצא בתוך הצריח – החלק הזה קרוב מאוד לרצפה – כמו נדנדה, אם צד אחד גבוה אז הקצה השני חייב להיות למטה… ז'ותמרת שאם אני רוצה להגיע למשהו שנמצא מתחת לתותח אני חייב דווקא לכוון אותו על משהו נמוך כדי שהחלק של התותח שנמצא קרוב אלי ..שזה דרך אגב – הסדן איפה שטוענים את הפגזים.. יהיה כלפי מעלה ורחוק מהרצפה של הצריח.. יש?.. אוקיי.. אל תעשי לי פרצופים.. את התעקשת עכשיו תקשיבי עד הסוף… ואני צריך גם להוריד את המתג הידראולי כדי שאם נגיד אני מתכופף מתחת לתותח וחס וחלילה אלעד מתוך שינה נגיד מחליט שהוא מגביה עכשיו תותח מקסימום.. אוי… זה לא נשמע טוב…"
- ".. ירון!!..נו באמת!…. והבנתי.. אם הוא מגביה את התותח הכי גבוה אז הסדן יהיה הכי נמוך ואתה תמחץ מתחתיו.."
- " בדיוק!.. אז בקיצור – איפה הייתי? אה כן! רציתי נורא לנשנש כדי לא להירדם והצ'ופרים נמצאים מתחת לתותח אז הנמכתי תותח והורדתי הידראולי.. שמתי לב שהצלב של הארטישוק כרגע מכוון אומנם לא רחוק מהמחסום איפה שנמצאים כוחותינו המצוינים – המילואימניקים
אבל בכל זאת הוא היה לא מעט בכלל מכוון על.. יותר באזור שמעליו ככה שלא דאגתי ובכלל בגלל התקלה ההיא אז כמו שאמרתי, הסיכוי שתהיה פליטה של כדור היא אפילו יותר מאפסית…
- " אוי לא.."
- "אוי כן… בסופו של דבר אומנם נעצרתי באמצע הדרך ולא הוצאתי שום צ'ופר אבל כשהתיישרתי חזרה בכסא והרמתי את המתג של ההידראולי, הגב של היד שלי עם הכפפה של החסנ"ש נגע קצת… ממש קצת במתג של המקביל- עכשיו – כמו שהסברתי לך – אם הכל היה תקין אז גם אם הייתי אפילו לא רק קצת נוגע אלא ממש מרים את המתג – לא אמור לקרות כלום עד שאני לא לוחץ על ההדקים.."
- ".. רגע.. אבל לפי מה שהסברת אז גם במיוחד עכשיו לא אמור לקרות כלום כי המתג מקולקל, אמרת שבבדיקה הרמתם את המתג ואז כשלחצתם על ההדקים ראיתם שההדקים לא עובדים כי המתג כנראה מקולקל..ואפילו לא הרמת אותו רק בטעות נגעת בו אז.."
- " בדיוק! ..אלא שמשהו כנראה קרה.. התקלה התהפכה! כנראה שהיה שם משהו שקיצר ונוצר מצב שעצם הרמת המתג סגרה מעגל חשמלי, להדקים לא הייתה משמעות כאילו הם לא גורם במעגל..או בניסוח פשוט – במקום שההדקים לא יכולים לסגור זרם כי המתג שלהם נדפק עכשיו הם במצב כאילו הם לחוצים כל הזמן.. וככה – עצם זה שהמתג התרומם מעט כלפי מעלה לשבריר שנייה ישר נפלטו שלושה כדורים בלי שהבנתי בכלל מה קורה… "
- " ו – ? … נוווווו? ..נפצע משהו נהרג משהו? דבר …………."
- " ………………….הייתה בדיוק מכונית במחסום.. סובארו… לבנה….
ישבו בפנים במושבים הקדמיים 2 ערבים.. יכול להיות בדואים אני לא בטוח.. לפחות כדור אחד פגע בול בין שניהם .. אבל ממש בול בין שניהם.. כדור אחר עבר דרך המכסה מנוע ופגע בכוסית השמן ובגלל שזה הרי היה בדיוק חנוכה אז אחר כך כולם צחקו וקראו לזה ' נס כוסית השמן..' .."
- " ..והשלישי.."
..השלישי? לא ברור ..כנראה באותו מקום כמו הראשון או כמו השני.. "
- "וואו…..חתיכת תאונה….. ..ומה אחר כך ?"
- "זהו.. בגדול זה הסיפור .. היו לנו כמובן גם מלא תיחקורים אחרי זה והכל.. לא ברור לי איכשהו דאגו שזה לא הגיע לחדשות.. בעצם אולי זה כן הגיע ..אני בכל אופן לא שמעתי שזה הגיע אבל.."
- "רגע.. אוקיי.. אל תבין אותי לא נכון ירון.. זה באמת סיפור לא קטן אבל מה כל כך התביישת לספר לי ולמה כל ההקדמות?.. אחרי הכל.. לפי מה שאתה מספר זאת הייתה תאונה לחלוטין, לא עשית שום דבר לא תקין.. נכון?"
- " אבל את יודעת איזה בלגאן זה עשה?, הגיע המג"ד המח"ט משטרה אזרחית פתחו למפקד שלי תיק פלילי חקרו בדקו תישאלו..חבל על הזמן..ומה שמצחיק זה שהצלב לא היה מכוון על המחסום ובכל זאת פגעתי במכונית שהייתה במחסום זה אומר גם שהמקביל לא היה מאופס ומכוון, שזה אומר שאנחנו כסתחנו את הטל"ת חטפנו על הראש ובקיצור היה כל כך.."
- "ירון? ירון.. עדיין….. למה כל כך התביישת לספר?…זה הרי אחלה צ'יזבט…
- …
- ירון? תסתכל עלי..
……….
- ירון מה בדיוק קרה שם?"
- " ……את מבטיחה לא לספר?…את מבטיחה שתקשיבי לי עד הסוף?.."
- " זה הרי מה שהבטחתי לך כשהתחלת לספר לי את כל הסיפור… "
- "…… העניין הוא..
……… העניין הוא שהמקביל כן היה מאופס.. אלוהים אדירים אני חושב שמעולם הוא לא היה מאופס כמו שהוא היה באותה פעם…….
……………… "
- "מה? רגע…………..אלוהים אדירים!!, ז'ותמרת.. ז'ותמרת שאתה כן כיוונת עליהם! אתה.. אתה… ?.. אני לא מאמינה.."
- רגע!! את הבטחת לי שתקשיבי עד הסוף.. רגע!.."
- "…………..או.. אוקיי.. אני.. אני מקשיבה…"
- "התקלה עם הקצר הייתה בדיוק כמו שסיפרתי לך לא שיניתי דבר או חצי דבר, אפילו נכנס אחר כך לטנק טכנאי חוליה מאוד ותיק ועשה המון בדיקות…. הוא לא האמין למראה עיניו היה לנו ממש מזל כי זה רק הלך והחמיר, זה היה עלול להשתלט גם על הצידוד ועוד דברים..ההדקים ממש רקדו וגם המתגים והנורות בקרה.. היה שם ממש דיסקוטק.. אל תשכחי שזה היה חורף וירד עלינו כמה ימים לפני המון גשם.."
- אוקיי.. אז למה כיוונת עליהם….מה זה כל הסיפור שסיפרת מקודם..על הצ'ופרים וה.."
- " ……………………..הסיפור ממקודם זו הגרסא שסיפרתי לצוות שלי מייד כשזה קרה וככה היא נהפכה להיות הגרסא "הרשמית" איתה גם המשכתי בכל התחקירים..אף אחד לא היה יכול לסתור אותה.. מבחינה טכנית היא הייתה דיי הגיונית וגם מורן הטען היה עם הראש בחוץ והכל התרחש במשך שניות הרי ואלעד ואלכסיי ישנו.. אלכסיי לא לגמרי אבל הוא לא יכל לראות מהתא שלו..
…..בבקשה תאמיני לי שאם אני הייתי מאמין שיש סיכוי סביר שיאמינו לי גם אני הייתי מספר להם את האמת אבל הייתי אז כבר מספיק זמן בצבא כדי לדעת שרק בגלל שכל העסק הסתבך אז ידפקו אותי חזק בדיוק כמו שאם ההימור שלי היה נכון הייתי הופך להיות הגיבור של כל הסיפור.. החלטתי פשוט לא לקחת סיכון ולתת להם סיפור אחר….
………….
….הכל התחיל מזה שהעבירו בקשר לכל הכוחות ובמיוחד למחסום התראה לגבי מכונית חשודה, אני לא זוכר מה היה התיאור מעבר לזה שהיא אמורה להיות לבנה.. אני חושב……בכל אופן.. זה היה כאמור כבר במשמרת שלי וזה לא דבר קריטי שבשבילו אני אמור להעיר את אלעד, אני כן אמור, כשיהיה חילוף משמרות לתת לו תקציר על אירועים מיוחדים שהיו כולל התראות שעברו בקשר, אם היו, במשמרת שלי …
………ואז… מתי שהוא באמצע המשמרת נראה לי – לא נשנושים ולא בטיח – ראיתי תוך כדי הסריקה הכללית, בעינית יום, לא בעינית של הראית לילה, כי זה היה בשטח מואר, מכונית לבנה שמתקרבת למחסום בצורה מאוד מהירה ..כאילו הנהג התלבט אם לעצור עד לממש.. הרגע האחרון, ישר נדלקה אצלי בראש נורה אדומה, גם המילואימניק שניגש לבדוק אותו ניראה מהוסס… בעזרת הארטישוק יכולתי לראות לרחוק אומנם אבל קשה למכשיר תרמי מהסוג שהיה לנו לחדור דרך זכוכית, הוא צובע את הזכוכית במסך לפי הטמפרטורה שלה בגוונים של ירוק אבל לא תמיד מראה מה מתרחש דרכה ככה שראיתי דיי מטושטש.. אבל הייתה לי כאן דילמה.. זה הרי עניין של שניות אם מה שהם הולכים לשלוף שם זה לא התעודות זהות, אין לי זמן לעלות בקשר לבקש אישור לאש, אין לי זמן לשאול את אלעד.. לעזאזל אני הרי לא אמור אפילו לשאול אותם במקרה כזה… ……..לא התכוונתי כמובן לבצע ירי, רציתי בסך הכל להיות מוכן לבצע ירי באופן מידי אם אני רואה שהמילואימניק מותקף, ידעתי שאני אצטרך לבצע ירי מכאני בגלל התקלה אבל חשבתי שזה לא יכול להזיק אם אני ירים את המתג למקרה שזאת הייתה רק תקלה זמנית…..ואז.. התברר שלא רק שהיא לא זמנית.. היא גם התהפכה…"
- "אוקיי………………..אבל…
…..רגע…בעצם………. …
בעצם ברחת מאחריות!…………………………… "
- "לא! אני מסביר לך!, הם לא היו מאמינים לי, הכל הולך לפי התוצאה – אם הייתי צודק והמילואימניק היה מותקף והירי שלי היה עוצר אותם אני הייתי הגיבור, אם זה לא היה הם, המכונית שעליה התראו, אלמלא התקלה – לא היה קורה כלום, והם היו פשוט נוסעים אחרי שהוא היה מסיים לבדוק אותם ואת בכלל לא היית שומעת עכשיו את כל הסיפור הזה-
היה לי רק כמה שניות כדי לעשות שיקול דעת ולקחת החלטה שאני מכוון עליהם רק כדיי להיות מוכן לירי , לא כדיי לירות!, הירי היה כבר תוצאה של התקלה…"
- "..ואתה ברחת מאחריות!!"
- לא! את לא מבינה ! הם לא היו מסכימים עם השיקול דעת שאני לקחתי רק בגלל שזה הסתבך!
אני מכיר אותם! , ככה צה"ל עובד!, הם היו דופקים אותי! אם הייתי מאמין שהם יאמינו לא הייתי מפחד לגלות להם..אבל ברגע שמשהו מתפקשש הם היו תולים את זה בשיקול דעת שלי!"
- אז מה! , אז היית יושב על פליטת כדור קצת בכלא.. לפחות היית יכול לצאת עם ראש מורם שישבת כי פעלת כמו שחשבת לנכון לפעול ועמדת מאחורי מה שהחלטת..
..אבל לא היה לך את האומץ לעמוד מאחורי המעשים שלך ..איזה מין גבר אתה? … אתה פשוט.."
- "אבל רינת!… תביני… בבקשה!…אני הייתי ילד בשירות סדיר ..הייתי מפוחד.. זה היה האינסטינקט של אותו רגע.. .. אחר כך הסיפור השתרש וכבר לא יכולתי…"
- " רואה! זה היה האינסטינקט!… הנה בעצמך עכשיו אמרת את זה! האינסטינקט שלך היה בריחה!, הרי אתה החלטת על השקר עוד לפני שידעת שאין הרוגים!..כלומר ..באותה מידה, כן היו יכולים להיות הרוגים! ברגע האמת לא היית מסוגל לקחת אחריות!… מייד אחרי הירי, אלעד ואלכסי בטח התעוררו, כל הצוות בטח פנה אליך, כל העיניים מסביב היו מופנות אליך,
אם אתה הצלחת בשניות לאלתר סיפור ששכנע את כולם בכזה קור רוח.. אתה שיקרת לכל כך הרבה אנשים במצח נחושה..לחברים שלך איתך בצוות למפקד שלך שסומך עליך
והם האמינו לך…אפילו עכשיו כשסיפרת לי את הגרסא הרשמית לא מצמצת, ניראת אמין לחלוטין… אך אי פעם אוכל לדעת שאתה לא משקר ככה גם לי? ….ואך אני אדע שאתה לא תברח מאחריות גם איתי..??.."
- "..רינת…..אבל.."
- ……להתראות ירון…."
- ……….רינת!"

טעות טיפשית, יהיו כאלה שבכלל לא יבינו למה אני מתעכב על זה ולמה לעזאזל בזבזתי להם דקות יקורת מהחיים על הסיפור הזה,
ובכל זאת אני לא מסוגל להרפות ממנו.. או בעצם זה הוא שלא מרפה ממני, יושב לי על החזה ולא משחרר..
חשבתי שאם אעביר את זה לכתב זה אולי יפסיק לרדוף אותי אבל..גם היום זה פשוט מסרב לעזוב אותי..…

סבתא מספרת על ימי צעירותה שהייתה סוחבת כך וכך סלים כבדים מהשוק ותמיד נכנסת הביתה מהכניסה האחורית כדי שסבא לא יבחין,
לעיתים בכל זאת היה מבחין בה, שוקל בידיו את הסלים העמוסים שהניחה בכניסה למטבח, נדהם ממשקלם העצום ומתחיל לצעוק עליה על שלא קראה לו וסחבה אותם לבד.
כשהיו נגמרות הצעקות וסבא היה חוזר לסלון, הייתה סבתא והשכנה שבחצר ליד מחליפות חיוכים כי רק שתיהן ידעו שחוץ מאותם הסלים שעליהם סבא צעק יש עוד צמד סלים שחיכה בשקט מבלי שסבא יראה מעבר לדלת..

משהו לא בסדר אצלי בכל מה שקשור לפסח,
כל שנה אני יוצא ממנו רק עצבני יותר ובכל זאת איכשהו עד הפסח שיבוא אחריו אני אצליח לשכוח כמה היה לי רע באותם שבעה ימים ועוד יותר אני יודע שאשכח למה,
עובדה שתמיד כשישאלו אותי איזה חג אני הכי אוהב אני מיד אענה – " ברור שפסח!" (ויהיה לי איזה ניצוץ לא מוסבר בעיניים),

ליל הסדר, גולת הכותרת כמובן.. כל המשפחה אחים אחיות אשתו של והבן דוד ההוא וההיא והבת של החתן של והסבתא גם..
וכשיש כל כך הרבה יהודים בכל כך קצת מקום כמובן שמייד מתחילים לריב.. אבל לא!-
אצלנו לא מדובר במריבות ישנות שמבעבעות מתחת לפני השטח ופורצות לאט לאט תוך כדי החג
(כמו בכל אותם סרטים של מפגשים משפחתיים שנדמה שנכתבו כמעט כולם לפי אותו תסריט..) ולא פצעי עבר ולא חובות ישנים ולא בטיח…

ז'ותמרת..בעצם.. כן..גם (כי אך אפשר בלי..)..אבל זה לא העיקר,
כי אצלנו בליל הסדר הם דווקא רבים בדיוק את אותן מריבות טיפשיות שהם רבו עליהם שנה שעברה,
שוב יצעק אחד על האחר שהוא טועה ולא מקריא נכון את הנוסח המדויק של הטקסט שבהגדה ומייד יתלהט ויכוח
- כל אחד יטען טיעונים חוצבי להבות לצדקת גרסת ההגדה שהוא אוחז באותו רגע
..לא משנה שבשנה שעברה הם החזיקו כל אחד בדיוק את ההגדה שכרגע מחזיק השני – ובהתאם לכך גם היו העמדות שלהם שנה שעברה
וכך גם בשנה שלפני ובשנה שלפני ..ובשנה שלפני.. וכן הלאה,
..כן, הם שוב יריבו על מקומות ישיבה, שוב יריבו מה אמור להיות הסידור של הצלחות בכלל וצלחת הסדר בפרט,
שוב יריבו על כמות היין בכוסות, שוב יריבו.. מה לעשות?
.אז מה עם שנה שעברה וגם בשנים שלפני בסוף הם הסכימו על הכל…. כל פסח קודם כלא היה…

ואז ..זה מגיע……… – "דורון?, הגפילטעפיש טעים?" , "כן סבתא.. מאוד טעים!..אמממ" ,
"אז למה אתה לא לוקח עוד אחד?" , " כי אכלתי כבר שניים, תודה סבתא אני לא רוצה יותר" ,
" אז תיקח כמה שאתה רוצה" , " תודה סבתא אבל זהו, אני שבע" , " בסדר בסדר זיסל'ה, אז תיקח כמה שאתה רוצה! אינגל'ה שלי" ,
" כן אבל אני לא רוצה…" , "בסדר, אז כמה שאתה רוצה תיקח! כמה – שאתה – רוצה!, יש מספיק לכולם הכנתי המון! תיקח תיקח , למה אתה מתבייש?..ולמה אין לך שום מידלע לידך נו מה קורה?"…

…אבל השנה היה משהו מיוחד…. משהו שבשלב מסוים הפך את היוצרות, ה -4 כוסות!
והרי כל שנה יש 4 כוסות? אבל השנה, אפילו שהיין היה דווקא מסוג פשוט ביותר..אני זוכר.. שרציתי לתת לו הפעם באמת להיכנס פנימה..
ולא.. לא השתכרתי.. הלוואי והייתי מצליח…אבל כן, משהו קרה לי שם בפנים, משהו שאני חייב להגיד כל עוד הזיכרון של הטעם הכל כך לא מיוחד,
כל כך פשוט כבד מתוק אדמה עוד טרי אצלי על הלשון,
אני, שדיי סולד מכל דבר שמייצר שמחה שהיא בעיני שמחה מדומה, כמו של האלכוהול, בכל זאת אימצתי בעוז את היין בלילה ההוא,
הוא הזכיר לי שהוא לא תמיד הבחור הרע בסיפור ולא רק מפני שבאלכוהול אפשר להטביע את הדיכאון כי " יין ישמח לבב אנוש "
אלא יותר משום ש "נכנס יין יצא סוד." ועזבו אותי מגימטריות, אפילו שבמקרה הזה, זה כן מאוד פשוט… בכל זאת רדו מזה..כי בעצם הדברים הם אינם כ-'פשוטו'
ולמרות שהם לכאורה מובנים מאליהם, יש עוד מקום להסביר מהו הטפל ומהו העיקר, שכן לא סתם נכנס יין יצא סוד,
לא סתם אדם ששותה מגלה את סודותיו, מתחת לאיזה בלטה נמצאים הדולרים או את המתכון הסודי שלו ללחם שום עם פטריות ובצל,
כי יין, אם רוצים, יכול לחשוף את האופי הפנימי האמיתי של כל בנאדם, יין עוזר להוריד את המסכות,
כבר לא פעם, זה שחייך אלי אתמול בהיותו פיכח, כמעט הרביץ לי בהיותו שיכור והאחר,
שתמיד ישב בצד ולא היה מסוגל להיכנס למעגל, לפתע חיבק אותי, חיבוק אוהב אמיתי של חבר לא פחות ולא יותר,

הבושה והשליטה העצמית הוסחו והאני האמיתי שמאחוריהם יוצא החוצה, וכי אני מחדש כאן משהו?, אלא, ראו, כיצד אחד מהדברים הרדודים ביותר,
אלכוהול,דווקא הוא, יש בכוחו, לפעמים, לגרום לקפיצת מדרגה, לגעת במשהו רוחני יותר שאפילו על ידי הסתגפות והתנזרות במשך שבועות וחודשים לא תמיד משיגים (..וכמובן שלבחור ביין באופן יומיומי זה קצת נהפך להיות בעייתי אבל..),
…נידמה לי שלא רק עלי שרתה אותה רוח בלילה ההוא, כי משעה מסוימת התקרבנו כולנו ונדברנו ברמה אחרת, גבוהה יותר,
כמו שלא דיברנו וכנראה שגם לא נדבר,עוד הרבה זמן… .

פחדתי זה לא מילה, אני זוכר, כמעט בכל פעם שהייתי עובר שם, הלב שלי היה מפרפר כל כך
כאילו עוד רגע הוא הולך לפרוץ מתוכי מבין הצלעות של בית החזה
ממש על סף התקף, אימה מטורפת!,

זה היה עוד בתקופה שהיה לסבתא שלי בית גדול וישן בשיכון הישן לא פחות
וכל המרחק מתחנת האוטובוס ועד לפתח הדלת שלה היה רצוף אספלט אפור ומבוקע בכל נקודה אפשרית
כאשר מצידי רוב הדרך היו מפוזרים עצים מסוג ששכחתי מה שמו,
אני רק זוכר שהיו להם עלים מאוד מיוחדים אולי אתם מכירים, את העלים האלה שבגלל הצורה האווירודינמית שהטבע נתן להם והג'ולה הזאת שבקצה שמרכזת לשם את מרכז הכובד שלהם, הם נופלים בצורה סיבובית ממש כמו פרופלור, בסתיו כאשר הם מתביישים ומתחילים לנשור מקבלים אותם עלים גוון אפור מאוד חולני ואותו שטח היה פשוט מכוסה בהם כמעט כמו מרבד,

למה בדיוק חשבתי כך, זה עד היום לא לחלוטין ברור אבל משום מה הייתי בטוח שהם יצורים חיים לכל דבר
וגם אלה שכבר שוכבים על המדרכה, הם לא מתים.. הם גוססים!, אלה הם הפגרים שלהם,

נשמע ממש מטומטם נכון? אבל נסו להסתכל על זה בעיניים של ילד קטן, קטן מאוד,
שזה עתה ירד מאחת מנסיעות הסולו הראשונות ביותר שלו באוטובוס, הוא עדין בהלם מעצם זה שהוא ירד בתחנה הנכונה
ואז הוא מסתכל היכן שרגליו ניצבות כעת ומיד מביט להיכן שהבית של סבתא עומד במרחק מולו וקולט שבינו ובין סבתא ישנו בית קברות ענק ואין סופי,
שדה מוקשים צפוף צפוף של העלים האלה שהוא פשוט מפחד מהם כל כך!, פחד מוות!!.

אחרי המון היסוסים (בעיקר בגלל שאם הוא יישאר להתלבט פה עוד קצת אז עוד מעט השמש תשקע) – הוא מנסה ללכת בניהם,
ממש על קצות האצבעות, אבל זה קשה כי הוא עם סנדלים, הסנדלים של פעם מעור ממש לא גמיש פשוט וגס שחותך את הבשר,
"העלים" כל כך צפופים עד כדי שהוא לא מצליח למצוא מקום לשים את כף הרגל, מאבד את שיווי המשקל והנה הוא ישפשף אחד מהם
ונידמה לו שאחד שוב זז ומתפצח תחת עקביו בדיוק כאשר נושר מעליו עוד אחר מהעץ מסתחרר במהירות ופוגע לו בכתף או אז כל העצים,
הוא כבר בטוח, מתנענעים ברוח שבאה פתאום והלב שלו שולח הודעת חרום למוח על עומס יתר,
הוא פשוט לא יכול יותר ופותח בריצת אמוק מטורפת לעבר הבית של סבתא, לא אכפת לו שעכשיו הוא רומס בכל צעד עשרות מהם תחת כפות רגליו
ופעמיים כמעט נופל ושובר את הראש מרוב תנופה כשלפתע ….הנה.. …………..הוא עבר את העלה האחרון, יצא מבית הקברות שלהם,

עכשיו הוא עולה את המדרגה הנמוכה והיחידה של מרפסת הכניסה, פותח את דלת הרשת נגד זבובים
שבכלל מלאה חורים ומיד אחריה את דלת העץ החורקת בצבע לבן מתקלף ועובר חדר חדר והזמן כמו נעצר
…כל החדרים מלאים אבק באוויר …הוא כבר לא שומע את צעדיו כי שטיחים פרסיים עבים
שללא ספק לא נשאבו כבר כמה חודשים בולעים כל רחש כלא היה …

הוא סוף סוף מגיע אל חדר השינה של סבתא כדי למצוא אותה שוכבת נינוחה במיטתה מכוסה שמיכה כמעט עד הצוואר..

ומשום מה היא ניראת לו קצת כמו זאב…

זה סיפור על גולד- השכן שלי, כמו שאני מכיר אותו

פגשתי אותו לראשונה לפני קרוב ל 14 שנים כשעברתי עם המשפחה שלי לגור באחד הבניינים הכי הכי ישנים בפתח תקווה,
גולד קוראים לו, לאחד השכנים שלי, או לפחות זה מה שרשום על הדלת של הדירה שלו,
אבל הקשר היחידי בינו לבין השם שלו זה רק המספר הלא מבוטל של שיני זהב שבפיו, מעבר לכך, למיטב ידעתי,
שום דבר אחר אצל גולד בחיים, בכלל לא זוהר…

כל ניסיונותיי להוציא מהשכנים הותיקים יותר פרטים עליו ועל עברו עלו בתוהו,
מעבר למספר מצומצם של עובדות סותרות כולם מתכחשים, אומרים שיום אחד הוא פשוט החל להופיע בבנין שלנו ומעדיפים לא להתקרב,
…..גם אתם הייתם מעדיפים שלא להתקרב, אני חושב שעוד מעט תבינו, ניראה לי שבכל אופן פשוט אספר את מה שאני יודע, וזה הולך בערך ככה-

הוא כנראה בן 69 …. או אולי הרבה יותר..
מתחת לכובע דייגים מתפורר שמצל על עיניים קטנות שקועות וחשדניות מבצבץ שער אפור לבן קצת ארוך ומתולתל, תמיד מבריק משמן אבל יותר סביר להניח שמזיעה,
זיפים, לרוב עם פרורי שאריות אוכל עליהם, הוא אף פעם לא מתגלח כמו שצריך אם בכלל..
ולהתקלח … לא ניראה לי שבמקרה שלו זה היה עוזר, גם בימי הקיץ והחמסינים הרותחים ביותר הוא לבוש במעיל גשם ארוך ומתחתיו לפחות עוד שתיים או שלושה שכבות של בגדים שרק אלוהים יודע מתי הוא החליף אותם בפעם האחרונה, תמיד מכוסה היטב ולמעט כפות ידיו ופניו, כמעט שלא ניתן לאתר בדמותו מעט עור גוף חשוף,
מעט העור שכן ניתן לראות מלא קמטים וכהה כמעט כמו של המציל הכי ותיק בחופי תל אביב
..עם זאת, עדין די ניכר שהוא ממוצא אשכנזי בעיקר בגלל השפה, קללות בגרמנית ויידיש, לפעמים גם קצת רוסית, נידמה לי שהוא חושב שאני לא מבין אותו אבל אני יודע קצת מסבתא שלי ומההורים,
(כהן מלמעלה, השכן הכי ותיק וזקן שגר כאן בבנין עוד מלפני קום המדינה, אומר שהוא מזכיר לו נער, כמעט ילד שהיה איתו יחד במחתרת הפרטיזנית כשהם נלחמו בנאצים ..אבל רוקח הגבאי מבית הכנסת שגר בבנין ממול אומר שהוא בכלל נולד בארץ לפני קום המדינה ונלחם בבריטים..)

לא פעם הוא מקלל גם אותי תוך כדי שהוא רץ בבהלה היסטרית לכיוון היציאה של חדר המדרגות מדירתו שבקומה השנייה.. הוא בעצם כמעט תמיד מקלל את כל מי שעומד בדרכו בחדר המדרגות כשהוא ממהר, למרות שכמעט תמיד האנשים שנקלעים לדרכו הם שכנים שכל פשעם היה שגם הם היו ממש במקרה באותו רגע בדרך אל או מ הדירה שלהם בדיוק כשהוא מיהר,

..אבל הוא תמיד ממהר,

הגרסא הרווחת בשכונה (גם לפי שיטת הפרטיזנים וגם לפי מי שגורס שהוא נולד בארץ) היא שבשלב מסוים הוא גויס למוסד ושם אחרי מספר שנות שירות, עברה עליו תקרית כלשהי, ראה כנראה איזה משהוא שאסור היה לו לראות, משהו קשה.. ומאז הוא פשוט ככה כזה.. סהרורי זעוף ומסוגר ובעיקר מוזר, מוזר כי הוא ער בשעות לעולם לא קבועות, כל היום הוא רץ בפנים אחוזות טרוף בין דירתו לבין פחי הזבל השכונתיים שבהם הוא מחטט ללא הרף ושולה מהם לא רק אוכל מצחין שהושלך אלא בעיקר חלקים לא מזוהים מרהיטים ישנים, פיסות מתכת ופעם אחת גם ראיתי אותי חוזר עם גופה של חתול קטן שבעליו המקוריים כנראה התעצל לקבור, או שאולי גולד הרג אותו בעצמו?

(פעם אחרת ראיתי אותו רץ במדרגות כשהוא מלמל בלהט במבטא ידישאי כבד "שמאלץ.. שמאלץ!" ..כך גיליתי ש-שמאלץ זה לא רק ביטוי ל"קיטש" ,אחרי שגולד חזר עם כמה עשרות ק"ג של שומן פרות שכנראה מצא ליד משחטה, הבנתי שהמילה שמאלץ זה בעצם במקור מגרמנית – שומן..)

מדירתו תמיד עולים קולות כל כמה שעות, רעשים איומים של ניסור או ריתוך פיצוח זכוכיות ומי יודע מה עוד..לא פעם הזמינו השכנים באמצע הלילה משטרה בגללו, התלוננו על הרעשים שהוא השמיע ..אבל לרוב השוטרים לא מגיעים בכלל וגם כשהם כן, גולד מקדים אותם ויוצא החוצה לחדר המדרגות, נועל אחריו מייד את הדלת בשלושת המנעולים שהוא עצמו התקין בה מעבר למנעול המקורי, ובאופן פלאי מצליח בדיבורים ותנועות גוף פשוטות לשכנע את השוטרים שהכול בסדר והם יכולים לשוב על עקבותיהם.. בטח בזכות הקשרים שיש לו במוסד, אני מנחש..

רק פעם אחת הצלחתי להציץ פנימה, בקושי, לרגע אחד, לתוך דירתו, לא יכולתי להתאפק. פעם אחת מאותם עשרות פעמים שהתפרץ החוצה אל חדר המדרגות ובדיוק עברתי הספקתי להשחיל מבט דרך חריץ הדלת לפני שטרק אותה, לרגע הוא קפא, נתקל בי מבטו ומיד ראיתי שהוא הבחין שהצצתי, פחד אחז בי, חשבתי שיתפרץ לעברי בחמת זעם אבל לשמחתי מיד ניתדבתי, הוא כרגיל כל כך מיהר שפשוט הפליט לעברי "שוורצע חייע" דחף אותי בגסות לפנות לו את הדרך ושעט הלאה במורד המדרגות.. לצערי..אם זה מסקרן אתכם, לא ראיתי יותר מידי, זה ניראה כמו ג'ונגל של גרוטאות מגובבות זו על זו כשעשרות חוטים או שרכים ושאריות בדים מפוזרים ומתוחים בניהם, איך הוא מצליח לחיות שם בפנים? מה לעזאזל הוא בונה שם?..אין לי מושג..

..וזהו.. זוהי שיגרת ימיו ולילותיו של השכן שלי, גולד,

וזה לפחות כל מה שאני יודע לספר עליו…

גולד..

כעת לפניכם אותו הסיפור אך מנקודת המבט של הדמות עצמה -גולד- נכתב במקור בגרמנית

…יש רק עוד ….בקושי 3 שעות עד למחיקת אוקלהומה על ידי הטורנדו אבל אני מאמין שאספיק עד אז להשיג שרפרף מעץ, לכן זאת הזדמנות, עלי לכתוב הכול עכשיו, בקצרה ומהר,
אי אפשר לדעת מתי הוא יקרא לי שוב, כבר הרבה זמן שאני מחכה לפרק זמן כמו זה,
פרק זמן של הפוגה, כדי שאוכל לתעד, להסביר איך הכול התחיל, כי זה הכרחי, אני יודע, מרגיש את זה, שקיצי קרב, והידע הזה שנגלה לי, אסור שיאבד, חייב אני להעבירו הלאה,

קשה לי להיזכר מתי בדיוק זה התחיל וכיצד, אני בכלל לא בטוח כמה זמן בדיוק זה כבר נמשך ..איבדתי כבר תחושה, הכל ניראה אותו הדבר מאז אותו יום, כמה שנים לפני קום המדינה, שגיליתי שחבר ילדות שלי שנלחם עימי בפרטיזנים כלל לא מת והוא חי ובריא פה בארץ. רציתי להפתיע אותו, השגתי את כתובתו בפתח תקווה ונסעתי לשם, באותה תקופה פתח תקווה עוד הייתה יותר חולות מאשר בתים ואני עוד הייתי נער צעיר סקרן ותאב הרפתקאות.. "אובר חוכם" שכזה.. וכשעליתי לראשונה באותו חדר מדרגות ולפתע פנתה אלי אישה דיי מבוגרת וביקשה ממני שאבוא אחריה, לא יכולתי לסרב,

אני זוכר שנכנסתי אחריה לדירה הזאת שבקומה השנייה שהייתה מבולגנת בצורה מחרידה, כמעט כמו שהיא עכשיו והיא, האישה, אמרה שהיא יוצאת רק לכמה רגעים ותכף תשוב..

חלפו רק כמה שניות מרגע שסגרה אחרי את הדלת עד לפעם הראשונה ששמעתי אותו.. ממש שמעתי אותו בתוך הראש שלי … הוא אמר "בעוד 20 דקות בדיוק אמריקה תשלח 2 מטוסים להטיל פצצת אטום על הירושימה, מיליונים יהרגו ועשרות אלפי אחרים יינזקו מקרינה שתשפיע עליהם ועל ילדיהם ועל ילדי ילדיהם שעתידים להיוולד, אתה יכול להספיק לעצור את זה אם תשים לום ממתכת חלודה בקצה השני של החדר ליד קופסת הנעלים שמסמלת את הירושימה.." חשבתי שאני הוזה ..למה אני שומע קולות ולאן נעלמה האישה ההיא, אבל משהו בדירה משך אותי להישאר..הסתובבתי בין החדרים, מוקסם לחלוטין עד שבשעת הערב אחזה בי לפתע תרדמה עמוקה ונרדמתי שם על הרצפה, למחרת התעוררתי בבהלה, סיוט תקף אותי בלילה, רצתי מייד לטרנזיסטור שהיה בפינת החדר ולא האמנתי למשמע אוזני, הוא לא שיקר, זאת באמת קרה, מיליונים נספו..עוד אני עומד שם ותוהה האם באמת שמעתי או לא שמעתי את אותו קול מאתמול והוא חוזר שוב "..אני מקווה שישנת טוב כי יכולת לעצור את זה.. עוד 18 דקות בדיוק תהיה רעידת אדמה במרכז אינדונזיה, רק 21 פצועים הפעם, אתה יכול למנוע את זה אם תניח 5 ק"ג של חול על הארונית הירוקה שמסמלת את אינדונזיה ונמצאת בקצה של הקיר המזרחי בחדר הראשון מימין" ..לא יכולתי להאמין שזה שוב קורה!, אבל אתמול, מה שהוא אמר.. זה בדיוק קרה!.. וחול?, הרי כל שעלי לעשות הוא לצאת החוצה ולאסוף …הייתי חייב לנסות, האם אני הוזה או לא? ..למחרת הקשבתי לחדשות, אינדונזיה ,רעש אדמה קל, נפצעו כמה עשרות ונהרגו רק שניים, הוא הסביר שלא דייקתי בשקילה של החול, הוא אמר 5 ק"ג ואני שמתי רק 4 וקצת יותר מחצי… 1970 הציקלון בבנגלדש, 1986 הצלנג'ר של האמריקאים והפיצוץ של הכור האטומי בצ'רנוביל, כן, ..כן.. אני ידעתי על כל אחד מהם לרוב משהו כמו 20 דקות לפני שהם התרחשו אבל לא תמיד הייתי מספיק להביא את מה שהוא ביקש.. ועוד כל כך הרבה פעמים שכן הצלחתי ואף אחד לעולם לא ידע… מפעם לפעם ככל שחלפו השנים, המרווחים שבין התראה להתראה הלכו ופחתו…רעידת האדמה שלפני כמה שנים בטורקיה?.. פספסתי ממש בכמה שניות, אם לולא נרדמתי מרוב תשישות באותו בוקר… ובאסון התאומים.. אף אחד לא יודע ולעולם לא ידע שמטוס נוסף היה אמור להתרסק על בנין הקונגרס האמריקאי.. לא הצלחתי להשיג מספיק בקבוקי חלב ריקים מזכוכית.. הם כבר לא כמעט מיצרים כאלה היום אלא רק מקרטון ובשקיות… העולם מסביב הולך ומשתנה..בזמן האחרון אני מרגיש שגופי מתחיל לבגוד בי, אני כבר יותר מידי מבוגר בשביל ההתרוצצויות האלה.. לא מעט פיגועים שהיו פה בארץ שפשוט לא הספקתי למלא את הדרישה בזמן.. אני לא יוכל יותר.. אני חייב מנוחה, נמאס לי לאכול שאריות מפחי זבל …..כהן, אני רואה אותו מידי פעם בחדר מדרגות, אני לא יודע אם הוא מזהה אותי או לא.. ואך אספר לו? הוא מבוגר יותר ממני, בודאי יחטוף התקף לב, הוא לא יאמין לי…. חייב לנוח, חייב לנוח…

אבל הנער הזה.. זה שתמיד מביט בי כשאני רץ בחדר המדרגות, שפעם אחת הצליח להציץ לתוך הדירה שלי.. הוא ניראה לי סקרן מספיק.. אולי.. אולי..

אולי אחייך אליו היום ואזמין אותו להיכנס פנימה, אומר לו שמייד אני חוזר ואסגור אחרי את הדלת….בדיוק כמו שהאישה ההיא עשתה לי אז.. ואז אולי.. אולי הוא יהיה זה שישמע שעוד פחות מ 3 שעות טורנדו הולך למחוק את כל אוקלהומה…

אורית!..
את יודעת שממש עוד מעט אנחנו מכירים בעצם כמעט… 3 שנים….!!
אבל אך הגעתי לזה? אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון ..
חושב שעבר כל כך הרבה זמן וזה עדין בכלל לא נתפס אצלי שעזבת ואת שם…
גם המודרניזציה לא מנחמת אותי, רציתי לשלוח לך בדואר רגיל אבל את התעקשת דרך האינטרנט

– נו כן.. עדין מתגעגע אל המכתבים של פעם,
מה שמביע כתב יד על נייר לעולם לא יוכל להביע פונט קבוע במייל..
אני מנסה להגיד לעצמי שזה פשוט מן סוג של sms ארוך אבל לא משתכנע..
מביט בסמן שמהבהב על המסך ותוקף אותי פרץ של נוסטלגיה..
לאן זה יגיע בסוף? שום דבר כבר לא נשאר פיזית, הכל נשמר בזיכרון של איזה מחשב וגם שם כשמתחיל להיות קצת צפוף אז מוחקים את הישן לטובת החדש..
משהו כל כך שגרתי מהיר, חסר כל מאמץ וייחודיות….זה מאבד את כל הטעם

…אני לא ממציא פה את הגלגל, אמרו את זה כבר רבים וטובים לפני,
אי אפשר לפתח תלות ריגשת בשום דבר כי מהר מאוד חייבים להתקדם הלאה, אם לא תיישר קו, פשוט תישאר מאחור..
אז הנה נכנעתי, כותב לך פעם ראשונה מייל …מנסה להתרגל, אין יותר מעטפות, מכתבים שנשמרים במגירה מסודרים עם גומייה,
נפתחים מידי פעם ונקראים בנוסטלגיה, כאלה שאפשר ממש למשש.. זהו, נגמר..
..ואני לא יודע כמה עוד נשאר מקום לאנשים כמוני בעולם שכזה – אבל זה חזק גם ממני,
מכולנו, גם אני נשאב לשם לאט לאט פנימה וכבר עכשיו מרוב שעות ליד המקלדת מול המסך אני כבר לא תמיד מזהה את עצמי בבוקר מול המראה…
אז.. כן… משהו פה בהחלט נגמר..

האמת? מה אומר ומה אספר?
..ומה אם פתאום אומר שיותר לא בא לי לספר? …..שאני כועס? שנשבר?
שנכוויתי מהמין הנשי פעם אחת יותר מידי? ..אני יודע מה יקרה- עכשיו את תגיד לי שאת עוד יותר רוצה לשמוע…
ואני ישאל אותך 'גם אם זה דברים רעים?' ואז את עוד יותר תתעקשי – אבל זה בדיוק העניין.. סוף סוף נפל לי האסימון.. נגמר..
הבנתי.. דברים רעים תמיד יש, אבל..עדיף להדחיק, להגיד שהכל בסדר, לא להאמין לכן שאתן באמת רוצות לדעת כי אכפת…
אתן רוצות לדעת קודם כל בגלל הסקרנות, בגלל הרכילות.. וגם כשבאמת אכפת לכן, עדין יש לזה מחיר…
כי אתן לא באמת מתכוונות למה שאתן אומרות,
גם כשאתן אומרות שאתן מתכוונות למה שאתן אומרות אתן עדין לא באמת מתכוונות למה שאתן אומרות,

מאיפה אני יודע את זה? כי אולי את תכעסי או תעלבי שאני לא פתוח בפניך עם הרגשות שלי אבל את תתנהגי אלי כמו אל רכרוכי כשאני אסיים להיפתח,
אולי יותר גם את לא תפחדי לבוא ולחלוק איתי דברים, תצחקי כשיהיה לי בדיחות מוצלחות, תציעי לי לפעמים לצאת איתך לשופינג, לבוא לתקן לך את המחשב…
אבל אני כבר לעולם לא יהיה האביר על הסוס הלבן בשבילך..
כי גברים שבוכים הם לא אביריים..

..מה לגבי דברים טובים? את עדין פה?, עדין קוראת? ..דברים טובים??
כנראה שהם גם שם רק שבאופן טבעי צריך להתאמץ קצת יותר כדי לראות אותם…
הנה אחד לדוגמא…..לדוגמא כרגע הקיום שלי כמו כל גבר ממוצע מתמצא בעיקר בנשירה חד כיוונית של שערות מהראש
וכדי לאזן, גידולם מחדש באזורים אחרים פחות חיוניים בגוף….אבל לפחות כבר פחות קר לי בחורף..
מה עוד? מה עוד…
אתמול למשל…במחשב מצאתי משחק ישן ישן נושן, מאותם אלה שהיו פופולאריים פעם,
את יודעת נו!, אה.. אלה ה.. ..שיורים בתלת מימד ויש דם וחתיכות אברים בכל מקום..
לא חינוכי בטרוף אומנם…אבל זה פורק את העצבים באופן כזה פשוט נפלא!…
בעצם גם היום המשחקים האלה פופולאריים ולצערי כנראה שהם תמיד יהיו…
אה… וגם…התחלתי עכשיו משהו חדש ואני עדיין ממש לא סגור כמה זמן אני עוד אשרוד בג'וב הזה…אבל עוד חזון למועד!,
כל החבר'ה איתי פה צעירים (בנפשם גם אם לא תמיד בגופם), סך הכל דיי סבבה ויש קטעים ודאחקות לרוב
…..
…את יודעת שמתקשרות אלינו כמעט רק נשים מבוגרות?
רק נשים מבוגרות שהבעלים של הם נפטרו אבל לעולם לא ההפך!
- זה מוכיח את המחקרים!! אתן! הנשים!, אתן אלה שהורגות אותנו!…
טוב די זה לא משעשע אותי יותר…. עדין לא הבנת?
אני צריך להאכיל אותך בכפית?
זהו חמודה,
זה נגמר,
ביי.

דף ריק יותר יפה מדף מלא,
במיוחד יותר מאלה שבספרים, אלה שמלאים בדפוס..

כשחושבים על זה – רוב הלילות הלבנים באים אחרי – צחוק הגורל – ימים שחורים…
ובדיוק כזאת הייתה גם אותה פעם בחדר הקטן
עשרות שעות מתות אינסופיות שמילאתי בעיקר בכתיבה סהרורית וכרסום מציות יבשות

הרי בוודאי גם את מרגישה אותו הדבר, נכון? אומנם אולי רק יותר בתת מודע מאשר במודע
אבל ודאי את אותו הדבר, את זה שברגע מסוים תגיע השעה,
הדקה שבה ייגש אלינו משהו כמעט בהפתעה, ככה מאחורה, ייגע לנו בעדינות
בכתף ימין וכשנסתובב יאמר לנו בפנים קצת עצובות קצת חמימות..

אולי בעצם אפילו ילחש קרוב לאוזן:
–" זהו, את/ה יכול/ה ללכת,זה כבר ניגמר..אה.. לפני רבע שעה"

ואז
זה יציף מכל כיוון, בהתחלה רק כמו מרק חם וטוב שיורד בגרון לאט לאט לבטן
ואח"כ (-כשיתבהרו במלוא הצלילות היכולות הגלומות בסטטוס החדש)
–כמו גלים גלים של ים הולך וסוער עד כדי, לפעמים, כמעט אקסטזה – הסם שבחופשיות!,

אבל בעצם זה דיי סובייקטיבי, לפעמים זה פשוט מתבטא בסתם חיוך מסתורי
על פנים עייפות..

אבל עד אז, עד שיגיע אותו הרגע,
עלול לעבור זמן רב ואני עלול להמשיך למלא עוד אלפי דפים (כמו זה ממש)
בעוד מיליון זיוני (סליחה) שכל שכאלה ולגרום לכל מי שיקרא אותם לחשוב
שאני תימהוני מטורף!…וזה אומנם נכון לגמרי אבל בכל זאת, לא הייתי
רוצה שזה יתפרסם, אחרי הכל, זה עלול לפגוע במוניטין שלי…

פרק ראשון מתוך סיפור בהמשכים

- "חייל…חייל, חייל!"
- המ… ..
- "חייל! הי חייל!!.."
- "מ..מ..מה?…"
- קום, קום, נרדמת, הגענו כבר לתחנה האחרונה…"

…רגע… לא זכרתי את עצמי מתיישב בספסל האחרון ועוד בפינה,
לא כל כך אופייני לי ומשם באמת ניראה האוטובוס מתחילתו ועד סופו, ריק במיוחד..
עדיין מעורפל משינה חשתי באיטיות מכאיבה את דברי הנהג שוקעים לתודעה
תוך שהוא מתקדם לעברי מקדמת האוטובוס, שוב, מוזר כל כך,
אני לא זוכר אם משהו כזה בכלל קרה לי בעבר…

"יאללה חייל, אני חייב לזוז.." ממשיך הנהג קצת בתרעומת כמעט בתחנונים,
הנה הוא כבר כמעט לידי ממש מוכן לנער אותי במו ידיו, מתעורר,
הודתי לו בזהירות, יורד, לוקח את התיקים,
מנסה להתאושש איפה אני ואך לעזאזל הגעתי לפה בכלל, הכל ניראה כל כך מוכר אבל..
…פטישים בראש ולחץ בעיניים.. כושל על המדרכה,
אם אלך בכיוון מסוים בטח אראה משהו וזה יחזור אלי ..אבל דווקא האתמול חוזר

אני כמעט נתקל במשהי שעוברת מולי תוקעת מבט חשדני וחטוף ונחפזת הלאה,
אני בכלל לא רואה אותה כי האתמול מסתיר לי את הדרך מכל כיוון,
האף מריח ריחות עזים של מקום אחר לגמרי,
הולך לאורך רציפי האוטובוסים בן קבוצות האנשים,
תיק על הגב ועוד שני תיקים עמוסים בידיים
נידמה שכבר מרגישים את החורף בדרך והכל טיפה אפלולי.. האם גם אני 'בדרך אל'
או שאני בעצם חוזר?,
אבל אני תמיד באיזה מסלול..לאן?

ושוב האתמול תוקף

אתמול לא הייתי שם לבד, צל ואור שטפו את הקירות לחליפין
הקווים זזו גבולות השתנו קיץ וחורף פולשים ונאבקים, כאילו גם הריבועים שמחלקים את המפה גם מחליקים מעליה
ציפורים נודדות שינו את נתיבם משקעים זעו ורוחות סערו,
עלים הסתחררו בערמות אדירות נישאו באוויר גלי דשא נעו כמו נהר,
כל אחד לקח את הטיפוס הרע שלו ושיחק אותו עד הקצה,
שם, במקום הכל כך שומם התחיל הכל רוחש, אחרי שבוע שלם של דממה האוויר היה חי משהו עמד להתרחש,
הכל כמו נדד קדימה, כל הטבע חלף לידינו מלטף לפרידה משתפשף ומחכך את עמודי הבטון והכבישים השחורים
שרק הם נשארו נטועים פשוט שתולים במקום,הם ..ואנחנו

השער החלוד והמבנה הצנוע שלידו, משאיות נכנסות ומשאיות יוצאות,
זו הייתה הכניסה לביקורת גבולות אבל של סחורות בלבד,
ימים שלמים של מדבר גדר מאופק לאופק שממה ואן סוף מסמכים תעודות וחותמות…
עד שפתאום איזה כפתור נלחץ…משהו קרה, משהו שלא היה אמור לקרות..

משהו ברצף הזמן אבד לי

איך הגעת משם לכאן?..

האקדח קרץ אליו מפינת השולחן אך הוא עדין היסס, ידיו הבריקו מזיעה,
לא!, להיפרד מכל הכתיבה, חייו, תהיה החלטה חפוזה מידי,

הוא הביט שעה ארוכה בגיליון הניר הלבן החלק ובעיקר הריק,
אחר הביט במקשים השחורים של מכונת הכתיבה הישנה שלו,
אצבעותיו ליטפו אותם בערגה, ידיו זועקות לעשייה, אבל ראשו,
ראשו ריק לגמרי כמו הדף שלמולו הוא יושב עכשיו ומולו ישב כל בוקר מחדש בחודשים האחרונים,

רק העצב שניבט מעיניו החומות העיד כי עוד יש בו חיים, כי עדין לא נכבה לגמרי,
עדין פיעמה בו התקווה, אך זו הייתה משולה לגחלים על סף דעיכה אחרונה,
פניו כלפי חוץ חפות מכל הבעה אך ליבו בתוכו מתפלץ מרוב צער,
האם סיוטו של כל סופר התממש בו?, האם הוא מיצה את עצמו?,
או אולי זה רק עוד תקופת יובש,?
הכיצד!, מעולם לא הייתה לא עוד תקופתה כה ארוכה וקשה! חוק עייפות החומר המחורבן…

אחרים היו נוסעים רחוק "לקבל השראה", ויש כאלה שמתאהבים ואז הכתיבה זורמת..
אבל לא הוא.. ספון בחדרו הקטן והמוזנח לא יכל ולא היה לו זמן לאף אחד משניהם
ולמרות שלכתביו הבליחה ההצלחה פה ושם מעולם לא הצליח לפרוץ בגדול וכל הרווח כיסה בקושי
את צרכיו הבסיסיים, כל כך היה דחוק לפרנסתו וגם כשהיה מעט פנוי לא עלה בידו
לתרגם את כישרונו בכתיבה לדיבור עם המין השני, לאהבה,
וכעת גם אהובתו היחידה, הכתיבה, הפנתה לו עורף אחרי שנים של נאמנות מוחלטת..

כן!, אין יותר טעם להסס ושום סיבה להעמיד פנים, עליו להכיר במציאות!
והמציאות אומרת שהגיע הזמן להיפרד……
ידו הימנית סגרה על האקדח, האצבע המורה על ההדק,
…הוא לא כתב צוואה, את מה שהיה לו יקר כבר נתן, לא היה עוד מישהו שגיבורנו רצה להשאיר לו משהו,

…גם לא היה כמעט מה…

הוא כיוון את האקדח לחץ על ההדק

והרג אותי

כמעט צוהרים,
שמש, שממה, חול…
…הוא עמד ליד הספסל החצי שבור בצבע פלסטיק כתום והעמוד החלוד,
הוא עמד שם כבר חצי שעה לפחות,
הוא עמד בתוך השטח הלא מוגדר שאותו החשיבו תושבי המקום כ"תחנת האוטובוס",
הוא עמד שם ותיק הגב המרופט שלו מונח ברישול על כתפו הימנית,
הוא יכל לשבת אבל הוא עמד, הוא יכל להניח את התיק אבל הוא לא הניח,
על פניו מתיחות, כאילו אם לא יראה נכונות כל הזמן וינוח לו לרגע אחד,
דווקא אז, בדיוק אז, בגלל זאת, יחלוף האוטובוס על פניו ולא ייעצר…

אבל הוא עמד שם כבר שעה עכשיו ושום סימן לציוויליזציה אנושית נראה באופק,
הנה הוא עומד שם כבר שעה ושלושת רבעי ורוחו מתחילה להישבר,
הייאוש מחלחל… אולי לחזור לישוב ולהישאר שם?, אבל… ..
כבר כמעט שעתיים תמימות, רגליו החלו להציק לו אך הוא בשלו, הוא יחכה.
….חם, הוא מזיע, לא קל לעמוד 3 שעות במקום עם תיק כבד בלי לזוז…

השמש יוקדת וצידי חולצתו כבר רטובים לגמרי מהזעה הרבה שניגרת מבית שחיו,
לא להתייאש ! ….
4 שעות והוא מתחיל לאבד את התחושה ברגלים…
הרוח השיאה עננים והשמש התכסתה במעטה לבן וצמרירי, עכשיו כבר פחות חם לו
אבל נידמה לו שהספסל כבר לא כל כך כתום…
הוא צמא ובעצם גם קצת רעב – כבר 5 שעות שלא כל ולא שתה דבר,
כן, אן ספק שהספסל הוא צהוב כמו כל הצהוב של החול שמסביב,

…. בעצם חוץ מהשחור אפור משהו של כביש האספלט הסדוק ישן שנמתח
מהאופק, עובר ליד מקום עמידתו זה 6 שעות וממשיך הלאה לעבר אופק הזהה לראשון,
אה, ..ובעצם גם חוץ מהאפור שחור של השמים, כי כבר דיי מחשיך….

הוא מעפעף רק לעיתים רחוקות, רחוקות מאוד,
שפתיו יבשות, הוא לא מגולח ומצחו מלא קמטים…
הוא עומד כבר 7 שעות….
ואז הוא הרגיש את כל נשמתו צורחת מתוך עצמות רגליו והוא נכנע והתיישב
ואז האוטובוס עבר והוא שוב פספס אותו,

בדיוק כמו אתמול…