מתי בדיוק זה קרה לי
כיצד זה התרחש מבלי שאשים לב
כברת הדרך שכבשתי במעלה ההר
תסב לי באותה מידה אושר וכאב
בוערת בי כאש זרה
שורטת בעיני ובאוזני דואב
כופה אותי להבחין בדק כגס בדקה מן הדקה
וכלפי אחרים כמתנשא להראות, אפילו ממש כאן, בשורות הללו שאני כותב

תמיד מנסה לצור משהו כל כך אחר
ובסוף זה יוצא לי מאוד 'אני'
אולי דווקא אם אנסה לצור משהו לגמרי 'אני'
סוף סוף ייצא לי משהו באמת אחר

יש לך טעות
כי זה בטח לא בגלל היופי,
לכן זאת לא התאהבות
אלא דווקא הקושי,
הקושי, כל פעם מחדש להתרגל,
להשלים עם הפער בין הדמיון למציאות, להסתגל,
אז את מבינה יקירתי?
זה אולי פתטי, אולי נוראי,
אבל זה בדיוק ההפך מנרקיסיזם,
כל השעות שלי מול הראי…

יש פעמים, אדם נכנס אל חדר אפלולי גדוש אנשים
ועושה הוא כפי יכולתו לפלס לו את דרכו שלו בניהם,
ואומנם תמיד באיחור אך גם באופן בלתי נמנע, מגיע הרגע בו עיניו מתרגלות לחשכת החדר,
או אז מתבהר לו שלא חשכה היא, אלא עיניו שלו כהו מלראות
ולא אנשים עימו בחדר, כי אם מלאכים..

כתיבה זה עסק רציני
ואני סתם הוזה..
כתיבה זה עסק רציני!
ואני סתם מתחזה,
כי למרות כל הפנינים שבורקות אצלי בראש
למרות כל המילים שתדיר מדגדגות אותי בחזה
בסוף תמיד יוצא לי
סתם עוד שיר קצר כזה

ושוב,
את כל מה שכבר נאמר, לכתוב מחדש
ואת כל מה שלא, לכתוב מההתחלה
כי תמיד חלק מכמיהתי אליך בלתי מתורגמת למילים
אבל לעולם לא אוכל להפסיק לאומר לך
שוב ושוב
אני אוהב אותך

מוקדש לתמר

אני מחבק אותך המון
כי אני אוהב אותך כל כך -ברור
כי אני מטורף עליך יום וליל -סגור
כי אני גם קצת needy כזה ..ארור

ואולי
אני מחבק אותך המון
כי לפעמים גם כשאת כאן לידי
אני מרגיש רחוק מאוד
והחיבוק מחזיר אותך אלי
..לפחות לכמה שניות

…חשבתי
שבשביל להיות מקורי
צריך להעתיק מבלי שיתפסו אותך
אבל בזכותך גיליתי,
בשביל להיות מקורי
צריך רק..שיאהבו אותך

מוקדש לתמר.

עד לא ממזמן
אבל למשך תקופה די ארוכה
המתין בדיוק כאן טקסט לא כל כך קצר
לקורא שלו שיבוא ויגאל אותו
ואותי

..סוג של וידוי לא שלם עם נגיעות קשות של הגזמה ובדיה
פרץ של נקיפות מצפון ואולי גם קצת נקמה
רגעים קשים מתקופת השרות בצבא
צורך להקיא הכל החוצה

..אבל מאז
זרמו הרבה מים בנהר
ואני הבנתי שיש טעויות שלא צריך בכל מחיר לשלם עליהם
יש וידויים שגם אותו אדם לו חטאת – מעדיף לא לשמוע
יש זיכרונות שמותר וגם צריך
לשכוח

(בעקבות ימי המילואים האחרונים)

סיורים רגליים
אפודים + שחפצים = שחפודים
גלבים, לילות לבנים, איבוד מנין הימים,
לריב עם ערבים במחסום,
המון מארבים בשום מקום,
מטענים, מזיעים, שמירות, טוחנים,
כשגשם נרטבים
וכשקר אז קופאים

כל אלה לא באמת קשים
כמו הבעיות המוסריות

על אחת כמה כשאין אל מי להתקשר
לשתף
או לבכות

אני הורג אותם
בדמיוני
דווקא את אלה שאני אוהב יותר מכל
לא בעצמי,
אלא חוזה את מותם המצער בנסיבות כאלה ואחרות
כדי שאוכל להתאבל עליהם

לפעמים דווקא ככה, זה מרגיש פחות לבד

אלפי מילים
מסות של מחשבות ותיאורים
קינאה אהבה …שנאה
כמיהה וייסורים
שחוויתי על בשרי וראיתי במו עיני
נמסרו ואינם

להחליפם- אי אפשר,
לשחזרם? אין זה מותר!
רק אחרים חדשים
ימלאו במעט את החלל הריק במקומם

(נכתב בעקבות הפיגוע הקשה הראשון בחיילי צה"ל בציר פילדלפי)

אני מאוד אוהב את ציר פילדלפי,

אני מאוד אוהב את ציר פילדלפי,
נסעתי עליו כל כך הרבה פעמים הלוך ושוב, כמעט כמו שהלכתי פה בחוץ ברחוב,
הסתכלתי עליו כמעט מכל הכיוונים הקיימים חוץ אולי מהכיוון של מצרים והים,
ואהבתי מארבים (של 12 עד 24 מינימום.. שעות) שהיינו עושים שם
את הצ'ופרים שבתא טען במיוחד אהבתי
את החמגשיות עם הארוחות ה"חמות" הקרות, פשוט טרפתי,
את המנות קרב, בחורף בסתיו באביב ובשרב..
את כיסא התותחן, את כסא הטען והנהג…וכמובן את כסא המפקד.. על כולם ישבתי
ישבתי ולא זזתי שעות מול המסך ירוק שחור ה.. ..לא יפה לדבר ככה ..אז לפעמים גם שתקתי

אבל עמוק בפנים…
כן..גם אותו אהבתי
גם את הגשם שירד עלינו שם והבוץ והאבק
ואת היתושים הכי חמודים מכל חרק,
..אהבתי את החבר'ה במוצב תרמית
אהבתי את הבארט שבמגדל 51 ואת המסך התרמי המיוחד שבתצפית
אהבתי גם את החמלסטי"ת שאת שמה אני אשמיט…
……..וכמובן …את השפם של המיצרים!

אהבתי את המנהרות להברחת סמים ונשק והבלגאן שבמבצעים
את הכדורים ששורקים
ונ"ט –ים שמפספסים
אהבתי את הנדב"ר בקשר שהיה ייחודי רק לאזור
אהבתי "לילזור" על עפיפונים שמעל רפיח הלוך וחזור

אהבתי את ציר פילדלפי ..אהבתי אותו מאוד
אהבתי את החברים שלי שלא נהרגו לי שם
אהבתי את המטענים שלא עליתי עליהם ..גם
ממש אהבתי את כל הלכלוך הגריז ולהראות את התחת למצרים מפעם לפעם..

אהבתי את הפצמ"רים והמטול רימונים
אפילו למדתי לטחון שם גרעינים…
אהבתי את המחבלים שהרגתי
וקצת פחות את אלה שרק פצעתי..

אהבתי את כולם…
אפילו השארתי מכתב הנחיות לאחת שאהבתי בעורף מאחור,
לפתוח אותו רק במקרה שלא אחזור,
אז היא באמת לא פתחה אותו.. מאז ועד היום… שזה כבר לא מעט שנים
ודי, נמאס לי לכתוב בחרוזים…

אהבתי להיות גיבור.. ובלי שום קשר אהבתי גם להרגיש ציוני (ולא רק ציני…)
..לא שעכשיו אני מרגיש פחות ,
אבל את זה שלמעשה הייתי שקוע עמוק בחרא בפילדלפי,
שבכלל לא אהבתי את הכל כמו שאני מתאר את זה עכשיו
שהיום אני סתם טובע עמוק בנוסטלגיה…..
את זה אני שוכח…

ועכשיו אני אמור להיות כעוס או עצוב כמו כולם
לצעוק עליהם שיצאו או לצעוק עליהם שישארו
להחליט מחדש מה ההגדרה שלי
אבל אני?
אני כן הייתי שם
ואני… רק מתגעגע

אני עדיין מאוד אוהב את ציר פילדלפי.

דף ריק יותר יפה מדף מלא,
במיוחד יותר מאלה שבספרים, אלה שמלאים בדפוס..

מה עושים נגד הקור
אך שוברים את הבדידות
כשהיא שקופה מזכוכית
אבל חזקה מפלדה
כשהיא לא ממשית
אבל ממלאת כל פינה
כשאף אחד לא יכול להגיש לך עזרה
למרות שיש כמה שבאמת רוצים אבל… תיכנס לרשימה…

איך שוברים את הבדידות בלי לשבור את עצמך?
את מי שאתה?, האם זה רק השוני?
מה הטעם לא להיות לבד אם פרוש הדבר לא להיות אני?

ולא מצאתי באמצע פשרה

לא, לא שם וגם לא פה אני לא נח
ולא, אני לא יודע אם אוכל להמשיך כך
לאו דווקא אתך אלא איתם,
כי אתך יקירתי, אני לא נימצא בכל מקרה
ואיתם יוצרי חומת בדידותי אני
נימצא תמיד, גם כשלא ארצה

…אבל אחרי שכתבתי כאן את העצבות, היא איננה בי יותר
במקומה יש בי שמחה
בזכותה יודע אני עכשיו אך להתמודד עם הבדידות

המילים שלי, נאמנות, ישמשו לי כסות.

שכבתי בתוך החושך
מסביבי כדורים שורקים
בלי קשת וענן – רק רעמים וברקים
ומידי פעם כשלמעלה יש תכלת
תוהה לעצמי אם היא, עסוקה לעייפה, זוכרת

אף רק טיפה יותר קטן
ועוד 5 ס"מ לגבוה כמובן
עיניים בלי הזכוכית עם המספר
שיער חלק וארוך ..או קצר…..

קצת או הרבה קסם אישי ממגנט ולא יותר
לדעת לנגן על גיטרה (אקוסטית אפורה, 12 מיתרים) או פסנתר
לרקוד כמעט כמו פרד אסטר
(ביג מאק עם גבינצ' ושיהיה כשר?)
זה הכל חלומות קטנים מה ביקשתי בכלל?
(לזכות בלוטו יהיה יותר קל…)

והיא? אם היא נצחית האהבה
למה הולכים ונגמרים לי הביטויים בשבילה?

לעמוד על שלי ולא להתפשר
כי זו זכותי להבין מה זה אומר!,
לא רק לדעת אלא גם להיות מסוגל
לוותר….