מתי בדיוק זה קרה לי
כיצד זה התרחש מבלי שאשים לב
כברת הדרך שכבשתי במעלה ההר
תסב לי באותה מידה אושר וכאב
בוערת בי כאש זרה
שורטת בעיני ובאוזני דואב
כופה אותי להבחין בדק כגס בדקה מן הדקה
וכלפי אחרים כמתנשא להראות, אפילו ממש כאן, בשורות הללו שאני כותב
תמיד מנסה לצור משהו כל כך אחר
ובסוף זה יוצא לי מאוד 'אני'
אולי דווקא אם אנסה לצור משהו לגמרי 'אני'
סוף סוף ייצא לי משהו באמת אחר
יש לך טעות
כי זה בטח לא בגלל היופי,
לכן זאת לא התאהבות
אלא דווקא הקושי,
הקושי, כל פעם מחדש להתרגל,
להשלים עם הפער בין הדמיון למציאות, להסתגל,
אז את מבינה יקירתי?
זה אולי פתטי, אולי נוראי,
אבל זה בדיוק ההפך מנרקיסיזם,
כל השעות שלי מול הראי…
יש פעמים, אדם נכנס אל חדר אפלולי גדוש אנשים
ועושה הוא כפי יכולתו לפלס לו את דרכו שלו בניהם,
ואומנם תמיד באיחור אך גם באופן בלתי נמנע, מגיע הרגע בו עיניו מתרגלות לחשכת החדר,
או אז מתבהר לו שלא חשכה היא, אלא עיניו שלו כהו מלראות
ולא אנשים עימו בחדר, כי אם מלאכים..
כתיבה זה עסק רציני
ואני סתם הוזה..
כתיבה זה עסק רציני!
ואני סתם מתחזה,
כי למרות כל הפנינים שבורקות אצלי בראש
למרות כל המילים שתדיר מדגדגות אותי בחזה
בסוף תמיד יוצא לי
סתם עוד שיר קצר כזה
ושוב,
את כל מה שכבר נאמר, לכתוב מחדש
ואת כל מה שלא, לכתוב מההתחלה
כי תמיד חלק מכמיהתי אליך בלתי מתורגמת למילים
אבל לעולם לא אוכל להפסיק לאומר לך
שוב ושוב
אני אוהב אותך
מוקדש לתמר
