הלוואי שידעתי..

לפני יומיים בערך (אולי יותר אולי פחות..אני כבר לא בטוח) עצר מלכת שעון המחוגים שקנתה לי אשתי במתנה
בעולם כמו שלנו עם המהירות של החיים המודרניים כיום כשהכל דוהר בקצב מטורף קדימה וכל רגע מתוזמן מדוד וספור,
הדבר הראשון שכל אדם שפוי היה עושה במקומי הוא להוריד את השעון מפרק כף היד ובהזדמנות הראשונה שיש לו זמן פנוי, לרוץ לשען להחליף סוללה או אולי אפילו לקנות שעון חדש
אבל משום מה אני לא עושה את זה

אולי בגלל שטבעות (חוץ מטבעת נישואין) עגילים ופירסינג הם לא הקטע שלי, לא שיש לי בעיה עם מי שזה כן הקטע שלו
אבל זה כן משאיר לי את השעון בתור התכשיט כמעט היחידי שאני יכול ללבוש ובלעדיו זה מרגיש קצת ערום

אבל ככל שאני חושב על זה יותר ויותר
נידמה לי שהסיבה האמתית שאני מתעקש להשאיר את השעון על היד היא ההנאה העצומה שאני שואב
מההפתעה שמציפה אותי כל פעם שוב ושוב מחדש כשאני מרכין את הראש לעבור השעון ומגלה
שגם עכשיו בדיוק כמו בפעם הקודמת שהסתכלתי עליו השעה היא עדיין תשעה וחמשה בדיוק!
סוף סוף שעון שאיתו לא צריך למהר יותר..

סבתא מספרת על ימי צעירותה שהייתה סוחבת כך וכך סלים כבדים מהשוק ותמיד נכנסת הביתה מהכניסה האחורית כדי שסבא לא יבחין,
לעיתים בכל זאת היה מבחין בה, שוקל בידיו את הסלים העמוסים שהניחה בכניסה למטבח, נדהם ממשקלם העצום ומתחיל לצעוק עליה על שלא קראה לו וסחבה אותם לבד.
כשהיו נגמרות הצעקות וסבא היה חוזר לסלון, הייתה סבתא והשכנה שבחצר ליד מחליפות חיוכים כי רק שתיהן ידעו שחוץ מאותם הסלים שעליהם סבא צעק יש עוד צמד סלים שחיכה בשקט מבלי שסבא יראה מעבר לדלת..

לא פעם קבלו בפני שסגנון הכתיבה שלי קשה לקריאה

"לא אכפת לי" התרסתי כנגדם
"זה ממילא לא מיועד למי שאין לו סבלנות לקרוא את זה" עניתי
ואז גיליתי,

שנותרתי ללא קוראים.

עד לא ממזמן
אבל למשך תקופה די ארוכה
המתין בדיוק כאן טקסט לא כל כך קצר
לקורא שלו שיבוא ויגאל אותו
ואותי

..סוג של וידוי לא שלם עם נגיעות קשות של הגזמה ובדיה
פרץ של נקיפות מצפון ואולי גם קצת נקמה
רגעים קשים מתקופת השרות בצבא
צורך להקיא הכל החוצה

..אבל מאז
זרמו הרבה מים בנהר
ואני הבנתי שיש טעויות שלא צריך בכל מחיר לשלם עליהם
יש וידויים שגם אותו אדם לו חטאת – מעדיף לא לשמוע
יש זיכרונות שמותר וגם צריך
לשכוח

לסבתא שלי יש המון סיפורים,
המשותף לכולם הוא שהם כמעט תמיד נגמרים במילים "עד שבא היטלר.."
…

(בעקבות ימי המילואים האחרונים)

סיורים רגליים
אפודים + שחפצים = שחפודים
גלבים, לילות לבנים, איבוד מנין הימים,
לריב עם ערבים במחסום,
המון מארבים בשום מקום,
מטענים, מזיעים, שמירות, טוחנים,
כשגשם נרטבים
וכשקר אז קופאים

כל אלה לא באמת קשים
כמו הבעיות המוסריות

על אחת כמה כשאין אל מי להתקשר
לשתף
או לבכות

…ואז היא שמה מוזיקה שבמקום ובזמן אחר הייתי כל כך מאושר לשמוע,
אבל עכשיו כשהראש שלי מלא בוויכוח הארוך והכל כך מלוכלך שניטש כבר כמה ימים ביני לבין הבחור ההוא והמחשב שמקולקל
ושיעורי הבית הכל כך רבים שלא עשיתי ושכנראה כבר גם לא אעשה ובמיוחד העובדה שלא אגלה לאף אחד שהיום יש לי יומולדת
ושאחזור הביתה במקום לחגוג אנמק בחדר הקטן שלי כמו אידיוט (בגלל שאני אידיוט) כמו אתמול וכמו שלשום וכמו… כבר כמה שנים..

אז הנה… לא יעזור, היא לא מבינה, הנה היא שוב מחליפה את המוזיקה אבל זה לא יעזור..
כשאתה מאוד מדוכא, לפעמים, המוזיקה היחידה שאתה מסוגל לשמוע היא זאת שמתנגנת בראשך
..ובמקרה שלי כרגע זאת סתם סימפוניה של רחמים עצמיים,

לרוב אני לא יכול להתאפק, אני מוציא הכל החוצה, מספר לכולם
אבל הפעם זה יהיה שונה
את השורות האלה שאני כותב כאן עכשיו אף אחד לא יקרא,
אני לא אתן..

….זה מוזר כל האידיליה הזאת..אתם יודעים נו..של גנים ציבוריים..

כל כך הרבה פעמים יוצא לי לחצות גן ציבורי נחפז בדרך לאיזשהו מקום ולומר לעצמי
כמה שזה ממש לא בסדר שאני לא מוצא קצת זמן לעצור את השטף של החיים,
לשבת במקום כמו זה ופשוט להירגע ולהנות,

ואז כשסוף סוף אני מוצא את הזמן הזה ויושב, לבד,
אני מרגיש כל כך רע שתוך 2 דקות אני בורח…

…כבר הרבה שנים שאני עושה סדר בחדר (זה אף פעם לא נגמר…) וכל פעם מוצא את התמונה הזאת מחדש במקום אחר,

היו שנים שהסתכלתי עליה והתבאסתי בקול.. "אוף ..נשארתי מכוער"
..שנים מאוחרות יותר הסתכלתי שוב ודווקא שמחתי בחלקי,
אמרתי לעצמי "ואוו! נשארתי כמעט אותו הדבר!"

…ורק היום, כבר למעלה מ20 שנה אחרי שהתמונה הזאת נלקחה,
לראשונה נזכרתי שפחדתי נורא מהמצלמה, כמעט ולא צילמו אותי אי פעם לפני כן (כשעוד זכרתי את עצמי) והמעמד היה מפחיד ממש,

צילום לספר מחזור של כיתה ב' וכל המורים והמנהלת עומדים מסביב עצבניים צעקות באוויר
" הצלם ממהר! ..לא לזוז!!..תעמוד ישר!…אל תעצבן את הצלם!!… "

עכשיו לראשונה אני נזכר גם שהיה לי קשה מבחינה טכנית להסתכל עליו, ראיתי אותו מטושטש

…שנה אחר כך אבחנו לי צורך במשקפיים…

לגור עם שותפים

..-למזלי אף אחד מהם לא מעשן, אני לא סובל שותפים שמעשנים..
..הצעירה מבניהם גם מכינה לי אוכל הרבה פעמים, בחורה טובה..שוטפת את רוב הדירה וגם השותף השני, הבחור.. מבוגר יותר קצת.. עוזר המון עם החובות.. ושניהם ביחד מתעקשים לכסות גם את כל שאר החלקים שלי בתשלומים שאני אמור להשתתף בהם מבחינת חשמל ארנונה וטלפון, רק על האינטרנט והוצאות אישיות הם מתעקשים שאני ישלם …יש להם סגנון חיים די שונה משלי, שעות עבודה וחופש שעות ערנות ושינה וכו'.. כמעט הפוכות לגמרי משלי …באמצע השבוע הם מצליחים להציק לי לא מעט ולפעמים אני משתגע כמה שאנחנו שונים אבל לדבר ממש יוצא לנו בקושי רק בשבתות….

עם היד על הלב,הם באמת…אחלה שותפים…
..-רגע,איך אמרת קוראים אותך?, דורון?, תסביר לי שוב, למה אתה לא יכול לגור יותר עם ההורים?

להיות אני

אני אני אני, אני אני אני,אני אני אני.. אני אני אני כל הזמן אני!- אולי דיי כבר??

להיות עם חברים

השעה עכשיו כמעט 2 בלילה.. הלילה עוד צעיר.. חזרתי מבילוי עם חברים,
אחד הדברים שכאבי הבטן מזכירים לי הוא שהשווארמה שאכלנו כנראה הייתה מקולקלת
ושלפי הסיפורים שלהם אז פעם פעם הייתה בפרדס חנה חנות לעופות שקראו לה "fuck off " ..משחק מילים שכזה….
..לא פלא שהיא נסגרה תוך שבוע..
אז בעצם זה 2 דברים שאני זוכר מהבילוי..
אני אוהב את החברים שלי..
עכשיו זה כבר שלושה דברים שאני צריך לזכור..

להיות דתי

להיות הראשון שקם באוטובוס כשאדם מבוגר עולה
לקום לפחות חצי שעה יותר מוקדם כל בוקר משהשעה שבה היית קם אם היית חילוני כדי להתפלל
כנ"ל לגבי הלילה אבל הפוך
לצום בעוד כל מיני צומות חוץ מיום כיפור ולהבין למה
לחכות עד 6 שעות בין בשר וחלב
לא לעשות שיעורי בית הכי דחופים בעולם בשבת
ולהפסיד את כל התוכניות המגניבות שיש ביום שישי בערב בטלוויזיה
לברך על כל דבר שאתה מכניס לפה
..כן.. למי שמסתקרן גם לאחרי היציאה מהשירותים קיימת ברכה…
לא להתחרפן כששוב משהו שואל אותך אך זה יכול להיות שיש אלוקים אם הייתה שואה
לא להתחרפן כששוב משהו טועה שכל הדתיים הזונות האלה לא משרתים בצבא
לא לאכול חמץ בפסח (ואם אתה אשכנזי אז גם לא קיטניות)
לא לאכול עם החברים החילונים שלך בפאב כי הוא לא כשר
לא לאכול עם החברים החילונים שלך במסעדה כי היא לא כשרה
לא לאכול אוכל ביתי בבית של החברים החילונים שלך אפילו שסבא שלהם היה רב
לא לגעת בבנות
לא לגעת בבנות
לא לגעת בבנות
לא לגעת בבנות
לא לגעת בבנות
לא לגעת בבנות
לא..
נתקעתי.. לא מצליח להיזכר בהמשך…

בנות..

-"אז ככה.. השתחררנו מצה"ל?"
-"כן!"
-"השתוללנו ועשינו חיים?"
-"מממ.. נגיד שכן?"
-"אז מה אתה רוצה עכשיו לעשות עכשיו?"
-"אני רוצה ל.."
-"רגע , רגע, אל תגיד לי..
-"אתה רוצה לפתוח דף חדש.."
-"כן!"
-"אתה לא רוצה לוותר על החלום!"
-"כן!"
-"אתה רוצה ללמוד את מה שכל הסימנים מראים בברור שהוא הוא העתיד שלך…"
-"כן! כן!"
-"כלומר…בעצם.. מה שאתה רוצה זה… לשחק בגואש בזמן שהחברים שלך פותרים משוואות ליניאריות?"
-"כן! כן! כן!!! זה בדיוק זה!.."
-"טוב, זאת זכותך.. רק יש בעיה קטנה דורון חמודי.."
-"מה ? מה הבעיה? אמור לי מה הבעיה קול ההיגיון היקר שלי! ספר לי קול ההיגיון שלי ונפתור אותה ביחד! הכל זה רק עניין של.."
ושוב הוא קוטע אותי
-"מה הבעיה? מה הבעיה אתה שואל אותי??.. הבעיה היא שיש רק בתי ספר חילוניים שנותנים תואר ראשון בעיצוב, זה אומר שהבית ספר יהיה בראש חילוני, אתה תהיה מוקף בבנות חילוניות שלא מתלבשות צנוע ולא מבינות מה זה איסור נגיעה וכל הסיבות ההגיוניות שבאות מאחוריו!, אתה גם תצטרך לצייר מודלי עירום של נשים שאתה יודע שזה בתכל'ס פשוט אסור ובכלל – בכל מקום שתהיה התנגשות של האומנות עם הדת , הבית ספר גם בצורת הלימוד וגם בפן המעשי יעדיף את האומנות על פני הדת, תצטרך להסכים לכך שהתנ"ך הוא עוד סתם ספר ו…"
-"עצור!, עצור.. אני איבדתי אותך איפשהוא ב 'אתה תהיה מוקף בבנות…' "
-"..ידעתי.. ..דורון.. אתה מקרה אבוד אתה…."

….את קול ההיגיון השתקתי בכל מיני תירוצים, הסברתי לו (ולבוחנים בבחינות הקבלה) שאני רוצה קודם לקבל את כל כל הכלים שיש להם לתת לי ורק בסוף לעשות את הסינון, תיארתי לו בפירוט רב איך אני לא יושפע מהאופי החילוני של הבית ספר, שאין שום בעיה עם כך שאני לא אסכים עם כל דבר שאני אלמד,

…את עניין הבנות פתרתי אפילו עוד יותר בקלות.. גם הטיעון נישמע לכאורה לא רע בכלל – אני הרי בחור שמחפש קשר רציני,
רק קשר שאני יכול ללכת איתו עד הסוף, אז לא יהיה לי שום בעיה כי לא יהיה לי שום בעיה להתעלם,
אם אני נדלק רק על משהי שיש מצב איתה למשהו רציני אז הרי לא אהיה מסוגל להידלק על אף אחת,
הרי אני בחור דתי והם כולן יהיו חילוניות ובטח חצי מעשנות ולחצי השני כבר יש חבר.. אז מה כבר יכול לקרות?
אז כמובן שיהיה סמול טוק ונחליף סיכומים של שיעורי בית פה ושם
…ובכלל סיפרו לי שכל המגמות אומנות בכל הבתי ספר האלה כלכך תחרותיים, הם ישנאו אותי ואני ישנא אותם ויהיה בסדר, מה יש לי לחשוש?

………………………………..עברו כמה חודשים מאז ואחריהם עוד סמסטר שלם ועוד קצת…
קול ההיגיון קפץ בשבת האחרונה שוב לביקור פתע בזמן שאני ניסיתי לסכם לעצמי את כל התקופה הזאת שרק בקושי בקושי התחילה בחיים שלי,
מנסה להסביר לעצמי.. אם אני כל כך מאושר ללכת למכללה ולעשות את כל הדברים האלה שאני כל כך אוהב לעשות..
אז למה אני כל כך הרבה פעמים בדיכאון בזמן האחרון…

לגבי האופי..הדתיות, מי שאני, אלו דברים שבגאווה מסוימת אני יכול להגיד שאני דווקא דיי עומד בהם,
אומנם לא עם כל איך ומה שפעלתי עד עכשיו אני שלם אבל דווקא לכן אני גם בטוח שכל מה שבאמת לא נכון בעיני,
היסודות שבי מספיק חזקים כדי שבע"ה הוא ייפלט מעצמו החוצה בבא העת,

ולגבי הבנות… גם כאן מסתבר שקלעתי ממש קרוב.. הדתיה היחידה כבר נשואה!… ובאמת כולן,
כל השאר הם חילוניות ובאמת כמעט חצי מעשנות ולכמעט כל החצי השני כבר יש חבר (…שלא לדבר על אלה שגם מעשנות וגם יש להם חבר) ..

כמעט קלעתי, כמעט צדקתי..
במחשבה לאחור הכל ניראה כמובן כל כך ברור.. קל להיות חכם לאחר מעשה..
דיי טיפשי מצידי לחשוב שאני כזה חסין, שאני, דורון, לעולם לא יתאהב, נו באמת! אני מכיר לפחות משהי אחת שברגע שהיא תיקרא את זה תחייך חיוך רחב ותשאל אותי- מה? אתה לא מכיר את עצמך?

בטח שאני זוכר.. אבל הלב לא לומד לקח…

ושוב פעם אני שומע את הקול המעצבן הזה, שמימי יעני עם קצת כזה אקו כמו של די ג'י בחתונות של ערסים (למה לעזאזל הוא לא מחליף את האפקטים מידי פעם?),

-"אז ככה.. ..מה זה בדיוק?" הוא ישאל, "זה פשוט רק חיבה עמוקה מאוד זה שזה" הוא מיד יפסוק
-"אבל.. " אני מנסה להתגונן
-" תירגע!!!, אתה רק מחבב אותה זה הכל!" הוא כמעט מחריש את אוזני…לא משאיר מקום לספק
-"אבל אני.."
-"אתה מקרה אבוד אתה.."הוא יחתוך אותי בלי שום נימוס כמו שהוא תמיד עושה "..לא אמרתי את זה לך כבר פעם?"
-"אבל!!.."
-"אבל תן לזמן לעשות את שלו"…
"אבל.."

אבל הוא הולך ומשאיר אותי כרגיל עם כל השאלות פתוחות..מה אני עושה עם זה עכשיו? נותן לזמן לעשות את שלו??
מה את עושה איתי עכשיו?, כן נו! ..אל תגידי לי שאת לא הבנת עד עכשיו שאני מתכוון אליך..

דורון

אורית!..
את יודעת שממש עוד מעט אנחנו מכירים בעצם כמעט… 3 שנים….!!
אבל אך הגעתי לזה? אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון ..
חושב שעבר כל כך הרבה זמן וזה עדין בכלל לא נתפס אצלי שעזבת ואת שם…
גם המודרניזציה לא מנחמת אותי, רציתי לשלוח לך בדואר רגיל אבל את התעקשת דרך האינטרנט

– נו כן.. עדין מתגעגע אל המכתבים של פעם,
מה שמביע כתב יד על נייר לעולם לא יוכל להביע פונט קבוע במייל..
אני מנסה להגיד לעצמי שזה פשוט מן סוג של sms ארוך אבל לא משתכנע..
מביט בסמן שמהבהב על המסך ותוקף אותי פרץ של נוסטלגיה..
לאן זה יגיע בסוף? שום דבר כבר לא נשאר פיזית, הכל נשמר בזיכרון של איזה מחשב וגם שם כשמתחיל להיות קצת צפוף אז מוחקים את הישן לטובת החדש..
משהו כל כך שגרתי מהיר, חסר כל מאמץ וייחודיות….זה מאבד את כל הטעם

…אני לא ממציא פה את הגלגל, אמרו את זה כבר רבים וטובים לפני,
אי אפשר לפתח תלות ריגשת בשום דבר כי מהר מאוד חייבים להתקדם הלאה, אם לא תיישר קו, פשוט תישאר מאחור..
אז הנה נכנעתי, כותב לך פעם ראשונה מייל …מנסה להתרגל, אין יותר מעטפות, מכתבים שנשמרים במגירה מסודרים עם גומייה,
נפתחים מידי פעם ונקראים בנוסטלגיה, כאלה שאפשר ממש למשש.. זהו, נגמר..
..ואני לא יודע כמה עוד נשאר מקום לאנשים כמוני בעולם שכזה – אבל זה חזק גם ממני,
מכולנו, גם אני נשאב לשם לאט לאט פנימה וכבר עכשיו מרוב שעות ליד המקלדת מול המסך אני כבר לא תמיד מזהה את עצמי בבוקר מול המראה…
אז.. כן… משהו פה בהחלט נגמר..

האמת? מה אומר ומה אספר?
..ומה אם פתאום אומר שיותר לא בא לי לספר? …..שאני כועס? שנשבר?
שנכוויתי מהמין הנשי פעם אחת יותר מידי? ..אני יודע מה יקרה- עכשיו את תגיד לי שאת עוד יותר רוצה לשמוע…
ואני ישאל אותך 'גם אם זה דברים רעים?' ואז את עוד יותר תתעקשי – אבל זה בדיוק העניין.. סוף סוף נפל לי האסימון.. נגמר..
הבנתי.. דברים רעים תמיד יש, אבל..עדיף להדחיק, להגיד שהכל בסדר, לא להאמין לכן שאתן באמת רוצות לדעת כי אכפת…
אתן רוצות לדעת קודם כל בגלל הסקרנות, בגלל הרכילות.. וגם כשבאמת אכפת לכן, עדין יש לזה מחיר…
כי אתן לא באמת מתכוונות למה שאתן אומרות,
גם כשאתן אומרות שאתן מתכוונות למה שאתן אומרות אתן עדין לא באמת מתכוונות למה שאתן אומרות,

מאיפה אני יודע את זה? כי אולי את תכעסי או תעלבי שאני לא פתוח בפניך עם הרגשות שלי אבל את תתנהגי אלי כמו אל רכרוכי כשאני אסיים להיפתח,
אולי יותר גם את לא תפחדי לבוא ולחלוק איתי דברים, תצחקי כשיהיה לי בדיחות מוצלחות, תציעי לי לפעמים לצאת איתך לשופינג, לבוא לתקן לך את המחשב…
אבל אני כבר לעולם לא יהיה האביר על הסוס הלבן בשבילך..
כי גברים שבוכים הם לא אביריים..

..מה לגבי דברים טובים? את עדין פה?, עדין קוראת? ..דברים טובים??
כנראה שהם גם שם רק שבאופן טבעי צריך להתאמץ קצת יותר כדי לראות אותם…
הנה אחד לדוגמא…..לדוגמא כרגע הקיום שלי כמו כל גבר ממוצע מתמצא בעיקר בנשירה חד כיוונית של שערות מהראש
וכדי לאזן, גידולם מחדש באזורים אחרים פחות חיוניים בגוף….אבל לפחות כבר פחות קר לי בחורף..
מה עוד? מה עוד…
אתמול למשל…במחשב מצאתי משחק ישן ישן נושן, מאותם אלה שהיו פופולאריים פעם,
את יודעת נו!, אה.. אלה ה.. ..שיורים בתלת מימד ויש דם וחתיכות אברים בכל מקום..
לא חינוכי בטרוף אומנם…אבל זה פורק את העצבים באופן כזה פשוט נפלא!…
בעצם גם היום המשחקים האלה פופולאריים ולצערי כנראה שהם תמיד יהיו…
אה… וגם…התחלתי עכשיו משהו חדש ואני עדיין ממש לא סגור כמה זמן אני עוד אשרוד בג'וב הזה…אבל עוד חזון למועד!,
כל החבר'ה איתי פה צעירים (בנפשם גם אם לא תמיד בגופם), סך הכל דיי סבבה ויש קטעים ודאחקות לרוב
…..
…את יודעת שמתקשרות אלינו כמעט רק נשים מבוגרות?
רק נשים מבוגרות שהבעלים של הם נפטרו אבל לעולם לא ההפך!
- זה מוכיח את המחקרים!! אתן! הנשים!, אתן אלה שהורגות אותנו!…
טוב די זה לא משעשע אותי יותר…. עדין לא הבנת?
אני צריך להאכיל אותך בכפית?
זהו חמודה,
זה נגמר,
ביי.