תחושה לא טובה מתבשלת לי בבטן בתקופה האחרונה וזה לא מאוכל מקולקל, משהו מכרסם בפנים וזה לא רעב,
אם הייתם מוכרחים לסמן אותי על מפה הפוליטית כנראה שהייתם מתייגים: ׳דתי-ימני׳ ולפיכך לכאורה הייתי אמור להיות מבסוט מגל החקיקות שהולך וגובר לאחרונה, אז מדוע אני מרגיש שלא בנוח? ואז כשעוד קיוויתי שזה רק כאב בטן חולף בא אירוע זריקת האבנים של נוער הגבעות על הסמח״ט (יחד עם עוד אירועים חמורים אחרים שנעשו על ידם כלפי צה״ל ולא הגיעו לחדשות) כאשר במקביל צף ועלה מחדש עניין ההפרדה החרדית הכפויה באוטובוסים בירושלים.
מתוך מוסף השבת של ידיעות אחרונות 17.12.1
בימים כתיקונם ברוב הפעמים כשפונים אלי במשפט ״אתם! חובשי הכיפות!..״ אני מיד עומד ומסביר ש'אתם׳ זה לא קבוצה אחת אחידה כי היא כוללת בתוכה, יחד עם ה'כיפות הסרוגות' אליהם אני משתייך, עוד המון זרמים אחרים: מסורתיים, חרדים, חסידים נוער הגבעות חוזרים בתשובה (לאו דווקא בסדר הזה) וכו׳ ולרובם יש עוד תתי זרמים שונים ומגוונים,
אבל דווקא בימים אלה עכשיו כשחברים חילונים אומרים לי כבר מעצמם ״זה בסדר, אל תתנצל, אנחנו יודעים שזה לא אתם-הכיפות הסרוגות, אלא זה החרדים/נוער הגבעות עם הקיצוניות שלהם…״ דווקא עכשיו עולה בי תחושת קבס, כי אולי זה נכון, אולי זה לא ממש "אנחנו", אבל זה הגיע לשיאים שההסתפקות בתגובה ״זה לא אני, זה הוא..״ היא כבר ממש כמו היינו הילד החנון של הכיתה, שכל רצונו הוא לרצות את המורה ולא להיתפס, צדיקים כמו נוח בשעתו, העיקר שאנחנו יוצאים בסדר, לא צריך לעשות כולם, הכי נוח..
מתי הכיפות הסרוגות יעצרו וישאלו 'האם באמת אנחנו עושים מספיק? באמת מנסים לתת יד כדי לעצור את ההתדרדרות הזאת?' מה קרה ל״כל ישראל ערבים זה לזה״? האם דווקא כחובשי כיפה אין לנו פה אחריות מורחבת להשמיע קול אקטיבי? לנסות להתערב? לגשת לאחינו ולהגיד להם לפחות: ״חבר׳ה, אמת שאנחנו לא מסכימים, אבל יש עוד דרכים..״? נכון, בהתאם לכך כמובן מייד עולות שאלות כמו: מהי הדרך לעשות זאת ומה מידת האפקטיביות, אך כך או כך, הדברים עדיין צריכים להיעשות.. ואת זה הייתי רוצה לקשר, גם אם רק בצורה רופפת, לדברים שכתבו יוכי ברנדס וסיון רהב מאיר
